פורום הריון ולידה (עמוד 1290)

שפשוט צריכה זמן לעצמה כדי לחזור להיות טובה עוד יותר.
הם ממש קטנים וצפופים..מזכיר לי את התקופת קורונה שגם שלי היו בגילאים האלה..(עכשיו טיפה גדלו, אבל עדיין קשוח כאן).
תנצלי כל רגע להתמלא, כל פעם שבעלך בא תצאי לסיבוב.
אצלי עוזר לקום מוקדם ואז יש לי איזה שעה של שפיות (אבל לפעמים לא מתאפשר, כי גם בלילה מקימים). למצוא זמן למקלחת קצרה או אפילו לעצום עיינים על הספה ולשים להם מסך, עוד איזה הפסקת קפה , ככה להכניס לך תחנות כח להתמלא.
לבשל קל, לעשות את המטלות של הבית במשך היום, בזמן שמרדימה לקפל כביסה. ואז אחרי שנרדמים יש לי קצת זמן פנוי.

מובן מאוד. נשמע מאוד עמוס ולחוץ
יש לך אפשרות לכמה שעות של שקט לבד? נשמע שזה ממש יעזור לך.

אומנם זה לא ככה אצל כולם אני מאמינה.
אבל מוכר לי מאד.
אני גם פקעת עצבים בחופש הזה.
עם כולם לבד. ימים שלמים.
אמרתי לחברה שעוד שניה השכנים יקראו לרווחה. קשה לי ברמות הזויות.
הגדול בן 5. אמצעי 2.10 וקטנטן כמעט 4 חודשים.
והם כל היןם רבים. ומשתוללים (מעדיפה לא לפרט פה כי זה סתם מכאיב לי וסתם דיבור רע עליהם ואני מאוהבת להם בצורה.)
והכי משתדלת לעשות להם כיף. ויש זמנים רגועים. אבל אני מרגישנ תשושה ברמות.

הכי כאב לי שהבוקר הגדול שלי אמר לאמצעי- אל תדאג **** מחר בבוקר אמא תאהב אותנו שוב. כמו שהיא אהבה אותנו היום בבוקר.🥺
הסברתי לו שזה שאני כועסת לא אומר שאני לא אוהבת.
אבל זה התרגום שלו. וזה שרף אותי.

אין לי עזרה השנה מההורים שלי בכלל. ואין לי תלונות עליהם כמובן. מלבד הערות ציניות שיכולות להטריף אותי. אמר לי מישהו מהמשפחה- אם קשה לך פעם הבאה תחשבי שוב (יענו תחשבי שוב אם להביא ילדים).

אז מבינה אותך ממש.
אני יצאתי איזה 2 ערבים עם חברות שלי. קצת נתן לי הפוגה.
תנסי אולי.

כאילו מהה
אי אפשר קצת להוציא שקשה שעמוס

אני קצת מתלוננת ישר- פעם הבאה תחשבי לפני שאת מביאה ילדים.
בעיה שלך שהבאת
הבאת אז תסתמי.

אנשים לא מבינים שאין קשר.
אני שרופה לילדים שלי על הצורה. אני חושבת שבמצבי שגרה ונורמליות אני אחלה אמא
ובזמנים קשים לגיטימי שאתלונן. זה לא הופך את הרצון שלי לילדים לבעייתי.

זה כמו שקרובה שלי אחרי 7 שנים סו0סוף נפקדה. והיה לה קשה. אובייקטייבית. והיו אנשים שהעירו לה שתסתום כי עם כמה שהמתינה אין לה זכות להתלונן.
אנשים איבדו את זה.

בס״ד

חיבוק על מה שהיה עם הילדים. לא זוכרת מי אומר את זה - ״יגדלו, יבינו״ 💗

ממש לא אוהבת את האמירות האלו.. כאילו תשמור הכל בבטן ואל תוציא כלום.. כי אתה סללת לעצמך את החיים בצורה הזו..

אומנם לא בחודש תשיעי, רק בשביעי אבל כבר אין לי כח וסבלנות.
והמתוקים שלי אחד בן שנתיים והשני בן 9 חודשים ושניהם קטנטנים ולפעמים אני שוכחת שהגדול רק נראה גדול אבל גם הוא תינוק.

עוד קצת ובעז"ה תחזור השגרה ויהיה לך יותר רוגע וכח.

חיבוק לך. תשחררי את הבית. תביאי עזרה בתשלום. אל תנסי להיות מועילה תוך כדי שאת איתם. רק לשרוד בכמה
שפחות נזק.

המעבר החד בין מסגרות לחופש קשה לכולם..
מבינה אותך ממש!!!
אצלנו הם רגילים להיות בבית אז יחסית רגועים אבל עדיין בגלל שאני בתשיעי אז אין לי כ"כ כוחות.. ונעזרת הרבה בסביבה....
יש לך במי להיעזר גם בתשלום?
כי בסוף כזה רק כטובה מהמשפחה אז לא תמיד נעים לבקש את כל מה שבאמת צריך..
ואני מרגישה על עצמי שבתשיעי הגוף והנפש כ"כ מוכוונים ללידה שהרבה יותר קשה להיות כרגיל בפניות לילדים.. זה ממש ממש הגיוני..
וגם, תזכרי שעוד מעט זה מאחורייך.. גם התשיעי וגם החופש

לי מאוד עזר בכללי בימים אלה מה ש @פרצוף כרית ו@אם_שמחה_הללויה כתבו בשרשור אחד על הקצב של החיים.. לנסות להאט ,להאט הכל ואז הרבה יותר נהנים מהדרך.. מקווה שאני מדייקת...
בהצלחה ממש!

תודה😁 שמחה מאד ש הועלתי! איזה מחמאה תודה רבה

ואני בחודש שמיני, ממש מרגישה שאני כתבתי את זה.
אני חסרת סבלנות בדיוק בחופש עם הילדים שנדרשת הכי הרבה סבלנות
מתעצבנת וצועקת על כל שטות😔
א י לא יודעת כבר אם זה מההורמונים או מהחום או מהחופש או מהכללללללל ביחד
אין לי מילים מנחמות רק שכל ערב שאני נכנסת למיטה ייסורי המצפון אוכלים אותי מבפנים ואני כבר מחכה לאחרי לידה לפצות אותם

הכי לגיטימי בעולם
ילדים הם כל כך לא צפויים-
לפעמים את מכינה לך 'שק' של רעיונות כיפיים ופתרונות-
והם כמעט תמיד מוצאים על מה לריב ועל מה לעשות בעיות.... אפילו במקום שאמור להיות כיפי....
כמו נגיד שאם תקני מתנה הם יכולים לריב שהשני קיבל יותר שווה וכן הלאה או על דברים ממש קטנוניים
אז דבר ראשון-לגיטימציה, את נורמלית, לכולן קשה, כלהכבוד על ההשקעהבילדים
ב. זה יעבור, בשגרה יהיה לך יותר קל בעז'ה
ג. עודמעט חל''ד!!! תתעודדי
ד. אולי עוזר להוציא אותם החוצהשישתוללו וירוצו ויוציאו מרץ ואת תקראי להנאתך? לא תמיד עובד, אבל את המרץ צריך להוציא, עדיף על מגלשות וריצה ולא על לריב עם האחים ולפרק ת'בית😋

וזה בלי שאהיה בחודש תשיעי או אפילו בהריון... אני עם 4 קטנטנים כולל תינוקי ומרגישה באמת על הקצה..
כל לילה הולכת לישון בבכי מהתחושות הקשות מהיום שעבר ועם חרדה ממחר

ואני באמת אוהבת את הילדים שלי מכל הלב והאמא הכי כיפית שיש- מלאת סבלנות בשגרה וגם עד לא מזמן בחופש! באמת!
החופש הארוך הזה שלא נגמר, הוא פשוט התעללות בהורים ובילדים ומי שיגיד אחרת, מוזמן לקבל את הילדים שלי ליום- יומיים!

מחזקת אותך ואותי שתכף הילדים יחזרו לשגרה ולך תהיה חופשת לידה מפנקת שאני ממש מקווה שתצליחי לנוח בה..

בס״ד

ובדרך כלל חופש גדול זה זמן שאני אוהבת! והשנה... ממש כמו מה שאת מתארת. גם הם קשים יותר מהרגיל השנה (באמת) וגם אני לא מצליחה... לא מצליחה לג׳נגל, לא מצליחה להוביל, לא מצליחה לשמור על מספיק סבלנות ויצירתיות... מרגישה מוצפת, תשושה, על סף התפוצצות כל הזמן 🥺

(כמובן שיש והיו הרבה זמנים טובים, אבל התחושה הכללית לא קלה).

באיזשהו שלב בעלי פשוט לקח הרבה ימי חופש ושחרר אותי, עד שהרגשתי שאני מתחילה להתאפס... בלעדיו לא יודעת איך הייתי והיינו מגיעים לסוף הקיץ...

אני חושבת שמה ש@סליל כתבה בשרשור אחר מאד נכון: זה לא חופש רגיל וכולנו (כולל ילדינו!) קצת בפוסט טראומה ובגם תשישות משנתיים של קורונה.

את לא אמא גרועה, את אמא עייפה.

בע״ה נמצא את הדרך כולנו... ❤️

שולחת לך חיזוק מאד גדול (הזדהות כבר שלחתי ).

קצת משמח שזה לא רק אצלנו ככה..
תמיד אהבתי את החופש הגדול עם הילדים (ואנחנו חודשיים ביחד, בלי קייטנות).
השנה אני ממש מותשת. מרגישה שהפסקה הראשונה שכתבת - זה ממש תיאור מדוייק של מה שהיה אצלנו.
(גם לנו היו זמנים טובים, ב"ה, אבל אני ממש בהרגשה שהחופש הזה סחט אותי...).

בס״ד

ואת גם בהריון בכלל ב״ה... זה בטח קשה פי כמה...!

את פשוט צריכה קצת זמן לעצמך להתאפס ולנשום.
תנסי למצוא כזה להתמלא קצת בעצמך ולנוח, ועדיף כל יום...

בס״ד

(לא ראיתי שזה הגיע לפורום אבל אולי פספסתי... זה נקרא ״גמ״ח הדשא של השכנה צהוב יותר״, אולי משהי אחרת קיבלה ותוכל להעלות

יש דברים גרועים יותר..
כמו שפיות שלי שצגיע לקצה..

ויש תכנים שהם סבבה לגמרי..
אמיתי המספר , רעותי, טיגי הטיגריס,..

אמיתי המספר -יש לו גם מלא סיפורים שרק מקשיבים, אצלנו זה ממש הולך ועוזר!!


וזה בסדר שעכשיו שבוע הם יהיו יותר עם מסך, ואחר כך תורידו.. ראיתי אצלנו היו תקופות עם יותר מסכים וכשהיינו יותר בטוב הורדנו את זה בלי בעיה.. זה לא באמת הפך להתמכרות..

שתקום אמא שיש לה ילדים קטנים והיא רגועה ומבסוטית עד סוף השבוע ה9 של החופש...

לא סתם הראשון בספטמבר מכונה "חג הגאולה"....

וואלה זה קשה. אינטנסיבי. ילדים בלי מסגרת, חם בחוץ. 

רק לפני שאת הולכת לישון תחשבי על כל הדברים הטובים שהיו לך איתם היום, ואל תתמקדי בלא טוב. 

או רבי דוד אבוחצירה מנהרייה
הגר"ח קנייבסקי זצוקל היה מומחה בזה. ולערנו כבר איננו איתנו פה
ומכל מקום כדאי לדעת שזה לא פשוט העניין הזה והרבה פעמים ממה שאני יודעת הגישה היא שאם זה לא משו אקוטי כמו שם גרוע ביותר או חלילה מחלה - שב ואל תעשה עדיף

שלו
אם הוא צוחק לא במינון מתאים
והוא כן מבין את הרגישות כלפי האח
הוא אולי לא מצליח לבטא את מה שהוא מרגיש כלפיו
וקנאה כלפי התינוק זה הגיוני אפילו שאת אומרת שהוא אוהב אותו וכו'
הוענרואה את היחס שלכם ואת הטיפול (המאינטנסיבי) בו ואיל מה לעשות זה מעורר קנאה...

אולי זה בגלל זה.
אפשר פשוט לשאול אותו "אתה מקנא? אתה עצוב שהוא מקבל הרבה יחס ואתה פחות?"
ויש ספרי ילדים בנושא הזה.

נראלי שלא כדאי להיבהל מהדבר הזה
זה נורמלי לילדים קרובים שחשופים לתינוקות.

אם אני אשאל "אתה מקנא?" הוא מאוד נצמד לרעיונות של רגשות שאנחנו נותנים.

שהוא רואה
וככה תוכלי להבין ממנו מה הוא מרגיש ואיך הוא תופס את עניין האח הקטן .

יש גם סיפור "כשרצה יונתן להיות קטן" לא יודעת אם זה עונה על הרגשות אבל הוא כן עם מסר שילד גדול יכול ומסוגל להינות מהעובדה שהוא בוגר ועצמאי .

ניסיתי לדבר איתו על ספר על ילד עם אח תינוק והוא כל הזמן רק ניסה לנחש מה התשובה הנכונה לשאלות שלי, ולא כל כך הגיע לשיתוף על רגשות שקשורות אליו.

אחרי שנולדה הקטנה המון לחץ ירד ממנו,

רק תזכרי שזה כך כמעט בכל בית,(לצערנו יש גם מבוגרים מקנאים עוד מהאחים שלהם)

לעת עתה תנסי לשתף אותו יותר,אפילו עם בעלך פעם ילך לתפילה פעם יעזור לך במטבח

פעם תלמדו איתו,וגם אל תשכחי אחרי החופש בטח יהיה לו מסגרת וזה יקל מעט עליך.

בהצלחה ועוקבת כי זה ממש מעניין אותי.

אני באמת חושבת שישתפר שיחזור למסגרת

(מנסה להימנע מאאוטינג)
הוא עושה את מה שמפעיל אתכם.
הוא רואה שהוא מקבל תגובה ותשומת לב מהאלימות שלו, אז הוא עושה את זה שוב ושוב.
הייתי בוחרת בתגובה שלא מפנה אליו את הזרקור -
למשל, להגיד בבירור "מי שמתנהג ככה לא יכול להיות ליד אנשים", לקחת את התינוק ממנו, ולהתייחס דווקא אקסטרא לתינוק. לא להשקיע בתגובה מורכבת לילד, גם לא בעונש שמתחיל איתו דיון. אתה מתנהג בצורה לא מתאימה - לא נוכל להיות לידך ככה.
ולהיפך - כשהוא מלטף וטוב לב אליו, להגיד "ואי, כמה אתה אח טוב! ממש עושה לי חשק לשחק איתך" וליזום איתו משחק. ככה הוא לומד מה גורם לכם להסב אליו תשומת לב.

במיוחד הצחוק ההזוי והלא מווסת 😁

לק"י

ואז היא קופצת להתחלה.

כותבת מיליונים ואז נעלם
התייאשתי

זה יורד למטה כשיש קפיצה בגלל תגובה של משהי אחרת.

תגללי ותחפשי את מה שהתחלת לכתוב.

כבר כמה פעמים קרה לי

מתחת לתגובה שהגבת עליה?

אז אנחנו מפספסות חלק מהם?😱

לק"י

פתאום העמוד קופץ לו, ולא קפצה הודעה חדשה בראש העמוד.

מה הקטע של העדכון הזה?? הביא איתו רק מיליון באגים..

כשאני בפורום כלשהוא | ערוץ ７

תיכנסו להגיב גם

זה בעצם מקפיץ שרשור שהגיבו עליו לראש העמוד, שזה תיאורטית פיצ'ר נחמד רק שזה מעיף את כל מה שכותבים למטה🤦🤦🤦


עוד באג לאוסף.

אתמול גם פתחתי שרשור ארוך, לקרוא את כל התגובות שלו ופעמיים הוא קפץ לח באמצע ואז נעלמו כל התגובות חוץ מהראשונה והאחרונה

לק"י

ולקרוא שם, אבל זה מציק.

בפלאפון... קורה לעוד מישי?
ממש מעצבן :/ מגיעים לתחתית השרשורים ובדר"כ זה היה מתעדכן וממשיך עם שרשורים קודמים, עכשיו רק כותב "עמוד הבא" בלי אפשרות לעבור אליו

ככה אצלי לפחות

כי אז זו בחירה שלי אם לעבור הלאה או לא.. כשזה היה נפתח באופן אוטומטי זה הרגיש לי כזה מין אינסוף כזה.. וגם עזר לי לבזבז עוד זמן בפלא'😅

להחליט משהו פיצייייייי ולא לוותר עליו יותר.

למשל כל בוקר להתחיל מכוס מים. אבל כווווווול בוקר. סתם דוג'. חשוב שזה יהיה משהו שמרגיש לך זורם וקביל בעולם ה"בא לי" שיש לנו בראש...

לא מנבא את זה שלא אוכל המבורגר וופל בלגי אח"כ

כל אחת ומה שמרגיש לה הנקודה שהכי רוצה לזוז בה (תרתי משמע)

אצלי זה ממש עוזר כי זה מעכב לי את הרעב לארוחת הבוקר.

אבל אפשר למשל להחליט לעשות רק סיבוב של 5 דקות בחוץ אבל רק! 5 דקות ולחזור. פעם בשבוע. זה מדבר אליך בשפת ה"בא לי"?

שהימים לא יהיו קשוחים.

למצוא אופציות אחרות לפריקת מתחים.

להחליף אוכל בשתיה- כשמרגישים רעב רגשי לוקחים משהו טעים לשתות.

הורות=קשה

וגם אם יהיה פתרון לשעתיים שלש זה לא מספיק

אפילו כשהם במסגרות ואנחנו איתם רק בערב זה לא פשוט לי.

משחקים, האכלה, מקלחות, בכי, זה שהם צמודים אלי וגם בסוף לסדר ולנקות ואז להתחיל להתמודד עם חוסר רצון לישון או הפרעה של אחד לשני ועוד לא דברנו על כשחולים.

למי יש כוח למשהו?

היום מכיל זמנים קשוחים אבל גם זמנים נינוחים, זה יכול להרגיש פחות קשוח.

אני מסתכלת על הזמנים הקשוחים כמשימה, כאתגר שצריך לצלוח, ואז בסוף היום יש את הסיפוק מהאתגרים שצלחו (או פחות צלחו ואולי יצלחו ביום אחר) ושלווה מהרגעים הרגועים. ביחד זה יוצר תחושה טובה.

אפילו חברות וירטואליות כמונו.
לפעמים נפתחים פה שרשורים של שיתוף ועידוד וטיפים לאורח חיים בריא. את גם יכולה לפתוח, עצם השיתוף נותן מוטיבציה.
לעשות ספורט, שמתי לב שכשאני עושה יש לי פחות חשק לשטויות אחר כך.
וגם..פשוט לא להחזיק פחות שטויות בבית (תכל'ס החלק הכי קשה).

התחושה שאחרי אכילת אוכל לא בריא שמנפח אותי ועושה אותי כבדה לעומת התחושה שאחרי אכילה בריאה
המטרה עצמה - אני רוצה להיראות טוב ולהרגיש טוב. זה עובר גם דרך האוכל.
אני כבר מנהלת הרבה פחות מנגנוני פיצוי אחרי יום ארוך כי אני דואגת להינות ממנו גם בעצמי ואז ממילא אני פחות מרגישה סחוטה ושהאוכל הוא המנוחה שלי

אין לי משמעת עצמית. וכשיש אני פשוט אוכלת.
אז מה שאני עושה זה פשוט לא לקנות גאנק' ומתוקים וגם בקושי אופה.
ואז הפיתוי המקסימלי הוא פרי או שוקולד מריר

בהצלחה ענקית 💚💚

והרבה פיתויים בריאים - ירקות ופירות מגרים (גם פירות שווים ויקרים)

יש בירושלים בכניסה להר נוף, קניתי שם שנה שעברה ב-120 ש"ח, לא זול אבל גם לא נורא יקר

זה משהו שקונים פעם אחת ואמור להחזיק שנים.

מוכרים סחורה סינטטית עם תפירה מזעזעת וגזרות עקומות במחירים הזויים.. אני מאוד מאוכזבת מהם לאחרונה.. מזמן לא קניתי שם בגד למעט מטפחות..

פעם זו היתה ה-חנות שלי.
פתאום בשנים האחרונות הבגדים מזעזעים, יושבים על הגוף זוועה והמחירים לא ירדו.

ממליצה מאוד על ברצ'ה, סחורה איכותית ומעולה, גזרות מחמיאות במחירים שפויים

הבגד ים של זויה לא הכי סגור בצוואר וגם מגיע בדיוק עד הברך עולה 79 ש"ח

של בזאר אליצור הכי טוב וגם יש להם תמיד מידות- יש בכנפי נשרים וברחוב יפו. באזור ה100-120

בלידר/בזאר שטראוס כמעט ולא נשאר מידות, גם עולה באזור100-140

תהני

דווקא

ב"אדיר", רחוב ירושלים פינת רבי עקיבא. בשמונים שח (עונה על כל הדרישות שלך)

אפשר לעשות הזמנה אינטרנטית

והטייץ אחרי הברך

היה לה מאד מאד נח ונעים. וגם צנוע ויפה

רק לא כ"כ נשארו מידות

ממש נח וטוב
רק שבאמת לא מכסה את הברך לגמרי..אבל כבר העדפתי..פשוט שמה חצאית נוחה
יותר טוב מכאלה צמודים או עם פתח צוואר לא סגור כמו של קמיליון

אבל יכול לקחת זמן שיגיע

לק"י

גם אני לא תמיד מבדילה האמת.

לק"י

אולי שווה פעם לשמור טיטול ולהראות לרופא.
או לעשות בדיקת צואה ליתר ביטחון.

לא יודעת אם הייתי הולכת לרופא אם הוא לא סובל.

משחה אחרת

הכוונה שאם זה שלשול אז כן לבדוק?
כל טיטול יוצא משהו אחר, אבל אולי באמת אשמור אחד או אצלם

ועושה/לא עושה לפי הכח.

גם אני בדעה הזאת

בעיקרון לשילשול בעייתי יש ריח מסרייייח.
אם הריח תקין, והילד לא נראה סובל מכאבי בטן, לא הייתי הולכת לרופא, אא"כ את רוצה משחה במרשם (סטרואידים?) או לוודא שזה לא פטריה.
במקרה כזה אני ממש משתדלת לשטוף במים ולא להשתמש במגבונים, וכמובן להתאמץ לנקות מיד. אצלי ראיתי פלאים מניקוי במים בלבד.


אם נראה לך שהוא סובל מכאבי בטן, זה יכול להיות עצירות.
הוא אוכל מוצקים? זה יכול להסביר שינויים בצבע.

עקרונית מספר היציאות לא חייב להיות חריג,בפרט אם הוא התחיל מוצקים.

הוא לא נראה סובל, רק פעם בכמה ימים נראה שממש שורף לו ואז צריך להחזיק אותו בתנוחה שתאפשר לו להיות עם רגליים פסוקות והוא נרגע

אעקוב אחרי הריח, לא שמתי לב.

רופא יכול לתת משחות יותר רציניות שיעשו את העבודה.
לנו נתנו פעם משהו עם צ לא זוכרת את השם המלא... עזר משמעותית. אחרי שהישבן היה צרוב לגמרי!! (אצלנו זה היה שיניים אבל זה לא משנה. הילדה סבלה נורא. כל יציאה היו צרחות)
תנסי בינתיים לשים קורנפלור. אומרים שזה עוזר.
וגם תרסיס אלוורה אם יש לך.

אלופה
שמחה מאוד בשבילך

שמחה לשמוע!

איזו בשורה משמחת!
תצליחי!!

ב''ה שהגשת בסוף
ובהצלחה!!

אלופה שאת מעדכנת אני ממש שמחה לקרוא

תודה לכן ועליכן!!

כל מקרה לגופו,,וכל אחד יכול לומר לעצמו.
השאלה בעיניי היא כל פעם כמה הצורך שלך הוא גדול.

יש אנשים שישר שקצת קשה מנסים להקל על עצמם. אם את כזו אולי שווה טיפה יותר להתאמץ בשביל הערכים שחשובים לך.
יש אנשים שעד שהם לא מתמוטטים הם לא יקלו על עצמם, וכשבכלל עולה להם המחשבה שאולי כדאי לוותר הפעם על הערך בשביל מנוחה זה כבר כשהם התאמצו המון. אם את כזו שווה לקחת יותר זמן לעצמך, גם מראש וגם כשעולה הצורך.


וגם ואולי בעיקר להיות קשובה לעצמך על סמך נסיון עבר.
בסופו של דבר כל דבר שהוא לא לשכב במיטה ולגלוש בפלאפון זה אנרגיה שאנחנו מוציאים בשביל משהו שחשוב לנו. גם טיול משפחתי כיפי לדוגמא זה אנרגיה ומשאבים אחרים בשביל ערך המשפחתיות.
אבל יש דברים שממלאים אותנו ויש שמרוקנים אותנו.

תנסי לזהות בעבר איזה סוג של דברים רוקן אותך, מה היה הדפוס. מתי היה לך סבבה ושמחת שהאמצת כדי שבעלך ילמד ומתי זה היה יותר מדי.
לפעמים גם אפשר לזהות את זה מראש, אבל בגלל שלא נעים לנו מה שיוצא זה שאנחנו עושים את הדבר שנראה לנו יותר נכון ערכית למרות שהוא פחות נכון לנו. אז זה גם משהו לעבוד עליו

אני חושבת בגדול שהעניין הוא המינון.
את לא יכולה תמיד לשים את עצמך לפני כולם.
תראי כמה את צריכה זמן/פינוק לעצמך ואת כל השאר תשקיעי באחרים..
גם הנתינה תמיד יותר טובה שאת מלאת כוחות.

אני לא עושה דברים על חשבוני, כלומר אני דואגת לספק לעצמי את כל הצרכים שלי, כי כשאני עייפה או רק מחפשת שקט, אני ממילא לא יכולה להתרכז ולהשקיע בילד.

ברור שאני לא אארח אם אין לי כוח.

לגבי עזרה מהבעל, אני רואה כבסיס את השותפות בטיפול בילדים, אז הוא הולך ללמוד, אבל גם מקצה מעצמו זמן לשמור על הילד או לצאת איתו.

אז רוב הזמן די ברור לי לאיזה דברים יש/ אין לי כוחות. אם לא ברור לי אני חושבת על התוצאות של האפשרויות השונות ובוחרת מה שיותר טוב לי.

רק חשוב לי להגיד שאת והנוחות שלך והיחס לעצמך ולצרכים שלך זה לא משו "נמוך".
זה בוודאי ערך חשוב.

אמא ואישה שמחה ועם כוחות זה הכל בשביל הבית. הכל.

אז כמו כל התנגשות של ערכים- כיבוד הורים מול כשרות, הכנסת אורחים מול שלום בית, צדקה מול ניהול כלכלי הדוק.
הכל עניין של איזונים.

מפרטת על זה קצת מעבר גם במדריך שלי, אבל נתינה יכולה להיות רק כשיש פלוס.
ונתינה ממינוס צוברת ריביות.

אם יש לך כח ואפשרות להעניק בלב שלם ומרצון- תתני.
אם ישארו לך ריביות כמו החמצה מטענים כעס וכדו'- כנראה שזה לא נכון לך.

אם אחרי שתתני תשמחי- מצויין. אם לא- אז כנראה שלא...
זה קצת על רגל אחת, אבל מקום טוב להתחיל.




(וכמובן שכדי להיות בפלוס אני צריכה לתת לעצמי מה שאני צריכה. שינה, אוכל, אהבה, מרחב, למידה וכו)

אז קשה לי להאמין שיהיה משו שלא.. הוא ממש עדין..
תעדכני אם את מוצאת

זה די ניסוי וטעייה.
יש כל מיני סוגים.

לא לקחתי אבל ייעצו לי

לא מורגש בכלל

היו לי סבבה

אבל יש לי כלל אחד לגבי ברזל-
כל אחת והגוף שלה.
מה שלי עשה עצירות גרם לחברה לההפך
והפוך...

על ברזל מסטיק של סופהרב

מעלה ברזל די מהר..

כן צריך לקחת בשביל שלא ירד כי את דיי בהתחלה..
אולי תנסי את ההוא של ספטון ששותים.

אם אתם במקום חם - לדעתי להלביש קצר, ולכסות שלא יהיה חשוף לשמש.
אם במקום לא הכי חם - דק ארוך בלי לכסות.
בכל מקרה להיזהר מחשיפה לשמש עד כמה שניתן.

חם בטוח.
תכלס אין לי בגדים קצרים בשבילו....מממ בעייתי...

לא לכסות את העגלה בשמיכה נוספת. רק לפתוח את הגגון.

להביא בגד ארוך נוסף. ובגד עבה.
שמיכה דקה ושמיכה עבה.
לא לחשוף לשמש.

ולהרגיש אותו כל הזמן שהוא לא מתחמם מידי. או שלא קר לו.

בסוף היה עם בגד גוף ארוך ובלי מכנסיים. והצל כל הזמן.
נראה לי עברנו את זה בשלום

ככה גם אחות טיפת חלב המליצה לי לעשות במצב דומה .

חופש זה באמת זמן קשוח לדיאטה
כי בדיאטה צריך להשקיע..
יש מצב שלא יהיו נשנושים בהית?
ומה שלמדתי על עצמי, שמה שבא בעצבות ומתח לא מצליח.. אנחנו לא יכולות לגרום לעצמנו ברע להצליח אנחנו סוג של ילדים..
צריכות מסגרת נעימה וחיובית כדי להצליח.
נגיד @המקורית שיתפה על דרך חיובית שהיא בחרה כדי ללכת על אורח חיים בריא עם חיזוקים חיוביים וסיפרה שזה טוב לה.
אולי תסתכלי בכרטיס אישי...

אגב באמת אולי עדיף לקרוא לזה אורח חיים בריא ולא דיאטה כי דיאטה זה מין הסתכלות שלילית על איך אנחנו רק מורידים ואורח חיים בריא זה הסתכלות חיובית איך מוסיפים טוב.

בהצלחה בכל מקרה יקרה♡♡♡

הבעיה בדיאטה היא שמסתכלים על המספר ועל התוצאות, ואין התייחסות לדרך.
והלחץ שלך פה באמת לא מקדם אותך אלא אפילו הפוך. אצלי לחץ היה גורם לאכילה מוגברת נגיד.
אם את לא םותרת את שורש הבעיה של האכילה הרגשית, הלופים האלה לא נגמרים.
ברגע שמסתכלים על התהליך דרך המספרים על המשקל ועל הדקדוק במה אכלתי או לא, ולא מבינים שזה תהליך של שינוי הרגלי חשיבה ודפוסים, הדרך ללופים אינסופיים שחא מניבים תוצאות מתקצרת. וזה מאוד מתסכל גם.
וזה החלק הכי קשה אגב.

בקשר למה ש@אוהבת את השבת כתבה. אני ראיתי ובינר חינמי של מישהי בדם שירה גבאי שהיא מאסטרית בnlp, ובואבינר היא העלתה כל מיני שאלות בנוגע לאוכל ולירידה במסקל שלא יצא לי להתעסק איתן מספיק, או בכלל. הואבינר הספיק לי, יש לה ערוץ יוטיוב והיא מוכרת סדנה בתשלום אבל לא ראיתי צורך בכך באופן אישי כי באמת מאז אותו ובינר שיניתי את החשיבה בנוגע לאוכל והאכילה הרגשית שלי פחתה המון
לגבי לרשום, זו שיטה שאני מאוד מאמינה בה כדרך חיים. להעלות ערך עצמי, לצבור הצלחות ולא 'כשלונות' (אין באמת כשלונות בחיים לדעתי, רק אתגרים בדרך להצלחה כל עוד המטרה ישימה) באופן יומיומי כדי לשמר את התודעה, להציב יעדים, בעיניי זה מתכון להצלחה.
והדבר הבא הוא שבאמת צריך אוכל בריא וזמין לזמנים שמתקרבים לפיתוי ומחוסר כח להכין בסוף דוחפים פחמימה. זו עצה טובה של @סליל שאני מאוד מודה עליה.

כדאי לך לקחת ליווי. ולעוף על עצמך שאת נחושה לעשות שינוי. אבל תעשי את זה טוב, כמו שצריך, ממקום בריא שאוהב את עצמך ודואג לך

כמו שכתבתי ראיתי ובינר חינמי והתחברתי מאוד ולקחתי ממנו הרבה, אז אני לא דוגמה ככ. למרות שהשיטה שלה בעיניי נראית ממש טובה כי היא משלבת גם מנטלי רגשי וגם מעשי.
אבל לא הייתי בסדנה עצמה אז קחי אותי בערבון מאוד מוגבל.
אני חושבת שיש את אמא חוזרת לג'ינס ש@סליל כתבה עליה פה כמה פעמים, אני לא מכירה את זה

מוזמנת לפרטי

אחותי התארסה יומיים אחרי שילדתי והייתי בלחץ לרדת הכל תוך 3 חודשים.
לא הצלחתי...
מתי שהוא הרפיתי. קניתי לחתונה מחטב טוב והייתי נראית בסדר גמור

מרגישה לא טוב עם זה וחונק בטירוף

בא לי לרדת עוד טיפה כדי להרגיש טוב עם עצמי בעיקר

לא יודעת אם זה מה שאת רוצה לשמוע....

אני מבינה שזה מבאס וקשה ומותר לך להתלונן או לכאוב על זה, יש לך את מלוא הלגיטימציה....

 

אבל נקודת מבט שלי - 

לא חשוב בכלל איך הגוף שלך נראה (אלא אם כן מה שגורם לך להרגיש טוב - תעשי ברור)

יותר חשוב איך הפנימיות

כשאני מתחברת לחברה אני יותר מחבבת את אלו הנחמדות שכיף איתן, עם עין טובה שיודעות לחזק ולתת לשני הרגשה טובה, ולא האלה מלאות הביקורת ותמיד ימצאו מה לא טוב לך וידעו לציין זאת בכל הזדמנות ותמיד יתנו לך הרגשה שאת לא מספיק טובה כמוהן.....

 

ואגב נפוץ יותר אצל שמנות שהן יותר נחמדות הרבה פעמים לוקחות את החיים יותר בקלות ובלי שטויות של לשפוט אנשים ע"פ מצב נקיון בבית או ע"פ מקובלות חברתית או מוצלחות וכו'ו - כל מיני פרמטרים ממש לא חשובים וגורמות לאנשים לחשוב שהם גרועים  

תאמיני לי הכי חשוב להיות נחמדה, המראה הכי דבר פעוט, 

את יכולה להרגיש טוב עם עצמך ככה, יש נשים שמלאות/שמנות אבל מטופחות - איפור, בגדים, נקיות וכו' - והן נראות מעולה! השומן לא חזות הכל בכלל, אפשר להיות שמנה ומטופחת

והכי חשוב כאמור להיות שמחה ונחמדה, בעיניי יותר מעיד על הבנאדם מאשר המשקל או הצלחה בכל תחום אחר..

אני אגיד לך כמה דברים שעלו לי כשקראתי את הדברים שלך-

קודם כל, כמו שכבר כתבו לך, כדאי להחליף את השפה. את לא עושה דיאטה, את נכנסת לאורח חיים בריא. ככה יהיה לך הרבה יותר קל לקום מהנפילות.
אני נגיד, עושה לפי שיטה של דיאטנית שאפשר לאכול אצלה הכל, כולל עוגות, פיצה, סושי, וכו', ועדיין יורדת במשקל, ב"ה, לאט אבל בטוח. למה? כי אני יודעת שאני יכולה לאכול מה שאני רוצה. כל עוד אני אוכלת נכון רק כשאני רעבה ומפסיקה שאני שבעה.

תנסי להוציא את הנשנושים מהבית. זה קשה, במיוחד בחופש, אבל זה הכי יעזור לך. את יכולה גם לנסות להכין נשנושים בריאים יותר, יש כל מיני מתכונים טובים.

אני מבינה שאת עושה את זה בלי ליווי, נכון? ממליצה לך לעקוב אחרי דיאטנית שאת מתחברת לשיטה שלה ותתחילי לעקוב אחריה וליישם את השיטה שלה. אם מתאים לך תבררי על התכנית המלאה שלה. בכל מקרה, כדאי לך להיעזר במישהו כדי להתמיד, אפילו להגיד לבעלך או לחברה שאת עושה את התהליך הזה, ואז יהיה לך קל יותר להתמיד, כי תרגישי מחוייבת.

עוד משהו שעזר לי, זה קבוצת וואטסאפ שלי עם עצמי שכתבתי שם מה אכלתי במהלך היום, ממש הכל, כולל כל נשנוש הכי קטן ובצורה ממש מפורטת, רק מים לא כתבתי שם. ממש עזר לי לשמור לא לאכול סתם.

והכי חשוב לדעתי, אם עכשיו זה לא מתאים לך, אז לא. תעשי מה שאת יכולה, שזה כבר יותר טוב מכלום, ותתחילי בספטמבר שיהיה לך יותר פנאי עם הילדים. זה בסדר. חשוב שתיהי שמחה ושלימה עם התהליך, לא שתיכנסי לבאסה ולחץ, זה לא עוזר לרדת במשקל, רק מפריע. תנסי לאכול ארוחות מסודרות עם הרבה חלבון, לשתות הרבה מים, פחמימות מלאות, וזה כבר יותר טוב מכלום.

בהצלחה ענקית!!

קשה להתמיד בלימוד בתוך החופש, אבל השבוע דווקא הצלחתי לשמוע חלק מהשיעור של הרב ראובן ששון על הפרשה. מקווה להספיק לכתוב את הדברים (וגם להשלים את השיעור מחר, אבל נראה לי שאני אנסה כבר לכתוב, כי מחר בטח לא יהיה לי זמן...)

בהשגחה פרטית אתמול למדתי שיחה של הרבי מליובאוויטש עמוקה מאד על הפרשה ומורכב לי מאד לתמצת אותה לפסקה בפורום, אבל בכל זאת נקודה קטנה שלקחתי.בפרשה שלנו משה מעורר את בני ישראל לפני הכניסה לארץ להתחזק בעבודת ה' וביראתו. הוא עושה זאת לאחר שהוא מונה בפניהם את כל חטאיהם בעבר ומחזק אותם שעל אף כל מה שהם עשו הקב"ה עדין רוצה בהם כחלק מהבטחתו לאבות רק שעליהם להתחזק באומץ ולזכור כי כל העולם ברשות הקב"ה , הוא זה שמנהל אותו בצדק וביושר ועליהם לנהוג בהתאם.
"כי ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים האדונים הא-ל הגדול הגיבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד"
רש"י מתעכב על המילים "לא ישא פנים" ומפרש אם תפרקו עולו.
נשאלת השאלה מה מחדש רש"י בכך שלא ישא פנים זה במקרה שיפרקו עול? הרי די ברור שכאשר בני ישראל מתנהגים כמו שצריך הם מקבלים בדין את מה שמגיע להם והם לא זקוקים להנהגה של משא פנים.
אלא שהפסוק הזה עומד בסתירה לפסוק אחר שאנחנו מכירים עם המילים משא פנים. בפסוקים של ברכת כהנים נכתב " ישא ה' פניו אליך ויחונך" ושם רש"י מפרש על אותם מילים -יכבוש כעסו.
זאת אומרת שבני ישראל מתנהגים באופן כזה שמעורר כעס ובכל זאת ברכת כהנים מצליחה לפעול אצל הקב"ה שיכבוש כעסו ויעלים עין מכך.
את החילוק בין שני המקרים בא רש"י להבהיר כאן. הוא בא ללמד אותנו שיעור חשוב. לא כל הנהגה בעיתית היא פריקת עול. יש מצבים שבהם ברור לנו שאנו עובדי ה'. אנחנו באמת רוצים את זה. את הקרבה אליו, את החיבור. לא רוצים חס ושלום לעבור על רצונו. אלא מה? קשה לנו. אנחנו בני אדם. יש לנו יצר הרע, נסיונות, חולשות.. והקב"ה מכיר בזה וכל עוד יש לנו את נקודת הרצון הוא גם מוכן לבוא לקראתנו ולהעלים עין מהשגיאות שלנו..
הבעיה מתחילה כשאנחנו מפתחים אדישות של פורקי עול. שאנחנו מתנתקים מבחינה מהותית מהקשר לקב"ה ומהעובדה שאנחנו לא בעלים לעצמנו. לא מדובר רק במצבים קיצוניים של לאכול חזיר ביום כיפור, אלא אצל כל אחד מאתנו אפשר למצוא את זה בזעיר אנפין. נקודות בחיים שלנו שפתחנו אדישות לגבי המחויבות שלנו כלפי ה'. והמקום הזה הוא כבר בעיתי. הוא מקום של פריקת עול..

נהנתי לקרוא גם מה שכתבת!

איזה זכות לנו שה'  מצידו נושא אלינו פנים, 

ומחייב אותנו להשקיע בקשר עם הקב"ה.

הלוואי שנזכה בעז"ה תמיד ל "אור פניך עלינו נשא" (- הביטוי שכתבת הזכיר לי את התפילה הזו מהיוצרות של פרשת שקלים)

עוד לא הגעתי לסוף השיעור, אז משתפת במה שהספקתי לשמוע (עם עיבוד ותוספות משלי, זה לא ממש סיכום של השיעור אלא מה שלקחתי ממנו).

בפרשה שלנו מופיע הפסוק שממנו לומדים על חיוב ברכת המזון.
אנחנו מכירים את הפסוק עצמו טוב, כי הוא מופיע גם בתוך הברכה. אבל ההקשר שבו הוא מופיע מדגיש שבעצם עיקר הברכה הוא לא על האוכל עצמו, אלא על הארץ הטובה שהקב"ה נתן לנו (שממנה גם יצא האוכל).
"כִּי ה' אלוקיך מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אלוקיך עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".
כל פעם שאנחנו מברכים ברכת המזון (וגם ברכת מעין שלוש), זו הזדמנות להודות לקב"ה על הארץ הטובה. וזו זכות גדולה לברך את הברכות האלו כשאנחנו באמת חיים בארץ הזאת וזוכים לחוש את הברכה שלה בחיים שלנו (אחרי דורות של יהודים שהודו על הארץ מכל קצוות תבל, אבל לא יכלו לחלום אפילו להית בה בעצמם. לנו זה נראה כמעט ברור מאליו, אבל רק כמה דורות אחורה לא היו פה כמעט יהודים).

מיד אחרי הפסוקים האלו, מופיעים פסוקים של אזהרה - "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אלוקיך לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אלוקיך…"
הפסוקים האלו גם כוללים את ההתייחסות לאכילה ולשביעה - 'פן תאכל ושבעת', אבל פה חסרה הברכה. בהצלחה של האדם עלולה להביא אותו למצב שהוא שוכח מי נתן לו את הברכה הזו, מתגאה וחושב שהכל ממנו. לכן הברכה כל כך חשובה, ומשאירה אותנו קשורים לקב"ה גם מתוך ההצלחה.

ברכת המזון מבטאת את החיבור לקב"ה בתוך חיי העולם הזה.
הפרשה הקודמת, פרשת ואתחנן, לימדה אותנו על תפילה ועל התורה, על המקומות בהם אנחנו יוצאים ומתנתקים מהעולם הזה כדי להיות קשורים הקב"ה.
אבל בפרשה שלנו, פרשה שעוסקת הרבה בארץ ישראל, לומדים על הברכות (ברכת המזון בפרט, שאותה לומדים מהפסוקים, אבל גם שאר הברכות שחז"ל הוסיפו לנו קשורות לפה, וגם הרמז על חיוב מאה ברכות נמצא בפרשה שלנו).
הברכות מבטאות את הקישור שלנו לקב"ה בתוך חיי המעשה. וזה כבר הרבה יותר קשה, ולכן גם קשה יותר להתכוון ולשים לב למילות הברכה. כי בתוך המציאות החומרית יותר קשה להתחבר אל הקודש.
אבל זו העבודה שלנו בעולם הזה. לחבר גם את המציאות המעשית אל הקב"ה. להבין שבכל מה שאנחנו עושים ופועלים, אנחנו צריכים להמשיך להיות קשורים לקב"ה, לקיים את השליחות שלנו בחיי המעשה, ולזכור שכל ההצלחות שלנו מגיעות מהקב"ה.
ברכת המזון (ושאר הברכות) בעצם בונה בנו את הביטחון בקב"ה. כשהאדם מברך בכוונה ומתכוון למילים שהוא אומר, הוא מחזק בקרבות את ההבנה וההרגשה שכל הברכה מגיעה מהקב"ה, וגם האנשים שבדרך הם רק שליחים שלו. ומתוך חיזוק הביטחון, האדם זוכה גם ליותר ברכה - "הבוטח בה' - חסד יסובבנהו" - ע"י הביטחון האדם זוכה להשגחה ישירה יותר של הקב"ה וליותר ברכה במעשי ידיו.

הסברת כ"כ טוב את תפקידנו בעולם הזה. בעז"ה שנזכה!

תודה רבה@מתואמת יקרה על פתיחת השרשור אפילו בעומס החופש והטיולים שלכם. 

ברוח הבית מלון שלכם - מחכים לקרוא את דבריך בתור הרבנית בדברי החיזוק למבקרים במלון

אנחנו כעצת חכמות הפורום נסענו להקים בית יהודי בחוף הים/אוקיינוס באיים הקנריים/ בסיני ( טרם החלטנו האם מותר במשחק לצאת מהארץ, ) אז כותבת כמה מחשבות שחשבתי בשבתי על החוף מול הגלים הרגועים לקול אוושתם ( מה יותר רגוע מלשמוע נשימות של מתוקים ישנים?).

 

גם בפרשה וגם בהפטרה מופיעים הרבה דימויים של קשר בין ה' לעם ישראל כקשר בין הורים לבנם

אצטט שני פסוקים שבשניהם אפשר לראות איך ה' טבע בנו רחמים טבעיים לילדי שלנו.- 

בפרשה- "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך".

רבי חיים אח של המהר"ל שואל למה כתוב איש ולא אב, 

ועונה שכשאבא נותן מכה לבנו הוא צריך להיות בבחינת "איש", כי אב מבחינת טבעו לא מסוגל לתת מכה לבנו!

ובהפטרה -"התשכח אשה עולה מרחם בן־בטנה".

האבן עזרא מפרש פסוק זה - "בעבור שהשם שם בתולדת כל הנקבות לרחם על ילדיהן , אמר כן".

 

בעז"ה שנזכה לחוש תמיד את הרגש הטבעי שלנו כלפי ילדינו,

ול"כרחמי אב על בנים כן תרחם ה' עלינו" ( והתפילה הזו מתחברת גם לברכת חודש אלול השבת)

 

ועוד מחשבה שלי בנושא -
אולי על ידי זה שאנחנו נתאמץ לחנך את הילדים שלנו יותר ברכּוּת, להפחית כעס איפה שניתן, להעמיד את הקשר עם הילדים במרכז, לראות את הכוונות הטובות שלהם גם כשהם לא עושים כמו שרצינו, וכו' - זה גם יעורר יחס כזה אלינו משמיים.

ומהכיוון השני - כשאנחנו חווים קשיים ודברים שקשים לנו, נשתדל לזכור שהקב"ה הוא אבא שלנו ואוהב אותנו. וכמו שכשאנחנו כועסים על הילדים מונעים מהם דברים שהם רוצים - זה מתוך אהבה, ועדיין אנחנו נותנים להם הרבה דברים אחרים והיינו רוצים שהם יראו את זה ויעריכו ולא יתמקדו רק במה שחסר, כך גם הקב"ה ממשיך לתת לנו ולדאוג לנו, והקושי הוא גם לטובתנו, ואנחנו יכולים לבחור להתמקד במה שיש ולהודות על זה.

תודה עליה!
וזה מחייב אותנו- (כנראה יש קשר בין החופש הגדול לשבע דנחמתא....)

"והיה עקב תשמעון"

אור החיים מלמד הרבה פרושים לכך ש"והיה " זה לשון שמחה, למה נאמר על קיום המצוות לשון שמחה.

זה אחד הפירושים - לימוד וקיום התורה משמח את האדם,

לכן עסק התורה ישמח את האדם

אז פרוש הפסוק הוא - תשמח בגלל שתקיים את התורה! 

עוד רמז על דרך אומרו (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ"ד) מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה:

 

 

משהו קצר על הפרשה ועונת הטיולים עם סיפור מעורר שבהשגחה פרטית נתקלתי בו היום.

אז מסופר על קבוצת ילדים שיצאו לטיול ובמהלך הטיול פתאום קרה דבר מעניין..

לאיש אחד שהיה באיזור נפל שטר כסף ואחד הילדים הכניס במהירות את השטר לכיסו.

אחד הילדים הוציא שטר זהה מכיסו והפילו על הרצפה ליד האיש כשהוא שואל את האיש אולי זה שלך?

האיש אכן בדק בכיסו ואסף את השטר.

המדריך שראה את הסיפור מתחילתו קרא לילד הצידה ושאלו, מדוע? מה גרם לך להוציא מכספך האישי ולתת לאיש אחר כשמישהו אחר לקחו.

לאחר שיכנוע נאלץ הילד לספר:
לסבי הייתה חנות ויום אחד מישהו קנה מהחנות ותוך כדי נפל לו שטר כסף. אני הייתי ילד ולא חשבתי הרבה ואספתי את הכסף לכיסי.

סבי ז"ל בראותו זאת לקח שטר כסף והפילו ליד האיש ואמר לו שזה כנראה שלו.

לאחר המעשה הרגשתי מבוייש במעשה שעשיתי.
ביקשתי מסבי סליחה וסבי אמר לי משפט אחד שנשמר איתי לחיים: " ממך הייתי מצפה ליותר"..

מצד אחד סבי לא רצה לבייש אותי ומצד שני לא רצה שהאיש יפסיד מכספו. וכך גם היום אני עשיתי זאת.

פרשתנו שמה היא "עקב" כשפרשני המקרא מסבירים שהכוונה היא למצוות הקלות שאדם דש בעקביו..

והמסר הוא עצום:

הדברים שיזכרו אצל ילדנו הם דווקא הפעולות הכביכול שוליות והקטנות, הם אלו שיחרטו וילמדו אותם לעד.

בואו ננסה לעמוד במקום הסב.. איזה אמירה הייתה זולגת לנו החוצה.. אתה גנב אולי? תתבייש לך? או צעקה מביישת..

אז ההתעלמות כביכול ומצד שני לפעול נכון זה מה שגידלו ילד שלוקח אחריות ובבוא הזמן יפעל בדיוק כמו הסב הדגול.

דווקא שם אנחנו נבחנים. דווקא שם זה הכי משפיע.

שם נבחנת מידת האמת שלנו האם חשוב לנו להעצים את הילד או לבייש אותו ולגרום לו אי נעימות ולהנציח אותו בתור גנב חלילה.

בהצלחה לכולנו בתפקיד. ושנזכה לגאולה השלמה בקרוב מאלי נחום.

זה כ"כ חשוב לזכור את זה!
המיוחד שבסבא הזה שבזמן אמת הוא עשה את זה!
בדרך כלל מגיבים בספונטניות ולאחר מעשה חושבים איך היה צריך להגיב

ממש מעורר מחשבה איך להגיב בסיטואציות שליליות

אבל לא מעבר

לדבר איתם על החוויות,אם נהנו וכו

לפעמים זה מגיע מהם בכלל
אנחנו מדברים או שאני עושה משו שמזכיר להם חוויה והם מספרים עליה. הרבה פעמים החוויה שלהם שונה ממה שתיארתי
והרבה פעמים אני מנסה לייצר להם חוויה חיובית יותר דרך זה שאני שואלת אותם על החוויה ואז מכווינה לכיוון חיובי שהיה בה.

וזה כ"כ מעניין לשמוע אותם...

אתמול היינו בים והבת שלי סיפרה בהנאה גדולה איך היא שתתה מים מלוחים מהים...

כאילו- הנסיעה, החול, הגלגל ים, האוכל... מהכל היא הכי נהנתה מהקטע שהראש נכנס מתחת לגל... מצחיקולה

אנחנו היינו בטבריה יומיים, וכל מה שהם מזכירים מהטיול זה שראינו דורבן גדול על הכביש.
חחח

וזה מה שהם זכרו?
קחו אותם טיול לדימונה, שיראו גם גמלים על הכביש 😅

במיוחד עם ילד שלא מספר הרבה, או יותר נכון כלום.

את שואלת אותו? מנסה לדובב אותו?

זה לא לנסות לדובב אלא לתת דגם של שיתוף. תשתפי את בעצמך, אבל הרבה- איך היה לך היום בעבודה, דברים שעשית, נהנת או לא נהנת... זה יכול לקחת תקופה אבל לפעמים הילדים לומדים מתוך זה גם לשתף בעצמם.

הרבה פעמים בדרך הביתה
מה היה לנו היום
מה היה הכי כיף
מה בא לנו שוב
אם היה רגע שהכעיס/היה מבאס..

ואם היה משהו דרמטי יותר לפעמים אנחנו משחקים אותו בפליימוביל, נגיד אחרי הניתוח שהוא עבר..

בן 4, ורבלי מאוד.

מסתכלים על תמונות ומדברים על זה..

כל יום כמעט.
עוברת איתו על היום שעבר, מדברת שואלת איך היה ואיך הוא מרגיש.
ציורים וכו פחות כי זה לא מתאים מבחינת ההתפתחות. אבל הוא בהחלט זוכר אירועים וחוזר עליהם באסוציאציות שונות.

נתתן לי כיוונים טובים!

שבוע שלם ההתחלה אולי תהיה קשה אבל אם המטפלת טובה וסבלנית הבת שלך בסוף תתרגל
יומיים בשבוע זה להתחיל כל פעם מחדש

תתחילי לאט לאט, בימים שאת לא עובדת שימי בהתחלה לשעה, אבל שיהיה לה רצף! הרבה יותר קשה להסתגל רק ליומיים, אם היא תהיה ארבעה או חמישה היא מהר מאוד תפתח שגרה שחלק ממנה זה המשפחתון וחלק זה הבית.

רק שאנחנו מתחילים מעון לשבוע שלם...
חושבת שזה עניין של גיל (חרדת נטישה)
ובעז"ה גם אם יהיה קשה הוא יתרגל..
ויקבל אחרצ ערב המון המון קרבה לאמא

)מנסה להרגיע את עצמי...
אם יש עצות טובות אני אשמח גם)

הגיוני.. ועוברים את זה
באמת קשה להתחיל מעון דווקא בשלב הזה..
אבל אחרי שתלכי היא תתרגל.. ואפילו תשמח שם

לדעתי קחי לך עוד יום מעבר למה שאת חיבת שיהיה לך עוד בוקר רגוע, אז נגיד לשם לשלושה ימים.

אבל לדעתי כן טוב לתינוקת ולביטחון שלה שהיא תהיה איתך חצי שבוע אם את יכולה ולא לשים לב ימים אם יש אפשרות..
כמובן שאם יש צורך אז גם 5 ימים זה בסדר גמור..
פשוט אם יש אפשרות נראלי שעדיף..
בהצלחה ממש!

מציעה להיות איתה ביחד כמה פעמים שם לפני שמשאירים אותה לבד.
זה בסדר שהיא תצטער להפרד ממך ושתבכה, אבל שזה יקרה כשהמטפלת תהיה כבר דמות מוכרת יותר שאפשר להתנחם בה ולא אישה זרה

העיקר שהכדור נכנס
נראה לי שצריך אחרי אוכל, אני אישית לוקחת עם הקפה של הבוקר ולא אחרי אוכל כי אחרת אשכח...

מת"א לי-ם.

בתוך י-ם היה די צפוף.

שבירושלים יהיה פחות צפוף, הרבה מהמטיילים הם חרדים ורובם מתחילים בא אלול.

בעיקרון בודקים הכפלה כשהבטא מתחת לאלף,

אם עלתה תקין עד אלף אין סיבה לבדוק הכפלה,

רק לקבוע תור סביב שבוע 7 8 לראות דופק בע"ה

 

הרבה מזל טוב ובהצלחה,

הריון תקין וקל ע"ה בידיים מלאות

 

ככל הידוע לי לא צריך, אלא אם הרופאה אמרה לך לבדוק הכפלה משום מה. לי אף פעם לא אמרו

1. מרחמת על האמא

2. רק אם האמא קרובה אליי וזה נראה שהיא צריכה. עזרה במשהו ספיציפי כמו להרים משהו/להוציא משהו. ממש לא במקום של להתחיל לחלק עצות וטיפים. זה לא מתוקף תפקידי.

3. אך ורק עזרה כמו שאני מציעה...

1 בעיקר מרחמת על ההורים שלו.
2 פעם ממש ממש רציתי להציע לאמא אובדת עיצות את הסינר הנקה שלי אבל התפדחתי. אחר כך מישהו אחר הציע לה תן-צ'אפ וזה הרגיע את התינוקת שלה ברגע, אז ממש התבאסתי שלא הצעתי לה במבה שהייתה לי.
3. כשהוא צורח אני מרחמת עליו ועל הנוסעים האחרים, אז אם מציעים לי עזרה זה סימן שהוא ממש הפריע להם וזה מביך נורא, מצד שני, אם זה יעזור אז הייתי מסכימה לקבל נראה לי.

1. מרחמת על האמא ומזדהה
2. לא עוזרת בגלח ש..
3. לא הייתי רוצה שיעזרו לי... מפדח

מסכימה עם הבנות שמעלי.. היה מביך אותי שמציעים עזרה.. 

וגם זה לא נעים

היה מקרה שנתקעתי איתו בפקק רציני והציעו לי להביא לו לאכול משו שאני לא רוצה לתת לו (לא בריא)

או לראות סרטונים בסמארטפון... (רק גרם לו להיות עצבני יותר)...

ולא נעים לי להגיד לא. כי תכלס הוא מפריע לכולם  

1. מרחמת ומקווה שירגע...
2. בטי מציעה עזרה
3. אם זה באמת עזרה ולא תלונות וזה, אני אשמח... פעם בכותל מישהי הביאה לי משחק לילדים, הזה ממש עזר והן ממש התלהבו... משחק כזה. בשקל אבל ממש עזר לי

1. מרחמת על ההורים שלו. אם זה המון זמן כנראה גם קצת מתעצבנת כי רגישה לרעשים
2. אם היא היתה לידי והיא לבד עם התינוק (או עם עוד ילדים) בלי עזרה והייתי רואה שהיא נואשת הייתי מציעה עזרה. אבל לרוב לא
3. לא. שונאת כשאנשים זרים מתחילים לדבר עם התינוק שלי ולהציע לו משחקים והוא מתחיל לצרוח עוד יותר בבהלה

1. הכל ביחד? :-/

2. לא. למה שיהיה לי איך לעזור לתינוק זר כשאמא / אבא שלו אתו? אא"כ מדובר במשהו ספציפי שהם אומרים שחסר ויש לי לתת (מים / במקרה יש לי מוצץ חדש, מעוקר, לא משומש / אחר)

3. אני מנחשת שמביך ומרגיז (נותן תחושה שהוא מפריע, שאני לא יודעת להסתדר). אם כי אני מניחה שזה גם תלוי איך מציעים עזרה. אם יודעים לעשות את זה בצורה שהיא כל-כך רגישה ונעימה שלא יכולה להתפרש אחרת אז כנראה זה נחמד, אבל רוב האנשים לדעתי לא יודעים להיות כאלה.

1. מרחמת על ההורים שלו, שאולי מתבישים ולא רוצים 'לחטוף צעקות' או'עצות' מהנוסעים

וחושבת שזה נורמלי, כל תינוק וילד בוכה ומתוסכל לפעמים, חושבת שלהורים אין שום אשמה בזה
2. מאוד תלוי... אם יושב קרוב אולי היתי מנסה להצחיק אתהתינוק או לחייך לאמא שתדע שאני לא שופטת אותה, שזה לא באשמתה שהתינוק לא נרגע(במידה ואני לא עייפה או טרודה מדי)
3. תלוי בעוצמת וסגנון בכי התינוק, תלוי אם ההצעההיא שופטת או יותר עוזרת- נגיד קר לו חם לו קצתמביך אבל נגיד להציע טישו או להצחיק אותו-מתקבל בברכה ואשתדללהודות למי שמנסה לעזור, אפילו אם מביך אותי

מודה שזה הסיוט שלי לכן ממעטת לנסוע באוטוהוס עם עגלה.אם אין ברירה.
1. מרחמת עליו ועל האמא.. זה לא נעים
2.לא. אם היו מציעים לי עזרה הייתי מרגישה שלא סומכים עלי.
3. מביך ולא נעים, לגמרי

1. מרחמת
2. תלוי אם היא נראית במצוקה, ואם נראה שהיא פנויה אז אגיד לה ששלי יותר גרועים וצורחים כל הנסיעה..
3. אני מאוד שמחה, לפעמים שרק מתיחסים אליה היא נרגעת.
אבלללל אני לא נוסעת באוטובוסים, בכלל.
אז בד״כ מסתובבת במקומות שלא נורא שתבכה אבל עדיין זה נחמד ששואלים אם היא עייפה.. ככה אני יכולה להסביר שהכל בסדר

1 מאוד מקווה שיירגע 

 

2 ברור שהייתי מציעה עזרה רק בעדינות ובחיוך

 

3 הייתי מאוד שמחה שיעזרו לי

1.מרחמת על האמא ועל התינוק ומקווה שירגע.
2.בוודאי. כמובן בהתאם למי שמולי. לא מתוך עליונות חלילה.
3. אני לא נוסעת בכלל באוטובוסים אבל אם כן, הייתי שמחה להתייחסוץ אמפטית כי זה ממש ממש לא נעים

א. רגילה לבכי, לגיטימי לגמרי שתינוק בוכה, זו הדרך שלו לבטא הכל. ממש לא מתעצבנת ולא כועסת. מקרה רגיל לחלוטין.

ב. לא מציעה בגלל סיבות אופי...

ג. לא, הייתי מסתדרת לבד. דבר אחד הייתי רוצה עזרה- להעלות להוריד עגלה. זה קשוח לבד. ודבר שני, שלא יעירו ולא יתערבו! תינוק בוכה, ככה זה. שונאת ביקורת.

א. מרחמת על האמא מתוך הזדהות ומתוך זה שלא הייתי רוצה להיות במקום שלה מודעת כמה זה מביך..
ב. בעקבות תגובות פה וקצת מחשבה שלי על הנושא. בעבר לדעתי הייתי מובכת (בשביל האמא) מכדי להציעכי הייתי בטוחה שזה לא יתקבל בטוב. עכשיו חושבת שאם הייתי יושבת קרוב הייתי אומרת לה שאני יודעת מניסיון שהסיטואציה הזאת יכולה להיות סיטואציה קשה, שבעבר הייתי מתעלמת כדי לא להביך, אבל אני לא רוצה להיות מנוכרת ולהתעלם אם מישהו צריך עזרה, ולכן אני פה, ואם היא צריכה משהו שתגיד.
ג. אם זה בטאקט ונעימות, ולא מהרגשה שהוא מפריע. אחלה מצידי. זה תלוי גם בכל המסביב, אבל באופן כללי נסיעה באוטובוס היא שונה מסיטואציה בבית, ופחות מאפשרת להרגיע את התינוק בכלים המוכרים, יחד עם סיטואציה שיכולה לגרום רק להגברת הבכי. ככה שזה באמת יכול להיות לעזר.

אנקדוטה לסיום - סיפור שכתבתי פה פעם..
הסיפורים הכי הזויים שלכם-שתפו | ערוץ ７
(ואם מישהי תוהה לעצמה על תינוק בן שלושה שבועות בתוך עגלה באוטובוס - זה היה סלקל על מתאמים.אז לא כתבתי את זה מפאת אאוטינג.. בסיטואציה ההיא היה עדיף שישאר שם מאשר יעבור למנשא בצפיפות..)

היום אני ממש מרחמת עליו ועל האמא
2. לא יודעת אם יש כלכך איך לעזור.. אבל אם הייתי מרגישה שאני יכולה לעזור במשהו הייתי מציעה עזרה בעדינות
3. תלוי איזה סוג של עזרה אם זה בעיצות והטפות אז לא תודה אבל אם זה בעדינות ממקום טוב, אולי

1. בעיקר מרחמת מאוד על שניהם...
2. יכול להיות שהייתי מנסה להציץ ולראות אם יש משהו לעזור ואז אולי הייתי מציעה את עזרתי.
3. הייתי בסיטואציה כזו לאחרונה... עליתי לאוטובוס עמוס באנשים עם תינוקת צורחת, וקיוויתי שמישהו יציע לי לשבת... ואז אישה אחת הציעה להחזיק אותה קצת בעצבנות הגבתי שזה לא יעזור ואני צריכה פשוט מקום לשבת ולהיניק אותה, והיא פינתה לי את מקומה... הודיתי לה, אבל נראה לי שלא מספיק, ואני מקווה שהיא לא כעסה עליי יותר מדי
בכל אופן, אם מישהו היה מציע לי עזרה כשהיא כבר יונקת (ולא בדיוק מצליחה אז ממשיכה לצרוח) יכול להיות שהייתי קצת מתעצבנת...