"בנות" קולה של המורה רבקה התנגן במנגינה צופנת סוד, שגרמה לכמה גווים קטנים להזדקף בציפייה.
"בנות" חזרה המורה, "בואו נסיים לאכול ונעבור לצד השני של הפארק, למתקנים"
"ישששש" האווירה הנרגשת בלאו הכי נעשתה נלהבת, וכמה מהבנות החלו לקפץ באוויר.
"שה, בנות" המורה מחאה כפיים בניסיון להשתיק מעט את צווחות האושר שאפפו אותה. "בואו נברך, ואז נעבור לצד השני דרך הנהר."
הן הכניסו בצייתנות את שאריות האוכל לתיק, וגם אלו שבימים כתיקונן נדרשות לכמה דרבונים עד שיהיו מוכנות לברכת המזון – עשו זאת עכשיו בזריזות מפתיעה.
"ה' יברך את עמו בשלום" המנגינה גוועה, תיקים עמוסים בכל טוב הועמסו על הכתפיים, ואחרי כמה ארגונים נוספים שיירת הבנות הייתה מוכנה לתזוזה.
"יקרות" המורה סקרה אותן במבט מהיר, "אנחנו נעבור על האבנים הגדולות שמונחות במים. אני אעבור ראשונה, ואתן לכן יד כשתעברו."
הן הנהנו בצייתנות נרגשת.
אוריה, שולמית, הללי, טליה - - -
ידה של המורה נשארה תלויה באוויר.
"אני לא צריכה עזרה" מבע נחוש הסתמן על פניה של טליה. "אני עוברת לבד."
המורה נאנחה.
"טליה מותק" היא רכנה לכיוונה, ידה עדיין מושטת לכיוונה. "כולן היו צריכות עזרה. זה בסדר"
"אז מה" טליה ריכזה את מבטה באבנים החלקות, ופסעה עליהן בזהירות. "המורה עברה לבד"
גבותיה של המורה התיישרו בתהייה. זו לא הייתה חוצפה. תמימות אולי? הומור מוזר?
בקפיצה קלה נחתה טליה על האדמה היבשה, מנערת מחצאיתה פירורי אבק בלתי נראים.
"זו לא בושה לבקש עזרה" המורה רבקה רכנה אליה, כמו מכריחה אותה לענות.
טליה הרימה אליה עיניים גדולות, תוהות. "אבל הסתדרתי לבד."
המורה הזדקפה וכלאה אנחה קטנה. "כל הכבוד", היא החליקה לטיפה קטנה על השיער הכהה האסוף לקוקו מוקפד. מוקפד מידי. "את ממש גדולה."
חצי חיוך מרוצה הסתמן על פניה של טליה, והיא התרחקה משם במהירות, כמו חוששת מהמשכו של המשפט.
את ההמשך הזה היא שמעה פעמים רבות מידי, והוא לא נעם לה.
היא מסתדרת, היא יכולה, היא מצליחה.
***
"טליה מקסימה." אמרה המורה רבקה באסיפת ההורים. "חרוצה, מקשיבה, משתתפת. ילדה נהדרת."
"נהדרת קצת יותר מידי" השלימה האם, קמטים זעירים נחרצים בזוויות פיה.
"כן" הסכימה המורה. "אני מבינה שהיא ככה גם בבית?"
האם אישרה במנוד ראש. "בכל מקום, מאז שהיא קטנה. הכול צריך להיות מושלם, והכול צריך להיעשות לבד. כאילו שמשהו עלול לפגום בתדמית המושלמת שהיא בונה לעצמה."
"זו לא גאווה" המורה רכנה לעברה בהשתתפות. "ממה זה נובע?"
"פחד?" הציעה האם, "אנחנו מנסים לשדר לה בלי הרף שההערכה והאהבה שלנו לא תלויות בדבר. אני מקווה שהדברים נטמנים איפה שהוא. נקווה שיום אחד גם יעלו פירות".
***
"בוקר טוב" הגננת חייכה להלל ועזרה לה להוריד את התיק מכתפיה. "בוקר טוב ליפה שלנו. חולצה חדשה?"
"לא ממש" טליה רכנה להלל והדביקה נשיקה ללחי הרכה.
"אצלכם הכול נראה כמו חדש" פרגנה הגננת. "איך את מספיקה? כאילו שיש לך עוד כמה שעות ביממה." היא צחקה. "בטח גם בבית הכול נוצץ. כל הכבוד לך."
טליה חייכה במבוכה. בדרך כלל יקרו המחמאות האלו לליבה, אבל לפעמים, ברגעים נדירים של כנות, היא הייתה מרגישה את הלעג הסמוי שבקצותיהן.
אישה אומללה, נדו לה האנשים בעיני רוחה, משועבדת למקסם השווא שלה.
אם רק היו יודעים את האמת. טליה נרעדה. אם היו רואים את מד המתח הפנימי שלה שמזנק מול כל התנהגות לא חינוכית של אחד מהילדים. אם רק היו רואים את הנשימות המהירות ואת הזיעה שמכסה את כפות ידיה כשרק נדמה לה שהיא לא עומדת ברף. כשרק נדמה לה שמישהו עומד לבקר את התנהלותה, להעיף מבט מהול בבוז וברחמים, ולהציע לה עזרה.
ואם היו יודעים? היא נשמה עמוק, מתחה עוד חיוך קליל למראה על שפתיה ונופפה לגננת לשלום.
הכול בסדר.
***
"היום אנחנו חוזרים מוקדם" שושי אספה מהספסל כמה זנבות כריכים, סכין כחולה, שלוש חתיכות תפוח ואריזת במבה שרוקנה מתכולתה. "אני נוסעת היום לתמר. בשמונה אני כבר צריכה לצאת".
"תמר?" טליה נעצה בה מבט שואל.
"נו, טליה! תמר, המטפלת הרגשית. אין מצב שלא סיפרתי לך עליה!"
טליה הרגישה שחום זוחל ללחייה.
באמצע הגינה. בקולי קולות. היא והמטפלת הרגשית באותו משפט.
בבעתה קלה שמה לב למעגל הקטן, האוהד, שהלך והתהדק סביבן.
"היא מדהימה" על פניה של שושי לא ניכרו אותות מבוכה כשחלקה עם החברות את חוויותיה, "שווה כל שקל. למדתי על עצמי כל כך הרבה בשלושת החודשים האלו. מקום להשתחרר, לפרוק, להתחיל להכיר את עצמי באמת. ולהשתנות".
בבית, מול כיור מלא בכלים ובבועות סבון, ניסתה טליה לסדר את הבלגן שיצרה אצלה הסיטואציה הקטנה הזו.
יכול להיות שיש נשים שצריכות את זה, הסבירה לסקוצ' הכסוף, וזה לא מוריד מערכן. אין בעיה להיעזר, אבל אצלי זה לא יעבוד.
הרגשת החולשה והנחיתות שיווצרו אצלי יהיו כל כך עמוקות, שהן לא ייתנו מקום לשום שינוי להתפתח.
***
"שלוםםםם" הדלת השמיעה קול עמום כשנתקעה בקיר שמאחוריה. "חזרתי"
כאילו שאפשר לפספס את זה, חשבה טליה. אולי תיכנס פעם אחת בשקט?
"יש לי מחר מבחן בחשבון ואני לא יודע כלום. והמורה שלחה דף לחתימת הורים כי דיברתי בשיעור פעם שלישית ו - - -" הוא ירה את המילים בקצב מסחרר, וקולות מכסי הסירים שפתח ליוו אותו בנקישות מתכת צורמות.
"אני אלמד איתך אחרי הארוחה" אמרה טליה במהירות. "אתה תקבל מאה, אל תדאג"
פניו התכרכמו. "אני לא אקבל מאה ואני לא רוצה ללמוד איתך. אני אסתדר לבד"
והוא נטש את המטבח, מותיר אחריו שביל כמעט מוחשי של אוויר שרוף, עכור.
"כמעט כמוני" זויות פיה התרוממו בחיוך אירוני. "לא רוצה עזרה. כמעט כמוני."
***
"אימממא"
טליה העיפה מבט זועם על ערימת הכלים המלוכלכים שבכיור, ובשפתיים מהודקות פנתה לחדר הילדים.
"כן אריאל".
כמה ראשים קטנים נעו בחוסר מנוחה.
"אני רוצה מים" אמר אריאל בקול.
"תהיה בשקט!" התיזה טליה בזעם. "אתה מעיר את כולם". נווה פקח עין מנומנמת, ואז חזר והתחפר בשמיכה, כמו בורח מהאווירה הרעילה שסביבו.
"גם את" אריאל צחקק. "אני רוצה מים"
היא יצאה מהחדר בצעדים רחבים, מילאה חצי כוס במים והביאה לו, על פניה הנוקשות ניכרות אותות הסערה הפנימית שלה.
כמה טיפות זלגו מהכוס על סנטרו של אריאל, והוא הפנה אליה מבט בוחן.
היא שתקה. כמה טעויות אפשר לעשות עם ילד אחד?
שעה אחר כך, כשחזר דוד הביתה, כבר חזר הסלון למראה המקורי, ארוחת ערב עשירה הייתה מונחת על השולחן, ונשימותיה של טליה חזרו לקצבן הרגיל.
"נמאס לי" טליה תופפה על השולחן בחוסר מנוחה. "אני נגמרת. הכול כל כך תובעני, כל כך עמוס, כל כך דורש. אני לא מצליחה לעמוד בזה".
"במה את לא מצליחה לעמוד?" דוד לא נבהל. "הבית ברוך ה' מסודר, יש אוכל, יש בגדים ללבוש. מה עוד צריך?"
"מה עוד צריך?" טליה כמעט נחנקה. "אתה יודע מתי ניקיתי חלונות בפעם האחרונה? ראית כמה כביסה לא מקופלת יש במרפסת?"
היא נשפה בזעם למראה המבט המשועשע שעלה על פניו. וזה, יש לציין, המבט שעולה על פניו בכל פעם שהיא מזכירה את הנושא הזה.
"ואריאל" היא הנמיכה את קולה, "אני לא מסתדרת איתו. לא מסתדרת".
"למה?"
"הוא משגע אותי", היא ניערה את ראשה, כמו בורחת מהמילים של עצמה. "הוא לא..." היא נשכה את שפתיה, מילותיה אבדו.
"הוא לא הולך בתלם שבנית לו?" הציע דוד בשקט.
"מה?" היא נעצה בו מבט מבולבל, "לא, מה פתאום. הוא פשוט..."
דוד החזיר לה מבט יציב והיא השפילה את עיניה. "אולי כן" הודתה בסוף. "אבל זה נשמע נורא".
הוא המשיך להעביר סלט מהקערה לצלחת בשלווה.
"אתה לא נראה מופתע" היא ציינה.
דוד הבליע חצי חיוך עצוב מתחת לשפמו.
"אתה הבנת את זה כבר מזמן", הבינה, בקולה תערובת של פגיעה והשלמה.
הוא שתק.
"טוב", קולה רעד, "אני מבינה שאין לי ברירה."
"יש לך", הוא חייך, "את יכולה לבחור אם להמשיך לברוח, להמשיך להסתתר מאחורי תדמית מזויפת של שלמות ולקוות שאף אחד לא יזהה את הקרעים והסדקים שנוצרים בה, או להתחיל להכיר את עצמך באמת."
היא התנשפה, והוא המשיך בקול רך: "את האמיתית היא הטובה ביותר שיכולה להיות. הטובה ביותר לי. הטובה ביותר לילדים. הטובה ביותר לעצמך."
באצבעות קשויות מעט הדליקה את הטלפון, וחייגה את המספר המוכר.
"שושי" אצבעותיה התהדקו סביב המכשיר, "את יכולה לשלוח לי את המספר של המטפלת שהמלצת עליה פעם?" היא נשמה נשימה עמוקה, ובקול חרישי, כמעט בלתי נשמע – הוסיפה: "אני רוצה להתקשר אליה. נראה לי שאני צריכה עזרה."
