על 4 דברים דיברה התורה

רצוי

רצוי מה הוא אומר?

מה אני רוצה.

"אני רוצה חופשה!"

"אני רוצה לעבור לדירה מרווחת!"

"אני רוצה לישון!"

מצוי

מצוי מה הוא אומר?

מה שיש עכשיו בפועל.

"אין לי דקה פנויה לנשום"

"אני גר בדירה צפופה מדי"

"אני עייפה עייפה עייפהההה"

צריך

צריך מה הוא אומר?

מהם הצרכים שלי, מה *באמת* אני צריכה.

"אני צריכה איוורור"

"אני צריכה נחת ומרחב"

"אני צריכה מנוחה לגוף ולנפש"

"אני צריכה זמן"

אמור

אמור מה הוא אומר?

מה אני *חושבת* שצריך להיות, בעיניים הסובייקטיביות *שלי* בלבד, ולפי תפיסות ואמונות שלי בלבד.

"בעלי אמור לסדר לנו כבר את הנופש שאני חולמת עליו"

"בעלי אמור להרוויח יותר כדי שנעבור לדירה מרווחת"

"בעלי אמור לעשות הכל לפסח ואני אמורה לנוח ולעודד מהיציע"

"בעלי אמור להציע לי מיוזמתו לישון, הוא לא רואה שאני עייפה?!"

"אשתי אמורה לחכות לי עם חיוך כשאני מגיע מיום מפרך בעבודה"

"אשתי אמורה לשים לב שאני כרגע צריך ספייס ולא "לחפור" לי על היום שלה"

"הילדים אמורים להיות בשקט עכשיו ולא להפריע לניקיונות של פסח"

"חמותי אמורה לדעת שהמאכל הזה לא טעים ולא להגיש אותו לחג"

ואמור...

ואמורה...

ואמורים...

האמור הוא היחיד בעצם ששם לנו מקלות בגלגלים.

כי את הרוצה אין בעיה - הרצון שלנו יתחדד עוד ועוד -

ויוביל אותנו בעצם לצרכים שלנו

ולמצוא דרך פתרון איך להגיע לכך שמימוש אותם הצרכים ואותם הרצונות תהיה המציאות שלנו, יהיה המצוי שלנו.

זו עבודת חיינו בעצם.

אבל רגע, מה עושה שם האמור הזה?

ולא רק שהוא שם, הוא לפעמים כ"כ חזק ורועש שאי אפשר לשמוע בכלל את כל האחרים אלא רק אותו!

הוא ממש צורח באוזן "הוא אמור!!!" "היא אמורה!!!"

וכל התפיסות האלה שלנו,

כל הלפעמים פרשנויות שגויות שלנו על המציאות או על האדם שמולנו,

כל אותן האמונות המגבילות שיש בתוכנו -

מונעים מאיתנו לשמוע את הבפנים שלנו, את הצרכים שלנו, את האמת שלנו,

וגם ובעיקר - את כל הנ"ל *של האחר*.

הרי גם הם כאן. חיים וקיימים.

אז מי אמר שבעלי אמור לתכנן לנו חופשה עכשיו?

אולי חופשה ותיכנון הם לא החוזקות שלו? אולי הן דווקא החוזקות שלי?

אולי אני נהנית מחוזקות אחרות ומדהימות שלו, שאני לא כל כך חזקה בהם?

ומי אמר שאשתי אמורה להבין שאני צריך עכשיו ספייס?

אולי אני צריך *לומר* לה את זה? לתווך לה איך אני מרגיש?

אולי היא לא קוראת מחשבות? (היא לא)

אולי עבר *גם עליה* יום מתיש והיא זקוקה לאוזן קשבת ולפריקה?

ומי אמר שבעלי אמור להחליף עבודה כדי שכמה שיותר מהר נעבור דירה?

אולי הוא כ"כ מסופק בעבודה שלו וממש חי ושמח בה? ואולי הכיוון יהיה דווקא להצטמצם / להוסיף הכנסה מהצד שלי / לגשת לליווי כלכלי מסודר / לחכות עוד קצת עם המעבר וכן הלאה?

ומי אמר שהילדים אמורים עכשיו להיות בשקט?

אולי הם ילדים (הם ילדים ) וילדים שובבים, מסתובבים, מלאי אנרגיות וחיים? (ב"ה!!!)

אולי אני צריכה להתאים את הציפיות שלי למציאות?

אולי אני צריכה לסדר לי את הזמן שלא יתנגש עם הצרכים גם שלהם?

או פשוט לקבל את זה שזה לא מושלם

ולשחרר

ולהרפות

?

ומי אמר שחמותי לא אמורה לשים את המאכל הזה על השולחן?

אולי היא כן אוהבת אותו? אולי עבורה זו מסורת שמזכירה לה את הוריה שנפטרו וע"י כך היא מתחברת אליהם בכל שנה ושנה? 

אולי אני יכולה פשוט לא לאכול ממנו אבל לשמוח בשמחתה שהיא כן נהנית ממנו?

וככה לכל האמורים האלה.

אף אנחנו נקהה את שיננו ונענה להם! נשיב מלחמה!

לא! אין אמור,

יש לראות את עצמנו ואת הצרכים האמיתיים שלנו

יש לראות את בן זוגנו ואת הצרכים שלו/ה

יש להשתחרר מדעות קדומות ותפיסות שמגבילות אותנו

יש להתחבר פנימה

למה אנחנו באמת רוצים לבנות

בלי רעשי רקע

בלי אמור.

לא בהריון

לא אחרי לידה...

ילדים קטנים אבל כבר לא פיצים

כן רוב הלילות קמה בין פעם לשלוש אבל סוף-סוף כבר יש לילות שיכולה לא לקום בכלל....

ברזל תקין בי 12 בעייתי קצת אבל מטופלת בזריקות

ועדיין עייפה כל הזמןןןן

לא משנה מתי הולכת לישון, לא משנה מתי קמה, לא משנה כמעט איך ישנתי בלילה

פשוט מרגישה עייפות תמידית

כל הזמן גמורה כל הזמן עייפה כל הזמן מרגישה שרוצה לישון

כל הזדמנות שיש לי לישון/לנוח בבוקר או בצהריים כמעט תמיד קופצת עליה בלי לחשוב פעמיים גם על חשבון דברים אחרים...

זה נורמלי?! יש לכן רעיונות איך לעזור? זה מתיש ומתסכל🙈

ואז היא אמרה לנו בצחוק

העולם לא כזה גרוע אם החלטתם להביא עוד ילד, לא?

והצביעה לי על הבטן

ואנחנו צחקנו והמשכנו בשיח עם כל החברים ובפנים בכיתי

אני רגילה לבכות בפנים

כבר הרבה זמן

האם ידעת, אחות אהובה שלי, שלפעמים נכנסים להריון בלי שמחליטים?

האם את יודעת שיש כל מיני סיבות למנוע?

נכון ההריונות שלך קשים וכולם רואים את זה

את מקיאה, חלשה, ואני הכי מעריכה אותך בעולם על כל ילד שלך

אבל האם ידעת שיש קשיים שקופים יותר?

את לא יודעת.

אני אחותך, אבל לא כל דבר מתאים להגיד לך

אנחנו גרים מספיק רחוק בשביל שלא יהיה באמת טעם לספר

האם את יודעת שבהריונות שלי אני לא עובדת

לא כי אני מפונקת

לא כי אני 'מוציאה שמירה'

אלא כי אני בדכאון?

קליני, אמיתי, מאובחן

(מנסה להיות) מטופל אבל לא ממש בהצלחה?

את לא יודעת

הקטן שלי בן שלוש

וכולם במשפחה אומרים שאני מפונקת

ולא רוצה הרבה ילדים

וההריונות שלי כל כך קלים 

ואני כל כך חזקה

אבל זה שהגוף חזק

לא אומר שהנפש לא מפורקת?

האם את יכולה להבין, שעוד לא התאוששנו מההריון האחרון

נכון עברו שלוש שנים

שעבדנו כמו משוגעים

לשקם את החיים שלנו

מאפס

זוגיות, מיניות

טיפולים לילדים שכבר יש, לבן זוג, לי.

האם את יכולה להעלות בדעתך שיש קשיים

שקשה לדבר עליהם

ממש קשה

אבל זה לא הופך אותם ליותר קלים?

האם תביני פעם שאנחנו לא מדברות

לא כי אני עסוקה

לא כי אני סנובית

אלא כי אין לי כח

וכשאני מדברת

בסוף אני בוכה

אז למי שלא רוצה לבכות

אני לא מדברת?

ואמא שלי,

שמדי פעם לוחצת

וכל כך מאושרת לשמוע על ההריון הזה 

ורומזת לי לא בעדינות בכלל שהשנים חולפות

אמא, את יכולה לכבד קצת?

לא להבין, אני יודעת,

תחשבו שזה בחירה או חוסר רצון או-

מה זה נקרא להיות במיטה? תקומי.

אחיות שלך קמות ומקיאות.

מה לא עושים בשביל ילד.

האם תסכימו לא להבין, 

ולמרות זאת לכבד אותי טיפ טיפה?

יש סיכוי שלא אמלט גם מהמפגש המשפחתי הזה?

ובכמה מאמצים זה עלה לי להגיע למפגשים האלו.

וגיסות שלי,

אתן חמודות

מאד.

די להתלחשש עלי.

כן, לא סיפרתי על ההריון. לא היה לי כח.

נכון. אין לי רצון לדבר עליו.

זה כל כך לא בסדר?

בקשתי מבעלי לספר, והוא העביר לכן את זה בדרכו שלו

וזהו.

לא בקשתי עזרה, לא בקשתי ארוחות.

בקשתי שתעשו לי מקום בשולחן.

רציתי החנוכה הזה לשחק קצת בנורמליות.

לעשות הצגה שאנחנו פה כמו שנה שעברה.

עם הילדים החמודים שלנו.

קלעתי צמות לבנות.

הלבשתי את כולם יפה.

התאפרתי לכבודכם. לכבוד כולכם.

(נכון לא הבאתי סלט, סליחה. לא בקשו אז...)

ונכון לא את הכל אפשר להסביר

ויש סימני שאלה אני מבינה

אבל רציתי לעשות כאילו.

לא הצלחתי.

הוא בדרך הביתה… והדמעות עצב/כאב/עלבון/געגוע…

הפכו ברגע לדמעות אושר/שמחה/אהבה.

הוא בסבב מספר מילון וחצי. ואני כ"כ שמחה על הזכות להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. ואני מבינה את החשיבות. ואני מפרגנת. ואני תומכת. ואני מעודדת. ובאמת שלרוב המוחלט אני גם ממש מסתדרת.

אבל היום היה לי קשה. תכננתי לשבת הערב לכתוב ולפרוק כאן..

והקושי יושב על קושי שקצת מלווה אותי בסבב האחרון. כי הפעם הוא קרוב, הפעם הוא "רק" ביו"ש, הוא חצי שעה מהביתה. סופסוף לא עזה ולבנון. מרחק נגיעה.

וגם קצת יותר "קל"… ואני שומעת על "זמנים מתים" ומפרגנת, באמת שמחה בשבילו.  אבל לפעמים בזמנים המתים קצת רוצה שאני אהיה זו שממלא אותם. ולברור שלא תמיד זה הכי זורם.

שבת הייתי לבד עם הילדים, זה תמיד קשה. במוצ"ש רציתי כ"כ שהוא יתקשר, יתעניין, ישמע איך היה לי. הוא התקשר רק 40 דקות אחרי צאת שבת, להדליק איתנו חנוכיה בווידיאו. ישר אח"כ ניתקנו ואני סיימתי עם הילדים. התקשרתי אחרי ההשכבות לפרוק לו את שבת, הוא הקשיב ואז בשיא הכנות אמר שלא מצליח להתרכז (לא היה בפעולה ספציפית) אמר שיחזור אלי, וחזר אחרי 5 שעות (בדקתי🙈) ברור לי שזה לא מרוע, שאני חשובה לו, שיש עליו כ"כ הרבה על הראש (הוא לוחם בתפקיד פיקודי)

אבל נפגעתי. רציתי צומי, רציתי להרגיש היחידה שחשובה, להרגיש שהוא כל  זמן רק חושב עלי.

היום היה יום קשה. מכל מיני דברים שיושבים עלי. התקשרתי קצת לדבר והוא היה באמצע אימון. חזר אלי בדיוק באמצע סידור לא.ערב, שמע בעיקר שאגות שלי על הילדים.

סיימתי להשכיב את הילדים. כ"כ רציתי לסוע אליו, לחיבוק, לדבר.

ולא התקשרתי. פחדתי כ"כ מדחייה, פחדתי לשמוע שלא שייך שאגיע.

ולדבר בטלפון לא באמת מספיק לי, לא באמת עוזר תמיד.

אז יצאתי קצת להסתובב, כי זה תמיד עושה לי טוב. וכן חיכיתי שהוא לפחות ייתקשר, יתעניין…

והוא לא התקשר. וכבר מאוחר. ואני נעלבת, ונפגעת, ומקנאה, ומרגישה פחות חשובה.

ואז הוא התקשר.

הוא בדרך.

נבהלתי.

שאלתי אם קרה לו משהו.

ענה לי שלא, הכל איתו בסדר, פשוט הרגיש שאני צריכה אותו.

ואז כל הדמעות התפרצו.

והכל פתאום הפך להיות יותר קל. יותר בסדר.

הדברים נכנסנו לפרופורציות.

וזהו. יושבת על הספה, בוכה, פורקת ובעיקר מחכה.

ויודעות שיהיה עוד. עוד סבבים. עוד קשיים. עוד מבחנים בזוגיות.

ומתפללת שהקב"ה ימשיך לתת לנו יד כל הזמן.

ושתגיע הגאולה השלמה בקרוב.

אני קוראת פה בשרשורים אפיונים של מחוננים, שמאוד מזכירים לי את כל מה שאני יודעת על אוטיזם... ואני שואלת: באמת מדובר על מחוננות, ולא על אוטיזם במסווה?

אני יודעת שבתוך הסיווג של אוטיזם יש אוטיסטים שמוגדרים מחוננים ויש כאלה שלא. ויש כאלה בתפקוד גבוה, שבאמת אולי המחוננות שלהם מחפה על האוטיזם...

אבל עד עכשיו חשבתי שמחוננות היא פשוט איי-קיו גבוה, שאולי עלול להוביל לקשיים חברתיים ורגשיים, אבל לא לצורך מוגבר בשקט, לרגישות לרעשים, לקושי במעברים... וכו' - דברים שאני מכירה מאוטיסטים.

וזהו, אני קצת מבולבלת, ומעניין אותי אם מישהי תדע לעשות לי כאן סדר...🙈

סובלת מזה כבר תקופה, אחת לכמה זמן סוג של נפילה לקראת הערב , בילבול, בחילות חזקות , עייפות מטורפת נכנסת למיטה ולא מסוגלת לדבר עם אף אחד, לא מצליחה להירדם גם עד הבוקר ככה סוחבת עד הבוקר והולכת בקשוי לעבודה, לוקח לי זמן להתאושש מזה. היה לי ככה פעם ב3 שבועות נניח, לאחרונה זה מגיע לי אחת לכמה ימים, ב"ה יש משפחה ברוכה, עבודה מחוץ לבית וגם שם עמוס, אתמול אחהצ זה קרה שוב לא תיפקדתי עד שנכנסתי למיטה מיותר לציין שלא נרדמתי עד שעה 5 בבוקר אולי

קמתי בתחושת פחד וחרדה שזה יחזור על זה שוב. מנסה להבין מה יש לי ולאט לאט מבינה שזה סןג של התקף חרדה.

הגיוני שאני לא מבינה ממה זה מגיע? אין שום טריגר וסיבה, ככה משום מקום? קבעתי למחר תור לרופאה שלי, אבל מה להתחיל טיפול תרופתי?? או שיש משהו עדין יותר

ממש מפחדת מהפעם הבאה, החוסר שינה , חוסר אנרגיות ממש מרגישה מתה באותו זמן מחרפן אותי, תחילה חשבתי שזה קשור לקיבה בגלל הבחילות אבל מבינה שלא...

עד עכשיו לא התאוששתי מאתמול, מתפקדת בבית ובעבודה כמו רובוט, עכשיו הפחד מההתקף הבא משתלט עלי

יצא קצת מבולבל אז סליחה, מנסה להבין מה הטיפול כי לא מסוגלת לסחוב ככה עוד

סליחה אני ממש נואשת

הבן שלי בן כמעט שנתיים (עוד חודש)

שובבבבבבבבבבבב

פרא ממש

אני לא עומדת בקצב!

הוא גם מגיע לכל דבר מטפס משתחל

כל פעם אני מוצאת אותו במקום מפחיד אחר

אני לא מצליחה לשמור עליו.

הוא יודע לפתוח קופסאות של תרופות עם נעילת בטחון

וכמעט את כל סוגי המנעולים לארונות

ולברוח מהכסא בטיחות או החגורה של כסא האוכל בקיצור- הבנתן את העיקרון...

הוא גם לא יישן טוב בלילה- קשה לו מאד להרדם 

הוא צורח שעות, אז אי מוציאה אותו שלא יפריע לאחים שלו

ואז הוא נשאר ער עד 11 בערך ומשתולל בכל הבית...

ביום הוא בכלל לא ישן והגננת קצת מתלוננת עליו

ויש לו מלא כח

היה עכשיו מפגשי חנוכה ואני רואה שהבני דודים מפחדים ממנו

לא אלה בגילו, ילדים בני חמש שש חוששים ממנו

הוא מרביץ, שורט נושך

זורק חפצים על ילדים אחרים

האמת לפעמים גם אני מפחדת ממנו (למרות שיחסית לי ולבעלי הוא לא מציק וגם לא לגננת כי יש לנו סמכות עליו)

הוא חכם, הוא מבין, אני רואה לגמרי.

הוא יודע מה מסוכן מה אסור

זה לא עוזר

הוא לפעמים אומר אחרי שעשה משהו רע 'עונש, אני עונש' _לא יודעת מאיפה זה בא, אולי מהגן.

אבל הוא בהחלט מבין שעושה מעשה אסור.

(עכשיו אמרתי לו שמחר חוזרים לגן, היה חופש יומיים, מיד אמר לי את השמות של החברים ומשחקים האהובים מהגן)

לפעמים אני חושבת ש*אני* צריכה כדור כדי להתמודד איתו

אבל לפעמים נדמה לי שגם לו אפשר לעזור

גם בשבילו מפחיד להיות כזה מנוע עוצמתי בתוך גוף של פעוט.

הוא מנחם את האחים אחרי שפוצע אותם...

אחים שלו גם לא אוהבים אותו כל היום מתלוננים עליו הוא הורס להם נוגע מציק

אני באמת מנסה לעזור אבל לא תמיד יכולה אני אחת ושי לי 2 ידיים והבית לא גדול

והוא אוהב את אחים שלו ורוצה שישתפו אותו במשחקים.

אבל כשאי קולטת שאני דוחה את ההחתלה שלו כי אין לי כח להתמודד איתה-

אני מבינה שמשהו פה לא תקין.

שאני שוקלת אם לקחת אותו לגינה (כי אני אצטרך בטוח לטפס על המגלשה מבחוץ להוריד אותו משם)

או שעדיף להשאר בבית (ועוד משהו יישבר..)

בקיצור מה עושים?

יש לנו שומר בכניסה לעבודה שמדבר הרבה עם מי שנכנס, בהתחלה הייתי תמימה וחדשה ונידבתי קצת מידע על מי אני ומאז הוא שואל הרבה שאלות ומגיע בהפסקה ואם ריק נכנס ומנסה לדבר.. וגם בסוף היום מנסה להתחיל שיחה..

הוא מבוגר ונראה שעבר הרבה קשיים בחיים...

מרחמת.. ויודעת שהקב"ה מצפה מאיתנו ליחס מכבד.

מצד שני באיזה שהוא שלב התחלתי לענות מהר, לעבור לידו מהר, לענות בקצרה ולהיות מהר בפלאפון ולהראות עסוקה.. הוא לא הפסיק!! וגם ניסה לדבר עם עוד מורה חדשה ולהראות לי שהיא כן זורמת - היא גם תמימה עוד..

יום אחד בעלי בא איתי והוא התחיל לדבר איתו גם..

יודעת שהתנהגתי אליו בקצת קוצר רוח,

מצד שני אני לא מעוניינת לדבר עם גברים!! ובקלות זה עלול להגיע למקומות של בעיה... הוא יכול לדבר ממש הרבה ולשאול שאלות.. ניסיתי לעצור את זה מהר...

אשמח למחשבות שלכן