נסעתי במיוחד ממש מוקדם בבוקר לתור של הבן שלי בפיזיותרפיה
לקחתי אוטובוס
ירדתי
למרות שממש פחדתי הסתדרתי באוטובוס ואנשים טובים עזרו
הסתובבתי שעה!!!!!! על השעון
כדי למצוא את המקום
מה שלא עשיתי...
שאלתי אנשים, חיפשתי באפליקציה, שאלתי נהגי מוניות, התקשרתי למזכירות
אף אחד לא ידע איפה המקום הזה
כנראה כי יש בניה של הרכבת אז הכל השתנה
בעלי בעבודה אז לא יכל לענות בטלפון
ופשוט לא ידעתי מה לעשות
הילד התחיל לצרוח
ממש ממש ממש חם
אז אחרי שעה התקשרתי לאמא שלי שאמרה שהיא לא מכירה את הדרך ולא יודעת איך לעזור
אחרי רבע שעה היא התקשרה אליי וקבעה איתי איפה שהוא שאגיע והיא תאסוף אותי
ומאז רק תלונות
שאני לא יודעת דרכים וזה ממש בעיה
שלא שאלתי מספיק
שלא תכננתי את הדרך מספיק טוב
שלא ידעתי להתארגן
בא לי פשוט להקיא
חם לי
הבן שלי הלך לגן בבכי

ואני חייבת לרוץ לעבודה
ונמאס לי
נמאס לי
למה אני תמיד צריכה צדקה של אחרים???????????
למה לא יכולה להסתדר לבד
לא רוצה את העזרה שלהם!
בא לי לפעמים לצעוק כמו הילדים:
רוצה לבד!!!!!!!!!
ואתה הקב"ה, אני ממש כועסת עליך
כי מילא אני
אבל לבן שלי זה בטוח לא מגיע