אחר לגמרי!

כשכל מעשה טוב בבית מתוגמל מיידי בהפתעה/הבטחה להפתעה זה נקרא חינוך לפרסים

זה לא כיף לשמוע את זה (לי לפחות..), אבל אני אומרת כי זה נכון וחשוב- דבר ראשון אל תשכחי שעכשיו הכל נראה באמת הרבה יותר נורא כי את בהריון והורומונים ופסח והכל ביחד.

זה דבר ראשון.

דבר שני, זה לא פערים כאלה משמעותיים בחינוך, והילד שלכם עדיין קטן, זה לא נשמע לי גשר שאין לחצות אותו. האמת שזה נשמע לי מאוד דומה למשהו מאוד בסיסי שהמון זוגות מתמודדים איתו.

אולי אני טועה, אבל מהדרך שבה את כותבת קצת נשמע לי שאת בטוחה שאת צודקת, ולא רואה את הצד שלו ומציגה אותו כ-אטום, לא רוצה לשמוע, לא מקשיב לא דואג לא מנחם, וזה נכון! בהרגשה שלך... השאלה אם זו המציאות.

לא שמעתי את הצד שלו וגם את שלך אני בטוחה שזה רק על קצה המזלג אבל כמה דברים אני בטוחה-

א. ממה שאת מתארת לא נשמע שיש פה מציאות ממשית שפוגעת ממש בילד ובחינוך שלו. אולי זה לא אידיאלי אבל אין פה משהו שהורס. גם אם לדעתך זה לא הכי נכון. האם את חושבת שיש מקום לעשות על זה מלחמות?

משהו שהרבה יותר פוגע בילד זה חוסר התאמה בין ההורים, אם את מעירה לבעלך על איך שהוא מתנהג ליד הילד (אני לא אומרת שאת עושה, רק אומרת שאם כן- זה יותר גרוע ובטוח הרסני..), או אם את מבטלת את דברי אבא באוזניו של הילד.

ב. זה שהילד רץ אלייך אחרי אמבטיה- אז מה? זה לא שבעלך מתעלל בו או משהו חלילה...ממש לא. זה פשוט לא איך שאת חושבת לנכון

יש פה 2 הורים. כמו שאת חושבת שאת עושה טוב לילד כף גם בעלך. זכותו, הוא אבא שלו בדיוק כמו שאת אמא שלו. אפשר בזמנים רגועים לנסות לדבר, תועלת מול נזק, לפי דעתך אבל לבוא בגישה פתוחה ומקשיבה ומכילה ולא לבוא להראות לו למה את צודקת והוא טועה...

תבחרי את המלחמות שלך. אז מה אז יגיד לילד שלא יצרח כדי לא להפריע לשכנים (לדעתי גם זה אחלה חינוך היום ילדים מרשים לעצמם לצרוח, ועוד כל מיני דברים ולא אכפת להם מהסביבה...)

בקיצור אחותי,

תשמרי את הכוחות שלך

תעשי דברים שכיף לך,

ולא נראה לי לפחות שיש פה משהו קריטי ואסון...

בהצלחה!

חיבוק ענק ענק ❤❤❤

אנסה להתייחס לדברייך לפי סעיפים:

1. לגבי הפער בחינוך הילד:

כאשר בנכם היקר נולד

נולדתם גם אתם כהורים

את כאמא.

בעלך - כאבא.

ומתוך הלידה הזו גם שלכם אתם לאט לאט גדלים, ממש כמוהו.

וממש כמו תינוק שלומד ללכת ונופל וקם ושוב נופל ושוב קם - גם אנחנו בהורות שלנו נופלים וקמים, עושים טעויות ולומדים מהן.

אבל הכי חשוב - אנחנו אוהבים את הילדים שלנו. אנחנו רוצים שיהיה להם טוב.

ונקודת הבסיס הזו כ"כ חשובה. גם עבורנו שנבין אותה, שנבין מאיפה אנחנו פועלים (גם את וגם בעלך).

וכאשר יש פער בגישה חינוכית בין ההורים - חשוב כמובן גם לדבר על הפער ולנסות לגשר עליו,

אבל קודם כל לכבד.

לכבד אחד את השנייה, להבין אחד את השנייה, להבין את המקום ממנו כל אחד מגיע,

להבין את ה*למה* (ל' בקמץ) של כל אחד. וממש לעומק ועד הסוף.

על גבי ההבנה הזו,

על גבי הכבוד ההדדי הזה,

ע"י מציאת העקרונות החינוכיים *של שנינו*,

ניתן להתחיל ולחשוב על פתרונות יישימים שיהיו טובים לכולם ב"ה.

בינתיים, 

חשוב מאוד גם לזכור שבעלך היקר הוא אבא של הילד המתוק שלכם, כפי שאת אמא של המתוק

ולאותו מתוק קטן - הכי הכי טוב, מפתח, משמעותי ומיטיב - זה שאבא ואמא ביחד בטוב.

אין באמת מתנה יותר גדולה שתוכלו להעניק לבנכם מאשר האהבה והכבוד שלכם האחד לשנייה.

זה פשוט אדיר עבור הילדים. זה עולם עבורם.

לכן כאשר את זוכרת גם ברגעי כעס שבעלך הוא בעצם האבא של הילד הזה ויש לו גם אמירה ושיקול דעת כאן, וכמובן גם לך, את נושמת רגע עמוק ומנסה להסתכל על הסיטואציה "מבחוץ", לראות מה יכול להיות טוב בגישה של בעלך אולי? ממש לתרגל את לימוד הזכות או העין הטובה ומציאת הטוב שבזה, להיכנס רגע לראש שלו, ללב שלו, להבין אותו, מהמקום שלו.

זה לא אומר שאת צריכה למחוק את הגישה החינוכית שלך, חלילה, אלא זה רק אומר שזה נדבך מאוד חשוב ומשמעותי של ההבנה שלך *אותו*, ועל גביו ורק על גביו מציאת הפתרון שנכון גם לך וגם לו.

אי אפשר שצד אחד יראה רק את עצמו, לא של בעלך ולא שלך, אלא בעלך יראה את עצמו ואותך ואת תראי את עצמך ואותו.

וב"ה יכולה להיות כאן התרקמות עדינה ומופלאה של משהו חדש של שניכם, מתוך המקום הזה בדיוק.

2. לגבי מה שכתכת:

"אציין שרוב הזמן המוחלט אני איתו במהלך השבוע ואני ממש מרגישה שהוא בא ו"הורס" לי בתקופות כמו עכשיו של חגים וסופשים והוא הא ואומר שאני הורסת לו עם כל הסתירות שיש בינינו..."

בדומה לנאמר בסעיף 1, חשוב לזכור שבאמת הוא אבא של הילד. לכן המציאות בה את נמצאית עם הילד רוב הזמן המוחלט מכורח המציאות היא נתונה. אבל דווקא בגלל זה כדאי לייקר את הזמן והשהות שלו עם בנו.

גם עבורו וגם עבור בנכם. לכל המשפחה זה טוב.

ומקום שבו את (בלי כוונה כמובן) לוקחת יותר ויותר מהחבל ויותר ויותר שליטה ונוכחות מוחלטת בחייו של הילד - לא מאפשר לאבא לקחת חלק נכבד.

לכן כאשר הוא כן נמצא איתו - נסי לשחרר לו את זה, מידיעה ברורה שזה טוב.

זה טוב לאבא לפיתוח הקשר עם בנו והאבהות שלו (הרי אם לא יהיה נוכח איתו איך יהיה אבא?)

זה טוב לבנך שחווה את אבא. חווה גם שוני בגישות, גיוון,

חווה כבוד בין אבא לאמא, חווה את החוזקות שיש באבא. (אני בטוחה שיש הרבה מאוד דברים טובים בבעלך שבנכם נהנה ויהנה מהם בעתיד. וגם עכשיו ).

- חשוב גם לראות שמהצד של בעלך - הוא באמת חווה שאת סותרת אותו מול בנכם וזו הרגשה לא נעימה כמובן.

מציעה להפריד בין "שעת אמת" לבין אחר מעשה, כאמור אין למידה במצבי חירום לכן בזמן עצמו שזה קורה - נסי לעבוד על לשחרר ולהרפות ולתת לו את כל המקום שלו בתור אבא ולסמוך עליו ועל שיקול דעתו והרצון שלו להיטיב עם בנכם.

לאחר מכן, בשעה טובה פנויה ורגועה של שניכם, תוכלו לשבת וללבן יחד את הדברים, להשמיע כל אחד את הצד שלו, כמובן לשמוע את הצד השני, ולמצוא פתרונות שטובים לשניכם.

3. לגבי מה שכתבת: 
"אני בהריון מתקדם וקשה לי המחשבה גם להתמודד עם כל ההשלכות של זה בהמשך וגם להמשיך ככה חינוך ילדים שאני יכולה לבכות ממנו כשאנחנו מדברים והוא כל כך אטום."

טוב זה סעיף סופר חשוב.

מציאות של הריון, גם על כל הרגישות שהוא מביא עמו, גם עם כל ההורמונים, גם עם כל המצב הפנימי שלנו שאנחנו יותר נזקקות, יותר מחפשות את היציבות והביטחון מול העולם ובפרט מול הצאצאים שלנו והבית שלנו, המשפחה שלנו...

וכל דבר שיכול (גם אם לא באמת אלא רק במחשבה) "לחרב" את אותה יציבות - מאיים ומפחיד אותנו פי כמה בהריון!
 

לכן מקום שלך שמבין את עצמך, מכיל את עצמך ומבין שזו תקופה יותר רגישה חשוב כאן

4. לגבי מה שכתבת:

"היום בכיתי בלי קשר לפער שרשמתי למעלה. באמצע שאני פורקת לו על משהו שתסכל אותי וקשור אליו בעקיפין כי ציפיתי ממנו שירצה לשמח אותי, שירצה שיהיה לי טוב ברמה הבסיסית . חשבתי שזה מה שבני זוג אמורים לדאוג אחד לשני. לשמחות הקטנות האלו."

כאן את כבר מתארת מצב אחר לגמרי, מצב שקשור דווקא לזוגיות ולא להורות.

צריך להבין לעומק מה בעצם קרה וקורה אצלכם, מהי הדינמיקה ביניכם באופן כללי,

איך היחס שלו אלייך באופן כללי, איך היחס שלך אליו,

ואחרי שבוחנים את כל המקומות הללו

צריך גם לתת מקום למה קשור ושייך ומה לא שייך לציפיות שלנו מהשני/ה, שתקופה כמו פסח וחגים יכולה מאוד להעצים אותן, את כל ה"מה אמור" הזה (בדיוק כתבתי על זה כאן: 

רצוי, מצוי, צריך ואמור - הריון ולידה)

5. לגבי מה שכתבת:

"הוא אומר לי תהי בשקט ואל תרימי עליי את הקול. ואולי באמת הרמתי את הקול אבל א. אני כזה בן אדם שמעלה דציבלים מהר ובלי כוונה והוא אמור לדעת את זה!..."

כאן גם, בהחלט צריך לבחון לעומק את המציאות המתוארת כאן, מה קורה שם לפרטי פרטים, ממה זה נובע, וכמובן איך לפתור את זה.

לא דומה מקרה שהדיבור הכללי ביניכם (או בינו לבינך) מזלזל ופוגעני, 

למקרה שבו היחס אוהב ומכבד, רק שברגעי ריב או פגיעות נוצר לופ הרסני כזה שכל אחד אומר דברים פוגעים בלי כוונה,

לעוד הרבה מאוד מקרים אחרים.

*חייבים* כאן להכיר את המקרה שלכם לעומק כדי לענות נכון.

ממש כל דבר אחר לא יהיה נכון ומתאים כלל ואפילו יכול לעשות ההיפך כי הוא בכלל לא מתאים למציאות שלכם...

אז רק אם מדובר במקרה שהיחס ביניכם באופן כללי אוהב ומכבד, ורק ברגעי ריב אומרים בלי כוונה דברים פוגעניים:

במקרה כזה צריך להבין כמה דברים:

א. מה זה עבורו שמישהו מרים עליו את הקול?

נשמע שזו נקודה רגישה אצלו, ואולי מציאות של הרמת טונים מאוד צורמת לו באוזן וגם בנפש עד כדי כך שהוא לא יכול להכיל את זה,

ובעצם במילותיו הוא כמו מבקש: "אני צריך בבקשה שתדברי אליי בטון רגוע. קשה לי כשאת מרימה עליי את הטון. זה גורם לי להרגיש רע, אני צריך את הביטחון והרוגע הזה כדי לנהל את השיחה.

כאשר יש צעקות אני נסגר כי זה כואב וקשה לי ככה"

ב. כתבת שהוא אמור לדעת את זה שאת מעלה דציבלים - אך בדיוק כפי שאת רוצה שיקבל אותך כפי שאת (ובצדק) שאת מעלה דציבלים - כך גם הוא בעצם מבקש ממך לקבל אותו כמו שהוא - שזה אדם שקשה לו מאוד עם צעקות או הרמת קול.

שניכם צודקים.

וצריך לראות איך מצד אחד את אומרת את שעל ליבך, ויכולה לפרוק גם את הכעס, אבל לעשות זאת בצורה מבוקרת, ובלי לפגוע בו בדבר שרגיש אצלו.

ויש בהחלט דרך לעשות את שניהם יחד.

קשה לי להסביר זאת בכתב, אבל בהחלט יש כמה דרכים שעכשיו עולות לי איך שניכם תרגישו טוב בסיטואציה.

גם את תוכלי לפרוק כעס בצורה מבוקרת ולקבל מענה לצרכים שלך, וגם בעלך ירגיש שהוא יכול לשמוע ולהכיל בלי הרמת הקול.

מסיימת בינתיים למרות שיודעת שצריך כאן עוד להמשיך ולברר, אך כפי שכתבתי קודם, לא אפשרי וגם לא נכון עבורכם שזה ייעשה בלי להכיר לעומק אתכם ואת המציאות הספציפית שלכם

לכן שולחת בינתיים עוד חיבוק חם ותפילה שלמה שתזכו לצאת לחירות גדולה בחג הזה, ותזכו לאור גדול וברכה שלמה ב"ה ❤

שלוש וחצי שנים, זה לא היה מתוכנן בכלל, ההפרש היה אמור להיות הרבה יותר קטן, אבל זה מה שיצא והם בקשר טוב, משחקים ביחד אוהבים אחד את השני.

מניחה שאם היה עוד קצת פער זה כבר היה פחות קשור 

הם עדיין קטנים,

הגדול בו 3 הקטן בו שנה

ומרגישה שהפער מושלם!!!

נקלטתי כשהגדול היה בן שנה וחודש

ברור שהיה קשוח בהריון, הילד לא הלך עדיין בהתחלה, הוא היה שובב ולמרות העייפות בהתחלה והכבדות בסוף היה צורך להיות נוכחת.

מסכמת - בהריון היה קשוח, השנה הראשונה מאתגרת ועכשיו כיףףףףףף

הם מעסיקים אחד את השני בכל מקום, משהו שלא הכרתי. 

לי יש צמודים בני 2-3 וזה קשוח ביותר. נכון שהם כבר משחקים יחד אבל לרוב הם רבים וצריך להשגיח עליהם כל הזמן

אבל, מכיוון שאין לדעת מתי תכנסי להריון וכם בגל ההסטוריה אז יש פה דילמה. אני יש לי 2 צמודים גדולים כיום בני 13-14 רציתי הפסקה של 3-4 שנים ואז להביא שוב אבל ה' רצה שיהיה לי פער של 11 שנים מהגדולים לקטנים ככה שצכנונים לחוד ורצון ה' לחוד

בשביל שיהיה קשר בין האחים מגיל צעיר יחסית.

אבל אם מדובר בהיריון בסיכון - זה מאוד קשה לחוות את זה עם תינוק בן שנה פלוס... אז נראה לי שעם כל הכאב צריך להתחשב יותר בזה מאשר בפער בין האחים.

לחוות היריון בסיכון כשהקטן בגיל שנתיים - זה תלוי בילד עצמו. אבל גם גיל שנתיים עלול להיות מאתגר מאוד - זה גיל של בדיקת גבולות, ולפעמים צריך אמא במיטב כוחותיה בשביל להתמודד עם זה...

שביסודי יכולים להיות חברים שלו

אצלי הקשר הכי קרוב נוצר בין הילדים עם הפער הכי גדול (9 שנים)

אם כי עכשיו הקטן נשאר רוב הזמן לבד כי אחים שלו בישיבה

אז הוא גדל רוב הזמן כמו ילד יחיד

יש לזה יתרונות וחסרונות 

ממש לא יכולים אחד בלי השני חחחח

אז גם הפער בגיל לא תמיד מחייב

ולפותחת -

נראה לי אין תשובה אובייקטיבית לשאלה שלך

זה גם משתנה ממשפחה למשפחה

הדינמיקה משפיעה

וגם, זה שיכתבו לך כאן שפער מסויים הוא טוב, לא אומר שפער אחר הוא לא טוב.

וגם, יש לאנשים נטייה להצדיק את הבחירות של עצמם (גם לי, לכולנו), כלומר, אנחנו לא אובייקטיבים על הבחירות של עצמנו, ובנוסף, אנחנו גם לא באמת יכולים לדעת מה היה אילו.

אחרי כל החפירה הזו, בעיניי שיקול יותר נכון הוא מה הכוחות שלך, ופחות הפער בין אחים, כי הקשר, כאמור, משתנה. ולא רק בקשר ישיר לפער

אני עם הפרש של שנתיים וזה מרגיש לי אחלה

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה שני צפופים בהפרש של שנתיים כואב לי עליה ברמות, מדמיינת אותה בקושי שורדת את היומיום

אני לרגע שוכחת שגם אצלי זה ככה חחח

זה הפרש ממש טוב לדעתי

ככה עד שנכנסים להריון ויולדים הילד בן 3 פלוס גמול ובגן עייריה זה עולם אחר מאשר שתי קטנים עם טיטולים..

של שלוש וחצי והם יודעים לשחק מושלם למרות הפער.

כלומר אין לי למה להשוות, יש לי 5.5 שנים והם מאוהבים אחד בשני אבל גם אין להם אופציות אחרות וגם אין לי פרספקטיבה ארוכת שנים.

אני כן יכולה לשתף על משפחת האם שלי

שיש לנו פערים של שנתיים, שלוש, וחמש.

5 זה קצת הרבה(לפחות אצלנו, וזה כנראה גם קשור לעוד דברים) אין קשר קרוב ככ

2 זה קרוב מאוד והתקשורת הייתה מאוד תחרותית וקשוחה

3 שנים נראה אידיאלי. עדיין מספיק קרוב בשביל תחומי עניין משותפים וחוויות מחברות

ומספיק רחוק כדי שלכל אחד יהיה את המשבצת שלו

יש להורים שלי הפרש כזה 3 פעמים ברצף(כלומר 4 אחיות סהכ במרווחים של כ3 שנים) והקשר בין ארבעתן מצוין וגם בין הצמדים.

אישית כיום אין לי קשר קרוב מאוד לאח שצמוד אלי(אני בכורה הוא שנתיים מתחתיי) ולעומת זאת האחות שאני בקשר הכי פתוח וקרוב איתה קטנה ממני ב10 שנים.

אז בפרספקטיבה של הרבה שנים המרווחים לא בהכרח משמעותיים.

והם הכי לא חברים שיש

לצערי הרב

זו בדיקת דם פשוטה, תבקשי הפניה.

וקשוח להיות עם מחסור קבוע של B12... מקווה שתצליחי לעלות אותו כמו שצריך במהרה...

תודה!! אבדוק את זה!

מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות

באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.

מההריונות בגלל ההיפראמזיס....

אז מקבלת די קבוע... מתישהו בקרוב אמורה להיות לי עוד בדיקה לראות מה המצב שלו

וראיתי עכשיו שמתואמת כתבה לך..

בדיקת דם פשוטה. Tsh זה מה שבודקים...

כל יום לאכול כף

בסלט, ביוגורט וכו...

חוץ מזה

יש גם תערובת פירות יבשים שממש עוזרת לאנרגיה

של דוד קאפח

ללא עצירות ותופעות לוואי...

100 גר´ שומשום לא קלוי-מלא,

100 גר´ צימוקים כהים,

100 גר´ תאנים יבשות,

100 גר´ שקדים קלופים,

100 גר´ תמרים,

8 אגוזי ברזיל.

לטחון את הכל טוב טוב (יש חנויות שמוכנות לטחון את הרכיבים הקשים)

ולאכול כף בבוקר וכף בערב.

(ד.א. זה גם ממש טעים=) )

בהצלחה ותרגישי טוב!

את בטח מכירה להיות בשמש, לעשות קצת התעמלות וכו....

אגיד, שבעיני זה כן הגיוני.

ברור שטוב לבדוק בדיקות דם וכאלו

אבל

א. שינה לא רציפה, ממש משפיעה על איכות השינה. פעם אחת (ובטח שלוש), לא באמת מאפשרות שינה טובה. ואז, גם אם יש לך פעם פעמיים בשבוע שאת כן ישנה לילה, זה לא מספיק. כי יש משמעות לרצף של ימים שבהם את ישנה טובה, וזה לא שיום אחד יכול לחפות על כל השאר.

ב. מה את עושה במהלך היום? אם את רוב הזמן יושבת או בעבודה עם מעט תנועה, ממליצה להוסיף ספורט ותזוזה. אני ראיתי אצלי שזה ממש משפיע. ישיבה לאורך זמן, מעייפת אותי מאוד, ברמה של להירדם. כשאני זזה, הגוף מתעורר

זאת גם היתה השאלה שלי

האם זה הגיוני פשוט..

כן נכון, תכלס כבר 5 שנים אני לא ישנה נורמלי וקמה מלא , לא היתה תקופה אחת ארוכה שישנתי שינה רציפה וטובה בלילות....

אשים לב , תודה🩷

אני חושבת שזה הגיוני

פשוט בשביל לדעת שזה הגיוני, צריך לישון טוב ואז האסימון נופל.

ולרוב זה לא קורה, אז זה נשמע שזה לא הגיוני...

אבל מניסיון שלי, יצא לי נגיד פעם לישון יומיים ברצף טוב (וזה ממש ממש נדיר) ופשוט קמתי אחרת. עם המון אנרגיות ולא עייפה בכלל.

וזה היה מדהים שאפילו לא חשבתי שזה קשור

אבל זה כן

היה לי פעמיים מונו וככה הרגשתי

פעם שניה הייתי עם זה חצי שנה!!! עד שטיפלתי אצל איזה רופא בירושלים שיש לו שיטה לטפל במונו טזה עבר ב"ה

אבל האמת שלא כזה משנה כי לא באמת מה יש מה לעשות.. וואלה עכשיו קוראת שכתבת שהיה משו שעזר, מעניין!! אנחנו ביקרנו ממש כולם אמרו לנו מטבעי ועד קונבנציונלי שאין מה לעשות חוץ מלחכות....

אם זה מונו אני אכתוב לך מה הטיפול

אנסה גם להיזכר בשם של הרופא

מקווה שהוא עדיין עובד כי אז לפני 5 שנים הוא כבר היה ממש מבוגר

אבדוק בלוטת התריס, אולי גם מונו למרות שלא יודעת אם יש עניין

גם ככה אמורות להיות לי בקרוב בדיקות דם מקיפות לבדוק את בעיית הb12..

אבל האמת האמת אני ממש מופתעת שרוב התגובות מנסות לחפש סיבות 🤭  הייתי בטוחה שיהיו הרבה יותר תגובות מנרמלות שלהיות אמא, בטח לקטנים, ותינוק יונק, זה פשוט מעייף 🙈🙈🙈

לכולן יש כוח תמיד? אתן לא עייפות ומרגישות צורך תמידי בשנצ?

אם אני לא ישנה את ה8 שעות מינימום ורצוף

-מה שבחיים לא קורה עם יונקים ןגם עם קטנים לא יונקים כמעט ולא) אני עייפהההה כל היום

ובדקתי- ברזל בלוטות התריס בי 12 הכל תקין

אה ואם הולכת לישון מאוחר אז גם- יותר עייפה מאשר אם נכנסת לישון מוקדם איזור 10 אפילו

שווה לך לנסות שבוע אם אפשרי לך

ברור שתמיד אשמח לנוח צהריים ולקום מאוחר בבוקר/לחזור לישון אחרי פיזור של הילדים

ומכיוון אחר -

הרבה פעמים דיקור של מישהי מקצועית גם ממש יכול לעזור.

אני באמצע סדרת טיפולים שמטרתה לאזן כל מיני דברים, וממש מרגישה גם שיפור בתחום הזה.

שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר ולא להגמר מכל דבר קטן.. כאילו כל המצברים של הכוחות שלי היו על הקצה ועכשיו הם באנרגיה טובה.

והמטפלת שלי אמרה לי כמה פעמיים שנשים חושבות לעצמן שזה הגיוני שמרגישים ככה כי את אחרי לידה.. בהריון.. או כל תירוץ אחר כשבעצם זה משהו אחר שאפשר לפתור אותו ולא ברירת המחדל של אישה.

וגם התגובות צפויות לגמרי

כלומר

אם את עסוקה הרבה עם הילדים ולא נחה לרגע וקמה מלא בלילה ועובדת משרה מלאה ועוד ועוד אז זה מסביר

אבל הילדים כבר לא פיציים

יש לילות שאת ישנה טוב

אז לא אמורים להרגיש ככה באופן תמידי, ככה לפחות מנסיון שלי.

כי אם ככה, לגרום לעצמך להיות פחות עייפה בלי למצוא סיבה זה לא בעיה ואת לא צריכה את העצות שלנו

נשמע שכן יש פה משהו חריג שהוא מעבר לשינה וזמן לעצמך.

לא עייפות רגילה של אמא לקטנים...

(ואני לא חושבת שנכון לתלות באימהות קשיים שמפריעים בתפקוד בחיים... לפני כמה שנים הייתה לי תקופה של חולשה מטורפת בידיים, והתקשרתי למוקד אחיות כדי לשאול מה זה. האחות שם שמעה שיש לי שבעה ילדים ומיד אמרה, "נו, מה את רוצה, ברור שתהיה לך חולשה". ואיך כעסתי! כי זו לא הייתה חולשה רגילה... אז מה הקשר לזה שיש לי שבעה ילדים? ב"ה רופאת המשפחה התייחסה לזה ברצינות ושלחה אותי לבירורים. בפועל לא היה לי כלום ב"ה ואני לא יודעת ממה זה נבע, אבל עדיין - זה לא משהו שאפשר לפטור באימהות...)

שלך דווקא מוכיחה ההפך ממה שאמרת

היתה לך חולשה שלא היתה לה סיבה אחרת

אלא כנראה מדברים רגילים כמו עומס יתר

זו לא האמהות

זה הדברים שהיא מביאה איתה

כמו חוסר שינה עומס ועוד דברים שכתבתי למטה (שגם יכולים להיות בלי אמהות)

שלא הייתה לי מעולם לפני כן, וגם אחרי כן (עם יותר ילדים) לא הייתה לי כמוה בעוצמה כזו.

אני לא יודעת מה הסיבה לה, אבל ברור שהיא לא הייתה קשורה נטו לעומס החיים.

ואיש רפואה שיפטור אישה שמתלוננת על משהו חריג בכך שהיא אמא, עלול לפספס דברים קריטיים.

לגבי איש רפואה

איך את יודעת שהסיבה לא היתה קשורה לעומס?

אולי היה עומס על הידיים והחולשה גרמה לך לתת להן יותר מנוחה

הסיבה היחידה שאני יכולה למצוא לזה היא עומס רגשי חריג (זו הייתה תקופת הקורונה).

או שאולי היה לי משהו פיזי, שעד הבדיקות כבר עבר... (אולי אפילו פוסט קורונה, מי יודע)

עייפות יכולה לנבוע מהרבה דברים

פיזיים ונפשיים כמו:

1. חוסר בשעות שינה (8 שעות אחרי קיזוז קימות)

2. תזונה לא מאוזנת/ מספיק מזינה

3. חוסר בפעילות גופנית

4. חוסר במנוחה פיזית

5. עומס משימות

6. לחץ בעבודה/ בבית

7. חוסר בהפסקות ממשימות בעבודה/ בבית

8. חוסר בזמן עצמי

9. הימצאות תמידית במקומות רועשים 

הרגשתי הרבה יותר רעננה ועירנית! 

לא היה לי צורך בשנצ, הייתי מתעוררת בבוקר ומצליחה לקום מהמיטה בזריזות וכו'... 

רפואה שלימה!

הייתה פה פעם מישהי שסיפרה

על הגעה למצב של התייבשות התינוק שלה

בסוף בדקו אם הוא טיפול בבית חולים, והיה צריך

ואחרי תקופה הוא היה בסדר והם השתחררו הבייתה.

מקווה בשבילך שהילד בריא ואולי רק מעלה חום ממשהו שלא מזיק. 

תרגישו טוב!

הם פחות רטובים מהרגיל אבל רטובים? יש שם צבע צהוב חזק או צבע עדין/שקוף?

אם הוא חולה הגיוני שיאכל פחות מהרגיל, לא הייתי רצה למיון.

עוד סימנים לבדוק התייבשות- אם המרפס שקוע, אם בוכה בלי דמעות (אבל אולי בגיל חודשיים בכל מקרה בוכים בלי דמעות), פה יבש ושפתיים יבשות, נראה אפאטי.

בריאות שלמה ומהירה.

את יכולה לנסות לתת לו כל כמה זמן 5 מל במזרק חלב אם. וככה לעקוב כמה הוא אוכל.

לפני הלידה הראשונה... פחדתי מלאאא מכל מה שקשור ללידה. ממש כל דבר.

ולקחתי דולה, וזה הדבר הכי מדהים שיכולתי לעשות לעצמי ולבעלי ולמשפחה שהקמנו.

היא הייתה הכתובת שלי במהלך ההריון לכל התסכולים והפחדים וידעה להרגיע ולהסביר מהניסיון שלה.

תחפשי מישהי מקצועית בנושא שתוכלי להיעזר בה מתוך הידע שלה...

זה לגבי כל הפחד שקשור ללידה... אם יש דברים מעבר שווה לחפש אולי טיפול נפשי שאת מתחברת אליו, משהו לנפש שתוכלי לפרוק שם 

תחושות לא פשוטות!

והתחושה שאת מתאמצת ופונה לעזרה ואף אחד לא מסתכל לכיוון שלך - קשה לא פחות.

מזדהה ממש, בהריון האחרון פשוט לא רציתי ללדת.

מנסה לכתוב פה מה עזר לי:

- לא להילחם בתחושות, לתת להן מקום, זה בסדר שאני מרגישה ככה, זה אנושי וטבעי.

- חיזוק האמונה בצורות שונות. לדעת שה' פה איתי ולא יעזוב אותי, לדעת שבסוף יהיה טוב!

- לדבר על זה עם בעלי / אמא שלי / חברה טובה, לפעמים אמרתי 'אני רק צריכה שתקשיב. לא צריך עצות'

- לפנק את עצמך מלא. מלא מלא. גם מה שבשיגרה את לא מרשה לעצמך. תזכרי שאת מלכה!!!! את מביאה חיים לעולם, זה הזמן שלך להתפנק. נופש / אוכל / סדנאות / מה שעושה לך טוב.

חיבוק גדול!!

ומצטרפת להמלצה לקחת דולה, אמנם מעולם לא לקחתי אבל נשמע שזה יכול לעשות טוב ❤️

עד שנוצרים כוחות לנסות לקבל עזרה...

ממליצה לפנות לטיפת חלב. במקום נתנו לי מספר טלפון של עובדת סוציאלית. לרוב זה לאחרי לידה, אבל כשהלכתי פעם בהריון לאחד מהילדים, האחות שאלה איך אני מרגישה לקראת הלידה  אמרתי שקצת קשה. מאוד חוששת.. אמרה שיכולה לדבר עם עוס"ית דרכם. גם לפני הלידה.

אולי זה תלוי סניף - מקווה שתקבלי מענה טוב!

היה לי הריון אחד שהיה לי כל כך קשה להגיע ללידה, הרגשתי שאני צריכה עוד לפחות 3 חודשים כדי לעכל.. משהו שמאד עזר לי - לדבר לדבר לדבר על זה. אני לא כזאת בדרך כלל, אבל שם ראיתי שככל ששיתפתי, ניתחתי, עיבדתי ופירקתי את זה - לא משנה עם מי (בעלי, משפחה, חברות. חפרתי לכולם בצורה שווה) ככה זה היה קל יותר.

עדיין היה הלם, והלידה היתה מוקדמת ממה שחשבתי שתהיה, אבל עדיין הדיבור עזר מאד

איזו גיבורה את!

כל כך קשה להיות עם קושי שקוף

את סוחבת ככ הרבה,

זה שאת קמה כל יום ודואגת למשפחה שלך

מגיע לך מחיאות כפיים!

נשמע ממש קשוח.

ומציעה בזהירות, אולי שווה לספר למשפחה או לחלקה? אפילו לספר חלקית? כמה שמתאים לך?

נשמע שזה הרבה עול וקושי, וחבל לשאת לבד אם יש אפשרות לתמיכה והבנה..

שיהיה בקלות בע"ה

חיבוק ענק, עצום

מקווה ממש שאת מלווה ומטופלת כמה שאפשר

קשוח ברמות ואכן שקוף לגמרי 

ושומעים את המורכבות והקושי.

מבאס לשמוע שיש מקומות ש'יורדים' על אשה שיש לה כמה ילדים והקטן שלה רק בן שלוש, שהיא מפונקת שרק עכשיו נכנסה להריון נוסף, ממש עולם הפוך בעיני.

חוץ מזה שזה באמת לא בסדר בעיני להכנס לשיקולי תכנון משפחה של מישהי אחרת, זה נראה שכמעט אין אפשרות לא לפגוע ככה.

ואם אפשר, אוסיף רק שהקושי הזה שקוף כי אנשים עובדים קשה לשמור עליו בלתי נראה. אולי דווקא אם כן תשתפי בכל זאת יוקל לך ולכם?

אנשים לא יוציאו בכזאת קלות את המילה "מפונקת".

שימי על כולם פס.

אומרת גם לעצמי, כי אני כמעט קורסת כי כולם חושבים שאני מתפקדת כרגיל אז אני מנסה לספק את זה. לכי תסבירי לכל אחד שאת ממש לא מרגישה טוב, ולא תמיד זה יהיה עם הסבר "רפואי"...

תני לעצמך צל"ש על ההצלחות הקטנות. זה ממש לא מובן מאליו שהגעת בכלל לארוע משפחתי. תראי כמה את עושה בשביל הילדים שלך, את אמא לביאה❤️

ומגיע לך צל"ש הכי גדול בעולם!

ובא לי להגיד לך, שבסוף, אחרי הבור השחור העצום והבלתי נגמר הזה, בסוף בסוף, יש גם אור, ואת תגיעי אליו ויהיה לך טוב, יום אחד, הלוואי שבקרוב, את תראי פתאום קצת שמיים בין העננים, וקצת אור וקצת תוכלי להרים את המבט ולראות קדימה ולראות טוב. ואני אומרת לך את זה כי הייתי שם, בתוך השחור ואני זוכרת את היום שבו הצלחתי בכלל להתפלל, לקוות לטוב הזה שיגיע, שהמבט טיפה הצטלל ויכולתי לא להרגיש טוב ולראות טוב, רק לקוות, להתפלל ולהאמין שהוא יבוא.

ואת לגמרי אלופה שהלבשת את כולם יפה והתאפרת ובאת להיות בערב משפחתי בחנוכה!

אם הייתי אמא שלך, הייתי רוצה לדעת שזה מה שאת עוברת.
הריון קל ומשעמם, ואל תהססי לבקש עזרה נפשית וגם פיזית עם הילדים והבית.

ואני חושבת

שרצוי שאמא שלך תדע מזה זה יכול להקל מעלייך 

אם בית חולים מאפשר מלכתחילה לנסות לידה רגילה במצב כזה.

או שהאישה מכריחה אותם לילד אותה ככה, כי היא מסרבת לניתוח.

ואז אולי זה מה שיקרה, כי לא יכולים לכפות ניתוח, אבל כל האווירה תהיה של הלחצות, ועל כל דבר קטן ינסו לשכנע לעבור לניתוח.

אין לי מושג מה המדיניות של בתי החולים. אבל אם יש בית חולים שמאפשר, ומוכן להתגייס לזה, אז עדיף.

ואגב, אני ילדתי בניתוח בלי לחתום על הסכמה. ברור שהסכמתי, אבל זה היה כל כך מיידי, שבכלל לא נתנו לי לחתום.

ב"ה התאוששתי בקלות.

מבחינת זה שלא חתמתי על הסכמה,

אז קודם כל כן הסכמתי, ושיתפתי פעולה. רק לא חתמתי על הטפסים.

ולמחרת הרופא הגיע אלי להתנצל.

זה היה ניתוח חירום ממש, אם היו עוד מחכים, לא בטוח שהתינוק היה שורד.

יש רופא בשם דר' שווד פיליפ שהיה עושה את זה.

אני יודעת שאחרי שנסגר ביקור חולים הוא עבר לשערי צדק

אולי אפשר לברר איתם אם הוא עדיין עובד שם

אם אכן עובד שם אולי אם זה ממש קריטי לך אפשר לסגור על רופא פרטי ללידה?

אופציה נוספת שמרגיש לי הגיוני שיסכימו זה סנט ג'וזף - הם באופן כללי בגישה מאוד מאוד טבעית בלידות. ברמה שלא כל הזמן יש בכלל מרדים במבנה..

זה בית חולים נוצרי בירושלים, יש יהודיות שמרגישות בנוח ויולדות שם. אני מכירה אחת כזאת שהיה לה ממש קריטי כל הקטע של הטבעי והיה לה טוב. 

לניאדו בדומה לביקור חולים דוגלים מאוד בלידות טבעיות

אולי תבררי עליהם קצת יותר 

דורש מומחיות גדולה.

לא סתם הפסיקו ליילד עכוז- כי זה מסוכן.

אז אם בביח אין רופא מומחה לזה-

נשמע לי ממש התאבדות.

סליחה על החריפות...

אבל המטרה שהולכים לביח היא בשביל שיהיה שם מישהו שציל חיים במקרה הצורך.

אפשר גם ללדת בבית- שם אף אחד לא ייקח אותך לניתוח..

מרגיש לי חסר אחריות מדרגה ראשונה.

אם הם יציעו במהלך הלידה, את יכולה לשקול להתלבט ולהחליט

אבל מלכתכילה לסרב בלי לדעת מה יקרה בדרך? מטורף לדעתי. 

לק"י

כמו שמישהי פה כתבה שהיא הסכימה רק בע"פ, כי אם לא, זה היה כנראה לא נגמר טוב.

(לא מדברת על כל ניתוח חירום. לא כולם בלחץ של דקות).

לק"י

הקטן שלי היה במצג עכוז (וב"ה התהפך לבד בסוף), ואני אחרי קיסרי.

אבל כשהרופאה אמרה לי מה האפשרויות, היא אמרה שאפשר ללדת בלידת עכוז (היא לא המליצה. אבל לא אמרה משהו על הקיסרי שעברתי).

אז אולי בסורוקה זה אפשרי. לא ביררתי.

לק"י

כתבת שבעבר היפוך לא עזר לך?

(אני בכל מקרה קבעתי תור להיפוך. לידת עכוז לא רציתי לנסות).

ותודה גדולה ממני ומכל עם ישראל על ההקרבה העצומה שלכם!

מזדהה עם המון ממה שכתבת.. קראתי והחזרת אותי למילואים האחרונים שהיו מאתגרים וממש כמו שאת מתארת..

שמחה בשבילך שהוא חוזר, שהצליח קרוא אותך מרחוק ושהתאפשר לו להגיע. מאחלת שיהיה זמן משמעותי וממלא יחד

שולחת לך מלא כוחות להמשך המילואים והמון הערכה ♥️♥️

אהבתי

זה כבר חצי ריפוי

ואיזה זוג מתוק אתם נשמעים

ותראי איך את חשובה לו

ואיך הוא הרגיש שאת צריכה אותו

איזו אינטואיציה חזקה היתה לו שנכון שיגיע הביתה היום

שיהיה לכם ערב קסום 

ושזה יתן לכם מלא כח להמשך

בשורות טובות

זה קשוח בטירוף. נשמע שאת קשובה למה שהלב שלך זקוק ויודעת גם להביא את זה לזוגיות וזה כל כך חשוב.

איזה כיף שהוא חזר, תספרי לו כמה זה מחיה אותך ❤️

כמה קשה. מבינה אותך כ"כ

שולחת חיבוק גדול.

ותודה לכם. 

אני לא הייתי מצליחה להתנסח ככה שממש בא לי להראות לבעלי

זה ככ קשה לסחוב ככה לבד

מבינה אותך מאוד

ואיזה מהממים אתם שהוא הרגיש אותך ויצא