אני פותחת את הארון מצרכים, מוציאה כמה חבילות ופוף, נשפכת לי מלא אפונה יבשה על הארון והרצפה ואני עם תינוק זוחל שאפונה עגולה, קטנה וקשה זה בדיוק מה שחסר לו עכשיו והוא רץ אליה בהתלהבות.
אוף! מי השאיר ככה את האפונה פתוחה?? (אני סוגרת את כל השקיות עם קליפסים כאלה) בשניה שאחר כך שמחה שבעלי לא כאן כדי לשמוע, מי אמר שזה הוא? אולי אני שכחתי, הרי אני מבשלת פה. לא שאני מאמינה לעצמי אבל זה קצת משכך את הכעס. מטאטאת את האפונה ונזכרת שאכן בעלי היה האחרון שבישל משהו עם אפונה יבשה וכך העצבים עולים שוב.
אני לאחרונה יותר מדי חסרת סבלנות כלפיו. לרוב באמת יש סיבה אבל כבר מרגישה רע עם עצמי, בסדר, שכח לסגור את האפונה, את הארון, לשים סינר לילד, עשה קצת רעש והעיר את הקטן או לא יודעת מה, דברים שיכולים לקרות לכל אחד. אבל לא מצליחה להכיל את זה.
הוא גם עושה דברים בבית אבל מרגישה שצריכה לחלוב ממנו עזרה, כאילו התחזוק של הבית הוא אחריות שלי ובעלי רק עוזר לי. לא רוצה שזה יהיה ככה! זה גם הבית שלו! ולמה אם אני לא אעשה בעצמי או אבקש ממנו אז אנחנו נחיה במזבלה? אי אפשר שגם אתה מיוזמתך תטאטא או תזרוק זבל?
בקיצור, אני סתם עצבנית ובעלי מסכן, אשתו עצבנית וחסרת סבלנות.
אבל כתבתי פה אז זה יעזור לי לקבל את פניו רגועה יותר.



