באינטרנט רואה שכתוב 19:00-22:00.
איך שזכור לי זה בשעון קיץ.
כך שזה לא מעודכן
💪🏼! תודה לכל אחת ואחת שלקחה אי פעם חלק בשרשור. תודה לכל ״הקבועות״ היקרות. תודה גם ל@לפניו ברננה! שתפסה פיקוד לאורך תקופה וניהלה את השרשור. בזכות כל אחת ואחת כאן ה״מפעל״ הקטן הזה ממשיך ואולי אפילו גדל מעת לעת, ואנחנו זוכות להוסיף נוכחות וטוב בזוגיות, במשפחה ועם עצמינו.ממש אוהבת אותה, עושה מצב רוח ![]()
המקוריתאחרונה
אני קוראת אותך ומרגישה אותך כי הרגשתי בחלק הדברים כל כך דומה ...
קודם כל המעבר מילד אחד לשניים הוא מטלטל הרבה יותר בעיני מ0 לילד אחד.
פתאום הלב שלך צריך להקרע בין שניהם, במיוחד שהגדול הוא קטן.
אז כל מה שאת מרגישה - לגיטימי ובריא!
כותבת לך נקודות שעזרו לי ועוזרות לעבור את זה...
1. לגבי התחברות לתינוקת החדשה - זה לוקח זמן! נתינה מולידה אהבה ככל שהזמן יעבור את תתאהבי בה יותר ויותר. זה ממש בסדר לא לאהוב את התינוקת איך שהיא נולדה ולהתחבר אליה על ההתחלה.
תחשבי איך הקשר שלך והחיבור שלך לבעלך עכשיו ואחרי הדייטים - עם הזמן הקשר מעמיק ומתחברים. גם הגדול שלך את נותנת לו 100% מעצמך כבר שנה ו3 חודשים ברור שאת יותר מחוברת אליו.
תני לעצמך זמן. תרבי במחמאות עליה גם אם את לא מרגישה שאת 100% מסכימה איתם - הדיבורים מוביילים לאהבה אמיתית.
2. התינוקת שנולדה - נועדה להיות בעולם הזה אחות שניה במשפחה. כבר מההריון היא לא לבד - אז אל תדאגי בקשר לזה. היא נולדה לאמא וליכולות שלה ולאח גדול - כי ככה היא צריכה להיות ולהוולד בעולם הזה.
זה בסדר שאת עכשיו יותר איתה - תנסי בזמן שאת עם הקטן (נניח אחרי שהוא חוזר מהמעון) לתת לו יותר תשומת לב כמה שאת יכולה.
וגם בעלך שהוא בבית - לתת יותר תשומת לב לגדול. להיות בשבילו. לא רק העולם שלך ושל בעלך התערר - מבחינה טכנית, נפשית, זוגית גם לקטן העולם התעורר
איך שמעתי פעם דימוי? שמגיע עוד ילד - כולם צריכים לזוז בספסל לעשות לו מקום. לוקח זמן להתרגל למקום החדש...
3. תמחקי מהמוח את תמונות ה"חופשת לידה". לפחות במשך 6 שבועות את בתקופת "משכב לידה". אל תחשבי על קניונים או לצאת מהבית. את צריכה לנוח מהלידה ולטפל בתינוקות.
זה מה שצריך לעשות כל היום. נכון, זה נחמד לצאת ולהתאוורר, אבל גם אם לא יוצא - זה לא הזמן...
תנוחי הרבה, תשני, תאכלי טוב. תטפלי בתינוקת. אל תחשבי שאת מפספסת משהו בחוץ.
כרגע זאת התקופה שלך - והיא תעבור אל תדאגי - תנסי להרפות ולהיות בה.
4. אני גם לוקחת תינוקת קטנטנה מהבית החמים כדי להוציא את הגדול מהמעון - זה החיים. וככה מתחסנים, ואין מה לעשות. כולןןןן עושות את זה. את לא היחידה. לפעמים אני מבקשת מאמא/אבא שבאו להוציא לשמור על התינוקת ברכב ויוצאת להוציא- ואנשים עוזרים אחד לשני
5. לעניות דעתי - שניכם, את ובעלך ביחד בתקופה הזאת. גם אם הוא צריך לקום יותר בלילות - שיקום - הוא ישרוד את העייפות בעבודה. אבל זאת דעתי.
6. ולגבי המשפט האחרון שלך - אני ממש מזדהה ולומדים לחיות עם יסורי מצפון יחד עם דאגות ומצד שני יחד עם אושר גדול שמגיע הביתה.
ולסיום , את רק שבוע וחצי אחרי לידה! רמת ההורמונים ומצבי הרוח שלנו משוגעים.
תקבלי את זה, תדברי על זה עם בעלך או אחות או חברה קרובה. זה ממש ממש ממש הגיוני.
ואני תמיד צוחקת על זה עם בעלי שזאת התקופה עם הכי הרבה שינויים במצבי הרוח ואני בוכה, ושמחה ובדכאון ופתאום מתקתקת דברים ופתאום יומיים רק ישנה במיטה וכו' והוא צריך לא להבהל ורק לתמוך בי...
אז שתהיה החלמה מהירה מהלידה, וטיפול טוב בתינוקת
והכל הכל יהיה בסדר בעז"ה.

בס''ד
אני מבינה את הפחד הזה. כשיש משהו שקוראים עליו 'בכל מקום', זה בהחלט מנכיח את החשש שגם לנו זה יקרה. בזה אני חושבת שאת מאד צודקת לגבי מה שכתבת על המודעות העולה בשנים האחרונות.
את שואלת מה אפשר לעשות כדי להתמודד מול הפחד הזה ❤
כמה דברים שעולים לי:
1. זה שאת במצב גופני ונפשי טוב, ושאין לך סיבה ספציפית - זאת כבר נקודת פתיחה מעולה ב''ה!
2. צריך לזכור שממש לא כל אישה חווה דיכאון אחרי לידה. יש כל מיני הערכות אבל גם הערכות הכי (!) גבוהות מדברות על 25% מהנשים (יש הערכות הרבה יותר נמוכות). מה שאומר ש-75% מהנשים, שלושת רבעי של האוכלוסייה היולדת, ב''ה לא חווה את זה.
3. העובדה שאת עם מודעות לזה היא דבר חיובי מאד. זה אומר שאם ח''ו תתחילי להרגיש תסמינים כלשהם, את תוכלי לזהות אותם מהר מאד, ומימלא להתחיל לטפל בעצמך בצורה מהירה וגם בע''ה לחזור לעצמך מהר.
4. מול הפחדים שלנו בכללי, אני מרגישה שכדאי להתנהל בשני מישורים מקבילים:
א. לקבל את זה שאין לאף אחד תעודת ביטוח - בסופו של דבר, זה נכון: כל מיני דברים יכולים לקרות לנו. אני בעד להכיר בזה, להודות בזה. להגיד לעצמינו שכן, זאת אחת האפשרויות, בתוך שלל האפשרויות שיש בעולם. בעיניי עדיף לתת מקום לפחד - ולא לנסות להדחיק אותו ולשכנע את עצמינו ש'לנו זה לא יקרה'. כי להדחיק לא באמת מעלים. לעומת זאת, כשאנחנו נותנים מקום לפחד, כשאנחנו מדברים אותו או כותבים אותו, הרבה פעמים משהו בנו נרגע. כל עוד הוא נשאר רק במחשבות, הוא יכול לגדול בלי סוף ולמלא כל תא במוח שלנו בערך. אבל כשאנחנו מתרגמים אותו למילים וכשאנחנו משתפים אנשים (כמו שעשית עם השרשור הזה), הוא מקבל צורה ומסגרת. פתאום יש לו התחלה, אמצע וסוף. פתאום אפשר להתחיל לעבוד איתו ולענות לו.
ב. לנתב את הפחד לעשייה - כמו כל רגש, גם לפחד יש תפקיד. בדרך כלל הפחד כאן כדי לשמור עלינו. כמו תרמור אזהרה כזה. מה זה אומר למעשה? כאן אני חוזרת לדברים המעולים ש@אוהבת את השבת ו@מחי כתבו לך. דרך מעולה להשתדל שהעתיד יהיה טוב, זה לבנות מעכשיו הווה בריא. לסגל את עצמינו הרגלים טובים, כמה שניתן. לאכול טוב. לישון בצורה סבירה. לצאת לבחוץ לנשום אוויר. לפגוש אנשים. וגם, כשתתחזקי עוד קצת (חודש זה עוד לא הזמן לזה), לראות אם את יכולה להכניס פעילות גופנית קבועה ללו''ז שלך. ממליצים שזה יהיה לפחות 3 פעמים בשבוע, לפחות כ-20 דקות כל פעם.
בהצלחה גדולה! והרבה נחת!!!
לנסות להתעלם וכשמגיעה מחשבה כזו פשוט להעיף אותה מהראש ומיד לעשות משהו שישמח אותך, זה עובד מצויין
בשבוע 32
עברנו דירה, ונאלצת לעזוב את בריאות האישה במקום אחר.
ואני לא יודעת איך זה עובד באשקלון?
הרופא עושה את הא"ס? או שיש שם טכנאית שעושה ואז אני נכנסת לרופא?
ומוניטור? עושים לכל אחת מעל שבוע 32?
בבריאות האישה שהייתי זה היה: טכנאית א"ס שמעבירה אותי לאחות ומשם לרופא.
וגם מי שמכירה את הרופא ענתבי אייל אשמח לשמוע, אני חוששת מלהגיע לבדיקה והוא יעשה ל א"ס בטח וגינאלי לבדוק אורך צוואר אני אהיה לבד ולא רגועה מזה בכלל.
אשמח לכל תגובה
אני יודעת שעד שעה מאז שהתינוק התחיל לשתות
לבן שלי יש נוזלים באוזניים, ואתמול הרופא אמר שצריך לעשות לו ניתוח כפתורים + הסרת שקד שלישי (את זה הוא אמר על סמך זה שהוא הרבה עם פה פתוח ומרייר קצת).
אני לחוצה גם מהניתוח עצמו, וגם מאחרי. הבנתי שצריך כמה שנים להתקלח רק עם אטמים.
זה נכון? יש עוד הגבלות או סיכונים?
את השקד השלישי באמת כדאי להסיר? אני לא רואה שזה מידי מפריע לו...
ואיך בכלל עושים את הניתוח? יש דרך הקופה? אנחנו בכללית, אם מישהי יודעת...
תודה רבה!

מאז שהתחלתי לקחת אין את הדבר הזה שנקרא צרבת...
אני לוקחת אחד בבוקר והחיים היפים![]()
הרופאה שלי אמרה שזה כדור מומלץ לנשים בהריון....