לפני שהתחתנתי סבתא שלי אמרה לי- את צריכה למצוא גבר שיאהב אותך קצת יותר ממה שאת אוהבת אותו.
ואני זילזלתי.
למה זה חשוב? אני אוהבת את המיועד הרבה יותר ממה שהוא אותי, ולא אכפת לי, אני אוהבת אותו כל כך ושלמה עם זה שאני יותר מפגינה, יותר רוצה, יותר מאוהבת.
יותר מעשר שנים עברו מאז
ואני היום רוצה ללכת אליה ולומר לה, סליחה סבתא. את מלאת חכמת חיים. את צודקת.
דיברנו איך היה במפגש חברתי שהיינו בו. וכל כך השתדלתי לתקן את מה שהפריע לו במפגש הקודם, ורציתי שירגיש שיש לו מקום.
"הפריע לי שאת עפה עלי.. לא כל דבר שחושבים צריך להגיד" הוא אמר. ואני? אני רק לא הבנתי איך יכול להיות שמפריע לו משהו שלי כל כך חסר. איך זה הפך לחיסרון בעיניו.
אני כל הזמן חושבת על זה שאם אמות, הוא יהיה בטח קצת עצוב, אבל ימצא מישהי אחרת שתכנס למשבצת שלי, וזה גורם לי להרגיש כמו אחת שממלאת פונקציה ולא כמו אישיות ייחודית שהוא אוהב, מעריך ומעריץ. כאילו שבטעות זו אני אבל זאת לגמרי הייתה יכולה להיות מישהי אחרת.
וחסר לי.
הליטופים, המבט מלא תשוקה בעיניים, הרצון להיות קרוב, ללחוש באוזן שהוא אוהב ונמשך, לרצות לישון ביחד, ליזום מעצמו..
לא יודעת אם זה ההריון שגורם לי כל כך לבכות.
אבל עצוב לי.
פרקתי.
שולחת מהר ומתנתקת מהאנונימי