תקופה ממש ממש קשה.
עברתי את זה במשך שנים.
אז קודם שולחת חיבוק וכוחות.
בקטע הפרקטי (לא פתרון טכני, אלא ראייה כללית על התקופה), קודם כל זה נורמלי. כן. אי אפשר ללמוד עם ילד. באמת, זה פשוט לא אפשרי.
זה גורם לך ולו להיות מתוסכלים. הילד רוצה תשומת לב
את לחוצה ללמוד ולא פנויה
הוא דורש יותר תשומת לב
ואת נלחצת יותר. וברור שזה מה שהתינוק רוצה, זה מה שהוא צריך. שיהיו סביבו הרבה ויטפלו בו. זה תפקידו בעולם כרגע. ותפקידנו כהורים הוא לתת לו חום ואהבה ואוכל ושינה.
בעיניי הדרך לעבור את זה בצורה שפויה, היא לעשות הפרדה בין לימודים למשפחה.
כשאת עם הילד, את כל כולך עם הילד.
כשאת לומדת, את כל כולך בלימודים.
מרשה לעצמי לכתוב את זה, פשוט כי הייתי גם בסיטואציה. ובאמת שהתואר שלי הוא אחד התארים הקשים. ולפעמים גם הורדתי את רף הלמידה שלי, כדי להתמסר לבית.
וזה מבאס, כי הנה היום אני לא עם הממוצע הכי הכי גבוה שיש. וברור לי שמבחינת יכולת לימודית טהורה, אני יכולה יותר.
אבל החיים הם לא רק צד אחד. ואי אפשר להיות 100%. זו תמונה אידיאלית שמישהו המציא, שלא באמת קיימת. ולכן אני ממליצה להחליט מראש, מה אפשרי ומה לא. מה סדרי העדיפויות ולפיהם להתנהל.
ואם הלימודים הם גם במקום גבוה בסדר העדיפויות, אז צריך למצוא גם להם פתרון. גם אם זה לא יהיה להיות סטודנטית ב100% אלא ב70-80%.
זה דורש התגייסות של שני בני הזוג, הבנה שלמרות שהלימודים לא מכניסים *עכשיו*, הם כן יתרמו לעתיד. ולכן שווה להשקיע בהם. וגם הבנה שאי אפשר ללמוד ולטפל בתינוק במקביל. חושבת שאחרי שמבינים את שתי התובנות האלו, זה גם קצת מקל. במיוחד מייסורי מצפון.