היום זה היכה בי שאני כבר כמעט 4 שנים מחכה להריון הבא.. והוא עוד לא מגיע 
כמה שנים לנסות לשכנע את בעלי... ולהפסיק מניעה.. אחר כך לגלות שאני עצמי עוד לא לגמרי שם והגוף שלי לא בעניין בגלל זה.
וסופסוף כשככככללללללל זה נגמר אני מחכה ומצפה כבר חודש חודשיים ועדיין לא... ונגמר ונשבררר לי כבר 
בעלי לצערי לא בקטע של טיפולי או בדיקות פוריות, בכלל. אצלי מה שנבדק תקין ב"ה, אבל אני כבר בסביבות 40. וכל זמן שעובר...... השעון מתקתק.
ולא יודעת מה ה' עוד רוצה ממני כבר. התפללתי, ביקשתי שיתפללו עלי, עשיתי כל השתדלות שאני מכירה בערך, מעשית. עשיתי השתדלויות רוחניות.
כל חודש אני בטוחה שהנה הפעם, וכל חודש זה שוב לא, לא מצליחה להבין איך אני עוד אופטימית, ומצד שני, מרגישה שהמשפחה שלנו כל כך קטנה.. אם זה היה תלוי רק בי וברצוני היו לי עוד 4-7 ילדים😅
אבל באמת שלא מסוגלת לראות את עצמי מסיימת את גיל הפוריות בכזה גודל משפחה.... מרגישה כל פעם שהמשפחה חסרה, ושזה עדיין לא באמת "משפחה".
זה לא משנה בכלל כמה ילדים יש לנו, ותודה רבה על כל אחד מהם, כי אצל כל אחת גודל של משפחה עובר במקום אחר.
ומצד שני באמת מיואשת כבר, מרגישה שנלחמתי בלי סוף בכל העולם, ניסיתי גם להרפות, ניסתי בערך הכלללללל
ועדיין לא הגיעה הישועה 
הייתי כל כך בטוחה שהנה זה החודש יקרה.. מה יותר מטבילה ראשונה של השנה... ושוב מסתמנת אכזבה באופק... וכמה תפילות וכמה תקוות.. וכמה כל פעם סימנים שזהו הפעם זה בע"ה סופסוף יקרה.... וכלום.
מתחילה לתהות אם ללכת לרופאת נשים לבקש משהו לחיזוק הביוץ... לכאורה אין בו בעיה, אבל אולי בבחינת לא יזיק אם גם ככה בעלי לא רוצה להבדק והגיל לא מיטיב....