אף אחת עוד לא הספיקה לכתוב הפעם?
אז אני פותחת במה שלמדתי השבוע, מוזמנות להצטרף ולהוסיף...
בפרשה שלנו אנחנו קוראים את הברכות והקללות.
באמצע פרשת הקללות, מופיעה קללת הגלות - "וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה"
ומיד אחר כך הקב"ה מקשר את הדברים לכך שעם ישראל לא קיימו את מצוות השמיטה - "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ".
מה כל כך חמור בחוסר קיום מצוות השמיטה, שהגלות קשורה דווקא אליה?
(כמובן, זה לא סותר את זה שהחורבן היה בבית ראשון על עוון ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים, ובבית שני על שנאת חינם. אבל איך זה שחוזר קיום מצוות השמיטה זה באותה רמה כמו העברות החמורות הללו?).
השמיטה היא מצווה התלויה בארץ, ומדאורייתא היא נוהגת רק כש'רוב יושביה עליה' (רוב עמ"י בארץ), אבל גם זה לא מספיק - היא נוהגת רק לאחר ירושה וישיבה - רק לאחר שעם ישראל כבש את הארץ, וכולם יושבים בנחלות שלהם.
מה המשמעות של ירושה וישיבה?
ירושה וישיבה מבטאות שתי מדרגות - של כלל ושל פרט, שמתבטאות בספרי יהושע-שופטים.
ספר יהושע הוא הספר של המלחמה, של הירושה.
השלב הזה הוא השלב של הכלל. יש אחדות, וערבות הדדית, וכולם מבטלים את עצמם למען הכלל.
אבל בשלב הזה חסר המקום האישי, המקום שמבחין בין אנשים שונים עם אישיות שונה.
כשנלחמים - לכל אחד יש מספר, אין התייחסות לשם האישי שלו, למהות המיוחדת שלו. "המוציא במספר צבאם"
בספר שופטים מגיעים לשלב שכבר כל אחד יושב בנחלתו, ואז מופיע השלב של הפרט. "לכולם שמות יקרא" - לכל אחד יש שם ומהות משלו. כל אחד מממש את הפוטנציאל המיוחד שלו.
אבל שם מופיע הפירוד. ובספר שופטים זה מאוד בולט - שבטים שלא מצטרפים לשבטים אחרים שנמצאים בצרה, מלחמות בין שבטים (השיא הוא ב'פילגש בגבעה').
ולכן דווקא לאחר ירושה וישיבה אנחנו מתחייבים במצוות השמיטה, שמחברת אותנו בחזרה לרמת הכלל.
כי החיבור לכלל בעם ישראל הוא חיבור של מהות.
זה לא חיבור טכני של 'כדאי לי להיות מוסרי ותורם לכלל, כי ככה אני ארוויח ממה שהכלל ייתן לי'.
בעמ"י החיבור לכלל הוא כי בעצם בעומק אנחנו אחד. יש נשמת ישראל כללית, השכינה, שכולנו שייכים אליה, וכל אחד עם תפקיד שלו והכשרונות שלו מוסיף לבניין הכללי של כולם, כמו איברים שונים בגוף אחד.
ובשנת השמיטה, ה'שבת' של השנים, אור השכינה מתגבר, ועם ישראל יכול לחזור ולהתחבר למדרגת הכלל, לחיבור של כל אחד מהפרטים לכלל ישראל. ואז כבר אין שדה ויבול של כל אחד בנפרד, הכל שייך לכולם, כי כולנו גוף אחד.
ולכן כשעם ישראל לא מקיים את מצוות השמיטה, זה מפורר את עם ישראל. בדומה לשנאת חינם, שגם היא הביאה לגלות.
השכינה היא כמו הנשמה של עם ישראל, והיא שורה בעם ישראל כאשר הוא מאוחד בארץ ישראל, כמו גוף אחד.
אבל כאשר הגוף 'מתפורר', אז הנשמה לא יכולה לשרות בו, השכינה מסתלקת, ועם ישראל לא יכול להישאר בארץ. הגלות היא התוצאה הישירה של התפוררות של עם ישראל.
וב"ה אנחנו עכשיו זוכים לראות את החיבור המחודש של הגוף של עם ישראל, את קיבוץ הגלויות מכל קצוות תבל.
ובעז"ה ככל שנהיה יותר מאוחדים, יותר מחוברים לכלל, ולזה שאנחנו חלק מגוף שלם של עם ישראל ולא רק אנשים פרטיים, השכינה תשוב לשרות יותר בתוכנו.