מקווה שתאהבו...רחלי גיסתי: היי, מי רוצה להצטרף היום לטיול לפארק הגדול?
אימא של יהודה: איזה כיף לכםJ אולי אצטרף.
נועה: רחלי, יא אלופה! כיף לילדיםJ
רחלי גיסתי: אביגיל, מצטרפת?
אביגיל: לא נראה לי שנצליח להתארגן לזה. תהנו!
**
רחלי גיסתי: (תמונה של סופגניות שוות) הקדמתי קצת את חנוכה.
יוני: וואו נראה סוףףףף
אליש: את הכנת?? מדהיפ!
אליש: *מדהיך
אליש: מדהים חחחחח
אימא של יהודה: יש מצב למשלוח?
**
יוני: קיבלתי 47 במבחן בלשוןL
אימא של יהודה: אוי לא!
אביגיל: תאמין לי, עוד כמה שנים אתה לא תזכור את זהJ
רחלי גיסתי: רוצה לבוא ללמוד איתי לשון היום בערב?
אימא של יהודה: תודה ממוש! איזו הצעה מעולה!
**
"בנר שני נפגשים אצל סבתא שלי" יהודה מזג מרק לקערות החרס הגדולות, "אימא שלי שאלה מה את יכולה להביא"
"אוף" אביגיל לא התכוונה שיהודה ישמע, אבל הוא זקף את גבותיו.
"לא משנה" היא מלמלה, ושפכה שקדי מרק לקערה נוספת. "אולי אני אכין פסטה".
"מעולה" יהודה לא מתעכב על קטנות. "אז אני אגיד לאימא שלי".
"לא, חכה רגע", היא מתחרטת פתאום. "אולי אני אחשוב על משהו אחר..."
"מה הבעיה בפסטה?" הוא זוקף שוב את גבותיו. "תכיני פסטה, רוטב, ותגמרי עניין..."
"זה פשוט מידי" היא ממלמלת, נבוכה.
"יש לך זמן להכין משהו מורכב יותר?" הוא שואל בהיגיון.
לא. אין לה. וגם אם תנסה לדחוף את זה איכשהו, בטח משהו יתפקשש בדרך. היא מכווצת את גבותיה במרי. "בטח רחלי תביא איזה משהו מטורף" היא אומרת, ומטיחה את הצלוחית על השולחן. הקערה מתנדנדת מעט, וכמה שקדי מרק מתפזרים סביבה. אוף.
"מה אכפת לך?" יהודה באמת מנסה להבין. "מה אכפת לך מה רחלי מכינה?"
אביגיל מתעמקת בצלחת המרק שלה, ומקווה שהמבוכה שהיא חשה לא ניכרת על פניה. מה אכפת לה באמת?
למחרת בערב, על כוס קפה וסלט גדול, היא העזה לפרוק מעט מתחושותיה.
"תמיד היא מביאה דברים שווים" אפילו באוזניה שלה היא נשמעת עלובה, אבל היא חייבת שהוא יבין. "כל מה שאני עושה נראה כלום לידה".
"ואז?" הוא מקשה, ושולח ידו לעבר קערת הסלט.
היא שותקת, והרטיבות המלוחה שמצטברת בזוויות עיניה מפתיע אותה. לא ידעה שכל כך קשה לה עם זה.
"כולם יראו כמה אני לא מוצלחת" היא אומרת לבסוף בשקט, בקול חנוק. מודה באשמה.
"ואת באמת לא מוצלחת?" הוא מיישיר אליה את מבטו, והיא רואה בעיניו את כל ההערכה שבעולם.
"אני כן" היא מחייכת בעל כורחה. "אבל הם יחשבו..." קולה גווע.
"ואם הם יחשבו?" הוא באמת ובתמים מאמין במה שהוא משמיע. "אכפת לך ממה שיחשבו עלייך, או ממי שאת באמת?"
**
קול של דלת נטרקת בחוזקה, ואחריו ילקוט מוטח.
"אוף", איתם נכנס למטבח, זועף, "מה יש לאכול?"
"מה קרה?" אביגיל ניסתה להתגבר על הכיווץ הפנימי שגרמה לה הכניסה הסוערת. "איך היה לך היום?"
"מעצבן" רואים עליו שהוא לא שש לדבר. "אוף, קציצות טונה. איכס"
אביגיל חושקת את שפתיה.
"יש גם אורז" היא אומרת בנחת. "רוצה לספר לי מה קרה?"
הוא מושך בכתפיו, ומתכנס עוד יותר בתוך עצמו.
אורז הוא דווקא אוהב, אבל המזלג יוצר בצלחת שבילים-שבילים, ואף לא גרגר אחד נכנס לפיו.
אביגיל מחכה עוד כמה דקות
"חמוד שלי" היא מתיישבת לידו, וכורכת את ידה סביב כתפו. "מה קרה?"
"קרה שהם סתם ילדים מעצבנים" הוא צועק, והדמעות פורצות מעיניו ויוצרות שבילים רטובים על הלחיים האדומות. "רציתי לשחק איתם, אבל הם אמרו לי שאני מעצבן וטיפש, ולא יודע לשחק".
היא לא שואלת מי עשה את זה, לא שואלת מה הוא ענה להם, לא שואלת מה היה המשחק. רק מצמידה אליה את ראשו הקטן, מוחה באצבע רועדת את הרטיבות מפניו, ומחכה.
היא מכניסה בחיבוק שלה את כל התמיכה והאהבה שיש בה כלפיו, ומנסה להתעלם מהעלבון שהיא עצמה חשה מאמירתם של אותם ילדים אלמונים.
וכשהבכי שוכך מעט, והוא מרים את ראשו, היא הודפת פנימה עמוק עמוק את הבלגן שיצר לה העלבון הזה בפנים, ושואלת בקול רגוע: "סיפרתי לך פעם את הסיפור על יהושע?"
***
השוק המרכזי של ורשה.
הצעקות הרמות גברו אפילו על קרקור התרנגולים ועל קריאותיהם הרמות של הסוחרים. במרכז ההתקהלות עמד אדם נמוך קומה ואדום פנים, שצעק וגידף יהודי גבוה שעמד לפניו, הבעת פניו שלווה.
"תתבייש לך, יהושע!", זרועותיו התנופפו הנה והנה, ואלמלא עצרו אותו כמה יהודים טובים, כבר היה מפליא את מכותיו במושא הצעקות.
"את ביתך אשרוף, יהושע! רשע בן רשע! החזר לי מיד את כספי! גנב!!"
היהודי הגבוה הניד בראשו לעבר הצועק, ואז פנה בזריזות לאחוריו, כשפניו נותרות שלוות כשהיו. אף לא רוגז קל שבקלים ניכר עליו בשעה שפנה לסמטה אחרת, הרחק מצעקותיו של האיש.
עדת סקרנים, שהתרשמו מתגובתו הרגועה, ליוותה אותו בדרכו. האיש, שרבים מהנוכחים כבר הסכימו ביניהם שיש לכנותו בתואר קדוש, לא הרגיש בהם כלל.
"ילמדנו מר", העז אחד מהנוכחים, "ילמדנו כיצד נשאר שלו כל כך, בשעה שהוא שומע כאלו צעקות וגידופים..."
היהודי הפנה אליהם את פניו המאירות. "זה פשוט מאוד" אמר להם בבת צחוק. "שמי הוא מוישה, ולא יהושע".
***
"מה אתה אומר, איתם? הייתה למוישה סיבה להיעלב מהיהודי שצעק עליו?"
ברק של הבנה חלף בעיניו החכמות של איתם, והוא צחק. "ברור שלא. האיש בכלל לא צעק עליו. הוא התכוון למישהו אחר"
"חכם שלי", אביגיל הביטה עמוק אל תוך עיניו, "אז למה אתה צריך להיעלב ממי שצעק עליך שאתה מעצבן? אתה יודע שאתה לא מעצבן. אתה לא יהושע. הוא בכלל לא מדבר אליך..."
***
אימא של יהודה: אביגיל, מה נשמע? כולם כבר השתבצו לאוכל. מה אתם מביאים?
אימא של יהודה: אני אביא מרק מוקרם, נועה תביא תפוחי אדמה, ורחלי פיצה ומנות אחרונות. מה את רוצה להביא?
אביגיל נשכה את שפתיה. למה רחלי, עם שני קטנטנים, מסוגלת להביא גם פיצה וגם מנות אחרונות, שבטח יהיו מושקעות ומעוצבות עד הפרט האחרון, והיא לא מסוגלת ליותר מפסטה?
אולי תעשה מאמץ ותכין משהו גדול יותר?
מבט קצר על ערימות הכלים ועל רשימת המטלות הממתינות להיעשות ולהימחק גרם לכתפיה להישמט ברפיון. זה לא שווה את זה.
היא דמיינה את השולחן הערוך (בטח רחלי תגיע חצי שעה לפני כולם כדי לעזור, ותביא איתה כמה פיצ'עפקעס לעיצוב השולחן).
דמיינה את הפסטה הפשוטה שלה ליד שאר המאכלים מעוררי התיאבון.
דמיינה את המילים הטובות שיעטפו את רחלי, את המבטים המעריכים, את הגאווה האימהית שתמלא את עיניה של חמותה.
דמיינה את המבטים המתפלאים שיישלחו לכיוונה, מבטים שיאמרו: "היא כזו לא יוצלחית. כלום היא לא מספיקה. אפילו לא לבשל למפגש המשפחתי. כל כך שונה מגיסתה".
דמיינה הכול, וזוויות פיה נשמטו מטה.
"ואם הם יחשבו?" מילותיו של יהודה מאתמול צפו בה פתאום. "אכפת לך ממה שיחשבו עלייך, או ממי שאת באמת?"
מילים של שיר קצבי הגיעו פתאום לאוזניה. קולו של איתם, עליז וחף מכל ענן שחור. הרגשה משכרת של ניצחון מילאה אותה, מזקיפה את גבה.
אולי הציונים שלה בבישול, בתכנון זמן ובניהול הטכני של משק הבית לא מזהירים, אבל היא אימא טובה, והיא רעיה מקסימה. היא יודעת מי היא באמת, וכל המבטים והדיבורים המחלישים שבעולם לא צריכים לשנות אותה, את הידיעה הפנימית המוצקה הזו.
***
אביגיל: אני אביא פסטה.
אחרי תחונונים מצידו
)
