פורום הריון ולידה (עמוד 16)

יש לי המלצה למישהי באזור אריאל אם מתאים לך.

אבל צילומי חוץ לא צילומי סטודיו

צופיה קזיוף

לא יודעת אם יש לה שמלות אבל היא ממש מוכשרת ממה שראיתי.

אנדה יואל

תמרחי מייד כשמתחיל. אני מרחתי לשני שנדבק מייד וזה לא התפשט, והיה רק במקום מכוסה אז לא נראה לי שיש בעיה לשלוח במצב כזה.

וכמובן גם הסבון האדום כמו שכתבו פה.

עבר ממש תוך כ3 ימים.

ממש לשים לב כשהפצע קטן ולמרוח משחה אנטיביוטית . כשזה גדל הרבה יותר קשה להשתלט על זה. ובד''כ המשחה כבר לא עוזרת וצריך אנטיביוטיקה בפה.

אם את בעניין של טבעי

אני השתמשתי בשמן זרעי אשכוליות וזה ממש עזר אפילו שנפצע היה כבר די גדול.

אומרים שיש עניין לחזק את המערכת החיסונית בכללי.. במיוחד אם זה חוזר שוב ושוב.

אני לא הייתי משתגעת על להפריד ילדים בבית. זה באמת ממש קשוח. ואם הפצע במקום שאפשר לכסות מתחת לבגדים אז זה בכלל סבבה..

היה לבן שלי מתישהו, ולא חושבת שניקינו משהו...

באיזשהו שלב כי זה לא עבר.

ואז כבר נתתי לכל הילדים במקביל וככה חיסלנו בבת אחת אצל כולם.

לשים את המשחה בתוך האף, שם החיידק יושב

ולשמור משחה ולשים ישר כשמתחיל הכי קטן

היה איזה חודש פלוס שלא התפטרנו מזה!

הבעיה היא שעם הראשון לקח לנו זמן להבין שזה אימפטגו רק שהמצב היה כבר מאוד מדבק.  

והוא הדביק את האחרים, בסוף נתנו לכולם אנטיביוטיקה בפה.

הייתי מתייעצת עם הרופאת ילדים

מרתיחה מצעים ומגבות

מיידאת את הגננת ומבקשת מההורים לבדוק את הילדים כי זה מאפשר בקלות הדבקה חוזרת דרך המסגרות

לצערנו לא יכולנו להפריד כוחות הם אחד בתוך השני בבית אז לא עצה מועילה 

לנו רופאה הביאה מרשם לזה וזה פתר לנו את כל הסיוט הזה שלא נגמר.

הוא מחטא הכל... קילחתי עם הסבון את כולם מרגע תחילת האמפטיגו שהגיע לילד השלישי וב"ה שם זה נעצר, וב"ה לא הגיע גם לתינוקת אז בת חודשיים (גם אותה קלחתי בסבון הזה מעורבב עם מים.)

אצלי זה הדבר היחיד שעזר.

מהאמבטיית אקונומיקה זה היה עוצר את ההתפשטות ועוד יום יומיים עד להתייבשות מלאה של הפצעים.

ובנוסף אני משתמשת רק במגבות רחצה לבנות ואז מכבסת על תשעים מעלות עם שלוק אקונומיקה.

לישון בה

אבל זה ברור לי למה

כי חם לו ונעים לו יותר לידי

למה שירצה להיות במיטה גדולה לבד???

הכי כיף להתכרבל עם אמא מתחת לשמיכה.

הבעיה היא שאני ממש לא ישינה כשהוא איתי

ובעלי לא סובל את זה וטוען שהילד מפונק קשות

מה שנכון...... אז מנסה להרגיל אותו למיטה וכשכבר נגמר לי הכח לבכיות או שקמתי בפעם העשירית או יותר להניק הוא עובר למיטה שלי...

יש לי בנוסף לול למשחק- כמובן שהוא יותר אוהב להיות ברצפה חופשי ומאושר רק לא תמיד זה ישים בבית עם עוד ילדים.....

לכן אני שמה אותו עם משחקים בתחלופה גבוהה

לפעמים מביאה לו שם בסקוויט וכד'

ותמיד יהיה מישהו לידו שלא ירגיש לבד

מגיל שנה נתתי לו לישון במיטה רגילה.

היה לי מיטת היירייזר ונתתי לו לישון במיטה התחתונה.

אחרת פשוט לא הסכים לישון....

ממש שנא את המיטת תינוק.

אז זרמתי איתו והאמת זה היה מצוין.

בגיל הממש קטן שמתי שמיכות וכריות על הרצפה כדי שאם חלילה ייפול לא יקבל מכה.

מאוד מהר למד את הגבולות של המיטה וכמעט לא קרה שנפל מהמיטה (ובכל מקרה זה היה גובה ממש נמוך ועם ריפוד של שמיכות וכו')

כשהוא יאהב אותה אז כבר ירצה מעצמו לנוח שם עם בקבוק כשעייף...

זה עבד לחברה שלי, וגם אצלי לאחד מהילדים, אבל אחת אצלנו שהיתה ממש אנטי לא עזר שום דבר והעברנו למיט מעבר אבל תכלס זה לא מומלץ... זה היה לשבת לידה שעותתת שלא תצא מהמיטה.. האחרים היו בגילאים האלה במיטת תינוק היה הרבה יותר קל לתפעול... נכנסים ולא יוצאים...

אצלי חלק הילדים בגיל כזה ישנו כבר חלק מהלילה במיטת מעבר נמוכה או אפילו על מזרון על הריצפה

ובשאר הזמן לידי.

יכול להיות שיגיע במהלך הערב

איך הוא? אין שיפור? 

הרופא אומר שנראה תקין

אבל הוא אותו הדבר....

איזה קשוח זה תינוק פיצי בחורף כשהוא חולה

עברנו את זה גם

ברוך ה' מתאושש

היה חום הבוקר אבל עד עכשיו לא

יונק יותר ובכללי נראה יותר חיוני

כיסאות נחמדים.. גם בנראות גם בנוחות.

מניחה שזה חא כסאות שישרדו לשנים קדימה, והם די 'תעשייתיים' אבל סהכ מהכמה שעות שהייתי אצלה היה נראה אחלה

שאין דבר כזה אין חשש

אין מציאות כזאת

וחיבוק סיטואציה קשה מאוד

שחייב לפתור דחוף הלוואי ותמצאי לעצמך את המקום הנכון 🩷

קודם כל אל תלקי את עצמך על זה שזה המצב. את הרי יודעת להסביר בדיוק מה גורם לזה ומאיפה המשיכה הזו מגיעה.

אבל! עם מה שבשליטתך כרגע - לעבוד! 

דבר ראשון, לא להזין את זה. כמה שיותר להסיח את הדעת. 

יותר קל ובשליטה - לא לשוחח אתו, לא להקשיב לשיחות שלו עם אחרים, להתרחק ככל האפשר.

ועשה טוב - לחזק את הקשר עם בעלך, לחשוב על כל המעלות הטובות שלו, לשלוח לו הודעות במשך היום, ליזום יותר שיחות, יותר פעילות משותפת, לעשות דברים למענו.

ואולי גם לנסות לחשוב איך את יכולה לפחות בקטן קצת לדאוג לעצמך לדברים שאת מרגישה שחסרים לך כמו זמן כלשהוא לעצמך \ טיול \ כושר...

בהצלחה!

לחשוב איך היית רוצה שהחיים שלך יראו?

חשוב לך להיות בחדר כושר? זה יעשה לך טוב? אז בבקשה, קומי תרשמי. אין דבר כזה לא יכולה, יום בשבוע תמצאי שעב שעתיים פנויות לצאת, שבעלך או בייביסיטר יהיו עם הילדים.

חשוב לך להרגיש יותר מאווררת, תנסי לחשוב איך לעשות את זה בפועל. אין סיבה שתגררי את החיים שלך בתור עבדות, עכשיו זה החיים עצמם.

אם את לא תדאגי לצרכים שלך בסוף תהיי ממורמרת ומתוסכלת מה שלא יוסיף לך לזןגיןת ולא להורות. 

ואת נשמעת רחוקה מאד ממימוש. אז בזה דעתי שונה - שאין לך מה להוסיף עוד דאגה מהכיוון הזה

(עניתי למטה בשתי תגובות נפרדות)

גם אם את בטוחה שלא תממשי את זה 

הלב שלך מתעסק במישהו שהוא לא האיש שלך. זה לא דבר קל לפתור אותך וברור שגורם גם לך סבל כי את מרגישה את העיוות.

אנחנו לא מכירות את הסיטואציה שלך, אבל אני חושבת שאת צריכה למצוא דרך מעשית לחתוך את זה כדי שללב לא יהיה מקום להתעסק בזה.

לא פירטת איפה אתם נפגשים או איפה שמעת אותו מספר על עצמו, מאיפה את יודעת על הטיולים ועל החדר כושר וכו

תחתכי את זה, אל תשמעי אותו יותר, אל תאפשרי פטפוט, אל תאפשרי שתהיו יחד בחדר בכלל. זה עניין של החלטה שלך.

וכמו שכתבת בעצמך

למלא לעצמך את מה שחסר לך

אצלנו בזוגיות יש כלל - אם אנחנו יכולים לספר על זה אחד לשני אז זה בסדר. תנסי לפרק את ה"פצצה" שאת מרגישה, ספרי לבעלך כמה את מקנאת במישהו מהעבודה שמצליח לעשות איקס וואי זד ותחשבי יחד איתו איך אפשר לעשות את זה גם ואולי אפילו שניכם יחד, זה יכול לקרב אותך לבעלך ולהרחיק את המחשבות על האחר.

וגם, אל תבהלי. זה טבעי, יש תקופות כאלה, לפעמים זה ממש הורמונלי. במקום להילחם במחשבות תנסי למלא אצלך את החוסר ולעבור הלאה. 

ללכת לחדר כושר ולנסוע לחופשת סקי

אלה לא משאלות בשמיים

להיות במירוץ משפחה ועבודה

זו לא גזרת גורל

חבל להעביר את החיים בלעשות דברים שלא עושים אותך מאושרת

גם אם זה לא מתאפשר מהרגע להרגע

אפשר לתכנן את החיים שנה שנתיים שלוש קדימה

ולדאוג שהמשאלות הללו (וגם משאלות אחרות) יתגשמו

קנאה ומשיכה לאנשים אחרים

לרוב נובעת מחסר

כשאדם מרגיש מלא וחי חיים שטובים עבורו

הקנאה ומבט על אחרים

פחות ופחות קורים

כדי שלא יהיה ארוך מדי בתגובה אחת.

כאן הראשונה - רוצה להתייחס לדברייך עצמם

ולאחר מכן לצרף תגובה ארוכה שכתבתי בעבר באופן כללי על כל הנושא הזה.

כתבת שאת "לאט לאט" מתאהבת במישהו מהעבודה שלך

וכן שאת "יותר ויותר" חושבת עליו.

כבר כאן חשוב לשים לב בזמן ולעצור את זה עוד כשזה "קטן".

כלומר במקום לאט לאט

ובמקום עוד יותר ועוד יותר -

לעצור.

ושיהיה פחות ופחות קירבה.

ומהר מהר ריחוק.

אחרי המילים החשובות האלה, חשוב מאוד גם לשים לב למהות הדברים, לשורש שמביא בכלל לכך.

כמו שכתוב בתורה על יוסף שהשליכוהו לבור

והבור ריק

אין בו מים

מים אין בו - אבל נחשים ועקרבים יש בו.

כלומר ללמדנו שאיןם ואקום בעולם.

איפה שנרגיש חוסר - אם לא נמלא אותו בטוב, במים חיים - עלול להיכנס אלינו נחש ועקרב ורע.

ועל כן צריך למלא את הואקום.

להכניס מים חיים.

להכניס טוב.

כתבת שאת רוצה שהוא יתייחס אלייך ויעריך אותך.

נסי מהשורש הזה למלא במים חיים -

למצוא את ההערכה ותשומת הלב קודם כל בינך לבין עצמך - לאהוב ולהעריך ולתת ניראות לעצמך

ואח"כ כמובן גם מאישך היקר. לראות איך להגדיל את ההרגשה שלך שהוא מעריך אותך, רואה אותך, מקדיש לך תשומת לב.

זה חשוב מאוד מאוד.

לאחר מכן, עוד דיוק חשוב שהגעת אליו - הוא שזה לא אותו בחור עצמו אלא מה שהוא מייצג עבורך.

גם כאן - למלא במים חיים ולא בנחשים ועקרבים.

לסור מרע, לסור ממנו

ולמלא בטוב, למלא את חייך בטוב הזה שאת רוצה, שאת תהיי המייצגת של הטוב הזה עבורך, את ובעלך ומשפחתך כמובן.

גם מבחינת החופש

הטיולים

האיוורור

הבילוי

לראות איפה את כן יכולה להכניס את כל אלו בחייך, בין אם בטווח הקצר ובין אם בטווח הארוך,

למצוא זמן לכך ולתעדף זאת, גם על חשבון הורדת סטנדרטים או מיקור חוץ או עזרה בתשלום במקומות אחרים, וגם ע"י תכנון הלו"ז ומהלך החיים לעוד שנים קדימה שיאפשרו לך להכניס גם את המטרות והחלומות החשובים הללו שלך לחייך.

ובינתיים בצורה ראשונית והתחלתית בשבוע הקרוב - ממליצה לך לבחון לקחת יום חופש/מחלה ופשוט למלא את עצמך במה שעושה לך טוב.

לישון עוד קצת, להתפנק במסעדה אהובה, לקנות אייס קפה או שייק טוב, לשבת באוויר/בטבע/מול הים ולנשום את האוויר והאיוורור.

בצהריים לראות מי יכול להוציא ולהיות עם הילדים באותו יום, ואם אין לחפש בייביסיטר בתשלום.

ובערב להזמין פיצה.

ככה לפחות יום אחד של נשימה רגע לתת אוויר לעצמך.

ובשבוע הבא - לקחת חצי יום חופש ולצאת מוקדם מהעבודה - וללכת לעשות הליכה / מתקני כושר בפארק / שיעור ניסיון אחד לחדר כושר / להיות בבית עם מוזיקה קצבית ושיעור מקוון או מוקלט של ספורט ולהתחיל בקטן, אפילו רק 5 דקות של כושר.

אפשר אפילו במוצאי שבת שעכשיו יוצאת מוקדם למצוא 10 דקות ולצאת לסיבוב בחוץ ולקצת תנועה. עצם העשייה נותנת כוח וממש עשייה גוררת עשייה.

ובהמשך ב"ה לראות איפה עוד אפשר להכניס פתחי איוורור שכאלה, קצרים או ארוכים.

אז לזכור ולהזכיר לעצמך את כל זה,

להתחזק בטוב שיש וליצור עוד טוב חדש יותר גדול יחד עם בעלך היקר,

לזכור גם שברור לך שאותו בחור רק מייצג עבורך משהו שבכוחך להשיג ולהכניס לחייך ב"ה,

ושוודאי שגם לו יש חסרונות רבים שאינך מכירה ואינך נפגשת איתם בזמן השהות בעבודה,

שאך טבעי ואנושי שחולפות מדי פעם מחשבות/רגשות כאשר אנו נתקלים במישהו רענן בלי כל השגרה השוחקת, העומס, המטלות הלא נגמרות, המובן מאליו, ה24/7 לראות את כל החסרונות גם והכל - אלא הכל מתנקז לכמה רגעים שאותו אדם הכי בתיקתוק וברעננות שלו, מה שלא אומר דבר וחצי דבר על איך הוא כאשר הוא כועס / עמוס / לחוץ / אחרי 10 שנים יחד וכן הלאה...

ושזה כלל לא משנה אפילו כי את עם בעלך האהוב באש ובמים

ולהמשיך לפתח ביניכם את האינטימיות הרגשית וכל השאר,

לזכור ולהזכיר שאלו אכן שנים שאתם בשלב קשוח יותר, וזה יעבור ב"ה וגם תוך כדי לראות איך מחזקים ומתחזקים בביחד שלנו,

להמשיך להתחזק בבירור השורש שהיה לך חסר ולמלא אותו *בטוב* עם בעלך האהוב

וגם אם זו דרך, זו *ה* דרך הנכונה והברוכה!

להמשיך להתחזק שאת אנושית וזה אך טבעי שיעלו רגשות או מחשבות, אך כמו שהן באו -כך הן יחלפו, לא להתרגש מהן, לא לפחד מהן, לא להתפחד מהן, לא לייחס להן חשיבות כלל, זה אנושי ועובר. 

והכי חשוב - מה שאת עושה בחוכמה ולהתחזק בכך - לא לעבור בשום שלב לשלב המעשה ואפילו לא קרוב לכך

ככה, לחתוך, ישר, מההתחלה.

להתרחק כמה שאפשר.

יותר רחוק ויותר רחוק. והכי רחוק.

זה בדיוק ה"סור מרע".

ואז - ה"עשה טוב" - להתמלא עוד ועוד ועוד מהביחד הזוגי בינך לבין בעלך ולהשקיע שם ורק שם.

רוצה לצרף לך מאמר (ארוך...) שכתבתי בדיוק על הנושא הזה, בתקווה שאולי יהיה לעזר אפילו טיפה ב"ה 🙏

מה עושים במצב של הידלקות/פרפרים/רגש/מחשבות על אדם אחר בנישואים – יעל זק"ש

* נכתב בלשון זכר, אך כמובן שמופנה לשני המינים*

תקציר:

זה לגמרי אנושי ויכול לקרות. לא להיבהל.

רגש זה לגמרי דבר שיכול להעלות/להופיע וגם ללכת, אם לא "מאכילים" אותו או נותנים לו במה - הוא יכול גם לדעוך כלעומת שבא.

אותו רגש יכול להזכיר גם נוסטלגיה, געגוע לימים כיפיים בלי אחריות, עול, ילדים, עומס וכו', יכול להזכיר תקופה של "חופש"/"שיחרור" ואיך אתה עצמך רווק ורענן ולאו דווקא שאותה אישה היא היא חזות הכל, אלא גם כל מה שהיא מייצגת וכל התקופה ההיא והזיכרון וכו'.

בנוסף, לומר לעצמך: הייתה סיבה שאתה ואשתך דווקא עמדתם תחת החופה ולא אותה אישה. זו הייתה הבחירה שלכם ומה' אישה לאיש.

שזה לא יערער לך אפילו בקצת את הנישואין שלך ואת כל הטוב והקשר שיש לך ולאשתך היקרה.

להתעלם. לא לייחס חשיבות. להמשיך הלאה. ולהמשיך את כל הטוב שיש בין אשתך לבינך ולהעמיק את כל הטוב הזה בכל המובנים ביניכם.

והכל בסדר! לאט לאט אם תשקיע את כל האנרגיה שלך בביתך פנימה גם הרגש הזה ידעך לו והאהבה בינך לבין אשתך תעלה 

ועכשיו באריכות - 

 אני חושבת שדבר ראשון שצריך לעשות אם יכול להתחיל להיות מצב כזה -

כמובן אחרי שמנסים ככל יכולתנו ***שזה לא יקרה*** כולל הכל:

לעשות חסימות

הגנות

סביבה בטוחה גם בעבודה

לא ליצור יחוד

לא ליצור שחנשי"ם

לא ליצור יחס אישי גדול מדי

לא להביט הרבה

לא "להכניס את עצמנו בכוח" לזה (לפעמים היצר אוהב מאוד לעשות רומנטיזציה לכל מיני "פנטזיות בפוטנציה" למיניהן, אז להילחם בו בחזרה!)

להפסיק כבר מההתחלה, כשזה קטן, ואפילו עוד לא התחיל - כי אם נכנסים לזה זה יכול לשאוב מאוד והדרך החוצה *הרבה* יותר קשה

וכן הלאה(

אז אחרי שעשינו את כל זה

ואם חלילה זה בכל זאת קרה - 

לומר לעצמנו שקודם כל כל עוד זה בגדר מחשבה שאנחנו נלחמים בה - זה עוד בסדר, ויכול לקרות כי אנחנו אנושיים!

אם זה חלילה עובר למחשבה שאנחנו אפילו לא מתאמצים להילחם בה

וחלילה למחשבה שאנחנו אפילו מעצימים אותה ונהנים מזה

וחלילה למעשים

כאן אנחנו כבר בבעיה.

אבל אם זה נשאר ברמה הראשונה - להבין שלאנשים אנושיים זה יכול לקרות!

אז הם יגדרו ויעשו הכל כדי שזה לא יקרה!

ואם קרה לא יחשבו ש:"הנה! עלתה מחשבה!

זהו

סוף העולם הגיע ובטוח נתגרש ונהיה עם ההוא/ההיא"

ממש ממש לא!

אז עלתה מחשבה, אז מה?!

להזיז אותה. ולהעביר את ה"דיסק" בראש לדיסק של אהבה בינך לבין אשתך

לדיסק של החתונה שלכם

לדיסק של כל הרגעים המאושרים שלכם יחד

ולחזור הביתה ולהעמיק גם בפועל את הקשר עם אשתך

במחשבה

בדיבור

במעשה

בתיכנון

באנרגיה

בזמן

בכסף

בכיף

בהכל!

ובכל המישורים והתחומים - רגשי, נפשי, גופני, נשמתי, הכל!

לא לחשוב שמחשבה כמחשבה היא חזות הכל - כי זה שקר.

ושקר מתוחכם שיצר הרע יכול לעשות ממנו ממש מטעמים!

עכשיו אני רוצה להתייחס לנקודת הבלעדיות בנישואין –  כיוון שזו נקודה מהותית וחשובה מאוד שיכולה לקרות *לכל* איש באשר הוא במהלך חייו, ו*לכל* אישה באשר היא במהלך חייה.

מה זו בעצם הנקודה הזו שיכולה לקרות לכל אחד?

אם ניתן לה שם הוא יהיה "הידלקות על מישהי/ו אחר" תוך כדי שאנחנו נשואים לבן/בת הזוג שלנו.

איך מתייחסים ל"הידלקות/התאהבות/פרפרים/רגשות" כאלה ואחרים שמוצאים אותנו בחיים שלנו?

קודם כל מנסים להבין *את השורש* של הדברים, וכדי להבין את זה צריך לעשות דרך עמוקה ומקיפה.

ראשית, להבין שאותם *הרגשות* כשמם כן הם – רגש.

ורגש בא ורגש הולך.

אם אנחנו *בראשנו* ניתן לרגש הזה מקום של כבוד, מקום של "ואו! הנה! אני מרגיש אליה משהו! אני מרגישה אליו משהו! אז זהו!!! אז *זו* האמת! אז יאללה כל החיים אני חי/ה בשקר ובעלי/אשתי הם בכלל לא הנכונים לי אלא אותו "וואו" שעכשיו פגשתי...

ו”יאללה בלאגן” אני אתגרש ואהיה עם ה"וואו" הזה כי עובדה! עובדה שאני מרגיש/ה אליו/ה בעוצמות כאלה!"

אז קודם כל לנשום.

להבין שזה רגש. זה בסך הכל רגש. שעולה.

לא לכל מחשבה שלנו, לא לכל הרגשה שלנו, צריך לתת כל כך כל כך הרבה פרשנויות, כוח, ולחשוב בראשנו שאם המחשבה הזו עלתה, או אם הרגש הזה עלה – סימן שזו האמת וסימן שאנחנו צריכים באמת להתנהל על פי אותה "אמת".

ממש ממש לא!!!

עצם זה שאדם או אישה נבהלים מהמחשבה שיכולה לצוץ להם פתאום (וכאמור, היא יכולה לצוץ *לכל איש או אישה באשר הם*!)

או נבהלים מעוצמה של רגש/משיכה שהם פתאום מרגישים למישהו אחר – רק זה עצמו יכול להיות הרה אסון!

כי בתרבות המערב חונכנו "לך אחרי הלב שלך"

"לכי אחרי הלב שלך"

"רק הוא צודק.

אני ואני ואני במרכז.

לך אחרי התאוות שלך והחלום שלך ותגשים את עצמך ותממשי את עצמך וכו' וכו' וכו'"

ומה אנחנו מבינים מכל המסרים האלה שמחלחלים וחילחלו לנו כל כך עמוק לתת מודע ואפילו למודע?

אנחנו מבינים ש: "אוקיי. אז גם אם אתחתן ואמצא מישהו/י יותר מבעלי/אשתי – אני צריך/ה ללכת אחרי הלב! שלא אשקר לעצמי!"

ואז כל מחשבה או רגש,

ששוב מאוד נורמליים ויכולים לקרות לכולנו כי אנחנו בני אדם!

מבהילים אותנו וגורמים לנו לחשוב שזו האמת ואין בלתה ואז אנו צריכים ללכת אחרי האמת הזו...

וזה מקום מאוד מסוכן!

צריך לשים את הרגש/המחשבה הזו במקום שלהם.

הם בסך הכל רגש או מחשבה שיכולים לעלות,

אוקיי, אנחנו אנשים, לפעמים נוכל לפגוש בחיינו מישהו מעניין/יפה/יפייפיה/מסקרנת/אמפתית/גבר גבר – ואז יעלו לנו פרפרים וכו' – אז נביט רגע בתחושות שעולות לנו.

נחשוב עם עצמנו מה זה מעלה בנו? ולמה?

והאם חסר לנו משהו בחיינו?

עם עצמנו?

עם בן זוגנו?

אם כן – מזל טוב! אפשר לעבוד על *זה* בדיוק ולמלא את החוסר *הזה בדיוק* בטוב, בקדושה, בטהרה, בנאמנות

ואם זה לא ממלא שום חסר אלא רק "מגניב" ו"הידלקות" – אז לומר "אוקיי. שמעתי. הבנתי. אני בן אדם וזה יכול לקרות – והלאה. להתנתק מזה.

להתרחק מזה.

רחוק מהעין רחוק מהלב.

פשוט לא להשקיע בזה אפילו שנייה!

להתרחק מזה!

ולהשקיע בבית פנימה את כל כולנו!

להשקיע בבית פנימה את המחשבה, המאמץ, הכסף, העזרה, הטיולים בפארקים, הקניות, המתנות, ההתכתבויות, הפגישות ה-הכל!

נקודת האור שיש כאן היא - שיש בהחלט דרך לצאת מהמחשבות הללו

הדרך הזו יכולה להיות לפעמים לא הכי קלה - אבל היא קיימת.

ואם הולכים בה - יכול להיות לה סוף, או בעצם התחלה מאוד מאוד מתוקה לנישואין שלך ושל אשתך, בית אוהב, שמח ומחובר,

זוגיות ונישואין מאושרים וקרובים מאי פעם.

עוד נקודת אור מאוד גדולה - היא שהדרך הזו תלויה בעיקר בעיקר *בך*.

יש *בך* את הכוח לעצב את מציאות חייך.

בידיך להפוך את חייך וחי כל הקרובים והאהובים שלך לאומללים חלילה,

ובידיך להפוך את חייך וחיי כל הקרובים והאהובים שלך למאושרים.

הדבר הראשון שאתה צריך לעשות - זה לרצות.

אם יש בך את הרצון לתקן,

את הרצון שיהיה טוב, אבל טוב אמיתי, לא בכאילו,

טוב נצחי, ולא רק לרגע ואחריו באים יסורי מצפון -

אז אתה תצליח!

אחרי הרצון, וכדי להצליח אתה צריך לעבור כמה שלבים,

העיקריים שבהם הם

א. מודעות

מודעות לעצמך,

מודעות לחיי הנישואין שלך,

מודעות לחסרים אצלך בנפש, לצרכים לא ממומשים שלך,

מודעות למה הם בכלל חיי נישואין,

מודעות למי היא בכלל *אשתך*

מודעות למה זה בכלל חוסר נאמנות/חוסר בלעדיות (בגוף, מחשבה, דיבור או מעשה), מדוע היא קורית

מודעות לאיך אפשר לצאת ממצב שכזה

ומודעות כללית ועמוקה של החיים ונפש האדם בכלל ושלך בפרט.

ב. כלים ומיומנות איך להצליח את זה "בתכל'ס" - בפועל.

ג. ליווי וידיעה שזה *תהליך* וכשמו כן הוא - תהליך.

צריך לאזור את כל הכוחות ואת כל הרצון והסבלנות וההתמדה כדי שזה יצליח.

לדעת מראש שזה לא הולך להיות קל - אבל כל דבר טוב בחיים האלה מקבלים אחרי עבודה קשה, וזה שווה את זה, שווה כל שנייה של מאמץ!

כמו הריון שכואב ומתיש לאישה שנמשך 9 חודשים, ואז לידה קשה וכואבת, ואז גידול ילדים סיזיפי,

בלי לישון בלילה, שהגוף מפורק, ועוד אלף ואחת התמודדויות עם כל ילד - אבל איזה אושר זה ילד!

ואיזה עולם ומלואו זה ילד!

כך גם כאן,

אחרי שתעשה עבודה פנימית אמיתית עם עצמך - תוכל להגיע לאושר שאי אפשר לכמת אותו במילים עם אשתך ועם כל המשפחה שלך!

אתה גם בונה את עצמך

גם בונה את אשתך

גם בונה את ילדיך

גם בונה את העתיד של כולכם

ואת העתיד של הצאצאים והנכדים וכו' וכו'.

אנסה לגעת בכל אחת מהנקודות ולנסות לתת לך לפחות קצה חוט שלך עזרה ראשונית:

1.  הרצון.

הדבר העיקרי כאמור שצריך להיות לך זה הרצון להפסיק.

הרצון לתקן.

הייתי מנסה לעשות תרגיל מחשבתי, שבו ממש תחשוב עם עצמך

איזה אדם אני בוחר להיות?

אילו ערכים חשובים לי בחיים?

אילו ערכים הייתי רוצה להעביר לילדיי?

האם אני נוהג על פי סולם האמונות והערכים שאני מאמין בו?

2. אחרי בירור הרצון באה המודעות לכל הדברים.

מודעות לעצמך -

מה נותן לך הקשר האסור?

מה אולי חסר לך בחיי הנישואין שלך?

מה אולי חסר בך ובעצמך?

איך החיים בכלליות אצלך? עבודה, דימוי עצמי, זוגיות, הורות, רגשות?

מתי התחיל השינוי? מה היה הטריגר לשינוי?

אילו צרכים שלך אתה מרגיש שלא ממומשים?

מה יש בקשר האסור שנותן לך סיפוק? מה בדיוק יש שם?

אחרי שתבין עם עצמך את כל אלה,

תוכל יותר להבין את המקום בנפש שאתה פועל ממנו - וממילא יהיה קל יותר לעבוד על המקום הזה בדיוק.

אם לצורך הדוגמא, הרגשת שלא מספיק מכילים או מבינים אותך בזוגיות - ואתה מוצא אוזן קשבת והכלה אצל אותה אישה -

אתה צריך להגיע למצב שבו אתה מכניס את ההכלה וההבנה לתוך ביתך פנימה - עם אשתך שלך.

וזה לגמרי לגמרי אפשרי!

או אם לצורך הדוגמא היה חסר לך ריגוש ו"פרפרים" בנישואין שלך - ומצאת את הריגוש, הסוחף הזה, החדש הזה אצל אותה אישה - תוכל לעבוד גם על הנקודה הזו ולפתח אותה עוד ועוד גם בתוך חיי הנישואין שלך ועם אשתך היקרה *בטוב*

ושוב - זה לגמרי לגמרי אפשרי! גם אחרי 30 שנות נישואין!

מודעות למה הם בכלל חיי נישואין- הנישואין מעצם הווייתם מספקים לכל אדם התמודדויות ומורכבויות אינספור.

זה לא שלך זה קרה כי משהו בך ובאשתך דפוק חלילה,

זה פשוט שעצם המהות של נישואין - היא שהם לצד כל הטוב שמביאים - מביאים עמם גם שחיקה, עייפות, עומס ועוד הרבה דברים.

אם מבינים את זה - ומשכילים להתמודד עם זה בחוכמה - להמשיך ולהשקיע כל יום מחדש אחד בשנייה,

להמשיך לראות כל יום מחדש אחד את השנייה כלא מובנים מאליהם, משקיעים את הזמן, הכסף, הכוחות, האנרגיה והמאמת אחד בשני,

נתינה ועוד נתינה - זה מייצר אהבה וקירבה.

אהבה היא אקטיבית לגמרי. לא פסיבית.

וכמו כל דבר בטבע שצריך אנרגיה כדי להתקיים, ומשלא מקבל את האנרגיה הוא מת (אפילו צמח, אוטו, הכל!) - כך גם האהבה.

נתינה מולידה אהבה, השקעה מולידה אהבה,

תשקיע את הזמן שלך

את המחשבות שלך

את התיכנונים לכיף שלך

את הכסף והכוח שלך

באשתך!

תוסיפו עומק לחיי הנישואין - תעמיקו את מה שכבר קיים

ובד בבד תוסיפו ריגושים וחידושים לחיי הנישואין בטוב, בקדושה ובטהרה

תשתף את אשתך בעולם הפנימי שלך,

בהצלחות שלך, בכשלונות שלך,

בשמחות שלך, ברגעי השבר שלך

ותשמע את העולם הפנימי של אשתך - מה מרגיע אותה, מה מעציב אותה, מה כואב לה, מה משמח אותה

תכיר אותה עד הסוף,

בעומקים ורבדים שאפילו לא חלמת שקיימים!

תכיר אותה כך בגוף, בנפש, ברגש - והיא אותך כנ"ל.

ואז אתה תראה עד כמה תאהב את אשתך!

מודעות למה זו בכלל בגידה וחוסר נאמנות (בגוף, מחשבה, דיבור או מעשה), מדוע היא קורית -

בד"כ בגידה או חוסר נאמנות על כל צורותיה ודרכי ביטואיה מגיעה מחוסר שיש לאדם.

זה יכול להיות חוסר בזוגיות, או אפילו עם עצמו ודימוי עצמי לא בשמים -

ואז מושא הפנטזיה/הבגידה ממלא אצל האדם את הצורך הזה.

לכל בני האדם יש צורך להרגיש שהם שווים,

שהם אהובים,

שהם בעלי ערך ומיוחדים בעולם הזה, ולא סתם "עוד מישהו/י".

כאשר איש או אישה נישאים - הם בעצם מספקים לעצמם את הצורך הזה אך ורק ע"י בן/בת הזוג בצורה היותר כוללת ורחבה של הדברים.

אמנם, לעיתים הצורך הזה מרים ראשו ורוצה להרגיש עוד יותר אהוב!

עוד יותר שווה!

עוד יותר מוערך!

עוד יותר מיוחד!

לעיתים הוא גם רוצה *שעוד מישהו* חוץ מבעלי/אשתי יתנו לי את ההרגשה הכ"כ נעימה הזו שאני מיוחד!

ובמיוחד כאשר האדם במקום קצת קטן עם עצמו,

אולי תקופה בה הוא לא כ"כ אוהב את עצמו, או לא כ"כ שלם עם עצמו,

או תקופה של שינויים, של חששות או פחדים,

או תקופה שהזוגיות עם קשיים, אפילו קצת,

או תקופה שהשיגרה שוחקת -

בכל אחד מן המקרים הללו - הצורך הזה יכול ממש לבעוט עצמו החוצה!

להיות מאוד מאוד חזק ולגרום לאדם לרצות לממש אותו בכל דרך אפשרית.

וכאשר הצורך הזה פוגש עוד צורך מאוד דומה אצל מישהו אחר,

למעשה - צורך שפוגש ב*הזדמנות* למימוש - מכאן הדרך ליפול הרבה יותר קצרה.

ומרגע בנוצר קשר עם אדם אחר - מאותה השנייה - זה כבר קשה עד לפעמים נראה שבלתי אפשרי להפסיק.

כי הנפש מרגישה שנותנים לה מענה על הצורך,

כי כבר נוצרה קירבה,

כי כבר נוצרה תלות לפעמים

לכן לפעמים רק כאשר אדם מתרסק ומגיע לתחתית הוא נזכר "להתעורר" ולנסות לצעוק הצילו ולצאת מן הבור.

חשוב גם לזכור שאותה אישה/איש ומה שאת/ה מייחסים לה בראשכם - זה לא אמיתי.

זו פנטזיה.

והמציאות לעולם לא יכולה להילחם עם הפנטזיה - כי האחרונה תמיד תנצח.

אתה בעצם משווה אולי בתת מודע בין אשתך לבין אותה אישה - אבל זה לא פייר,

כי אתה משתמש באותם כלים להשוואה וזה ממש לא נכון

אותה אישה או אותו איש בודאות אינם מושלמים.

כמה שהמוח מנסה "לשכנע" אותנו שהם כן – הם לא!

למה?

כי הם בני אדם, בשר ודם!

לכ-ל אישה ולכל איש יש חסרונות לצד היתרונות.

לא חוכמה שאתה רואה אישה אחרת רק כשהיא מתוקתקת, יפה, מאופרת, רעננה,

בלי ילדים שצורחים לה באוזן ובראש,

בלי לילה לבן וחסר שינה,

בלי עייפות תהומית,

עצבים וצרחות שיוצאים על הבעל/הילדים/אחר

בלי מצבי תסכול שבו יוצאים הצדדים הפחות יפים שלה

בלי השגרה השוחקת

בלי המובן מאליו שאתה מרגיש לאשתך

בלי לחיות יום יום, שעה שעה, 24/7 רק רק איתה - בלי חידוש, בלי שינוי, בלי גיוון,

ובלי כל שאר החסרונות שיש לה.

אז מה זה שווה?

גם אם היית לצורך הדוגמא נשוי לאותה אישה,

ומתרגל אליה,

ואז היית מכיר "במקריות" את אשתך הנוכחית - שלא הייתה אז אשתך אלא אישה נחמדה מהעבודה/לימודים/אחר -

אז גם *בה* היית מתאהב!

ואם היא הייתה מחזירה לך אהבה - אז עוד יותר!

כי ה"אני המשוקף" שלך (החלק בנו שרוצה אישור וחיזוק מהסביבה שהוא שווה ומוערך וטוב ומיוחד) היה מקבל *ממנה* פידבקים כ"כ חיוביים!

אז תבין שזה לא *האישה עצמה*

אלא זה עצם הריגוש,

החידוש,

האסור,

המגוון.

וזה שקר.

אין שקר יותר גדול מזה.

אתה חושב באותו רגע שאתה מאושר - אבל זה לא אושר!

בהגדרה, אושר הוא הנאה עכשווית + משמעות ותחושת שביעות רצון מהנעשה גם לטווח הרחוק ובעתיד.
כאשר אנו עושים משהו שמסב לנו הנאה, ובד בבד אותו המשהו הזה הוא משהו שמשמעותי עבורנו, שהוא חלק מסולם הערכים הפנימיים-אישיים שלנו, שהוא משהו שגם אחרי שנגמור לעשותו נרגיש טוב ושלמות – זה אושר אמיתי.

בשונה לגמרי מאושר, הנאה רגעית כשמה כן היא – רגעית. הנאה שאדם נהנה ממנה בהווה, בזמן עצמו שהוא עושה אותה, אבל מיד לאחר מכן, כאשר הוא סיים את אותה הפעולה, הוא מרגיש רע עם עצמו, לעיתים אפילו עוד יותר מתוסכל ולעיתים אפילו ריק, עצוב או חלול.
הנאה רגעית לא תביא את האדם לעולם לאושר.
היא נעימה לשעתה ומתוקה לשעתה בהווה עצמו, אבל בעתיד היא רעה וגורמת סבל לאדם.

הנאה רגעית יכולה לבוא בצורה של תאוות למיניהן.
כל אדם שתאב למשהו, בין אם זה אישה זרה/גבר זר, בין אם זה אוכל לא בריא/משמין, בין אם זה תחושה של רוגע ובריחה מהמציאות כדוגמת שימוש בסמים/אלכוהול – כל אלו יכולים להביא לאדם הנאה רגעית.
אבל מן הרגע שהן יסתיימו – האדם לא יהיה מאושר, אלא להיפך מזה – ירגיש עוד יותר רע עם עצמו.
וחשוב לשים לב לנקודה הזו ולהבין את ההבדל בין הנאה רגעית לבין אושר.

התאוות וההנאות הרגעיות האלה יוצרות לאדם מצג שווא שהן טובות לו. וזה שקר.

כי הן אולי טובות ונעימות לו לאותו רגע, אבל בזה זה מסתכם. ברגע. לאחר שהן חולפות - הריקנות, הגועל והרע שהאדם מרגיש גדולות מאוד. לכן הן בעצם לא טובות לו. כי מה שטוב לאדם - הוא שמח בו גם בהווה וגם בעתיד, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. כך יודעים שאנחנו במקום הנכון.

עכשיו, כל פעם שבאה לך, או לכל אדם התאווה ואומרת לך "וואי, איזה כיף ונעים יהיה לך אם תממש אותי!" אז אוקיי - אתה יכול לדמיין באמת איזה כיף ונעים יהיה לך אם תממש אותה, אבל גם לזכור את ההרגשה שתגיע *אחרי*. ואתה יכול ממש בדמיון מודרך ללכת להרגשה הזו, של הריקנות והגועל של אחרי ולהגדיל אותה, ולתת לה אפילו אולי צורה מוחשית עם צבע וכל פעם להצמיד אותה בהקשר שלך במוח לרצון לחטוא ולבצע תאווה אסורה כלשהי. ממש לחבר את זה עם הרע שבזה.

בנוסף לכך, לדמיין איך התאווה הזו תיפגע בצורה מאוד מוחשית ומאוד ממשית ביקרים לך מכל - אשתך, ילדיך, אתה, מי שאתה חוטא איתו, ובעצם כולם. אין אף מרוויח בסיפור הזה, רק מפסידים.

אחרי שתחבר, אבל באמת תבחר, נסה ללכת בלב שלם עם הבחירה שלך.

ואחרי שבחרת נסה לראות איפה אתה כן ממלא את החוסר ואת הצורך ברגעי הנאה וכיף במסגרת המותרת והטובה.

זה אפשרי.

אתה יכול להוסיף לחייך ולחייכם הזוגיים הרבה מאוד דברים שיכולים לגרום לך להנאה רבה, והכל מותר וטוב ורצוי ולא פוגע ולא מזיק לאף אחד.

בצורה הזו - גם יהיה לך נעים וטוב לאותו רגע - וגם בעתיד ולטווח הארוך.

כאשר אתה עם אשתך *בטוב* - או אז אתה באמת מאושר!

כי אתה מאושר ושמח גם מאותו הרגע

ושמח ומאושר גם בטווח הרחוק, בכל פעם שאתה נזכר בזה.

3. כלים ומיומנות איך להצליח את זה "בתכל'ס" - בפועל.

צריך גם "סור מרע"

וגם "עשה טוב" -

כאשר מנתנתקים ממשהו - צריך להכניס ישר משהו אחר טוב במקומו,

אין ואקום בעולם.

אם יהיה ואקום - הרע יעצים ויהיה יותר גדול וימשוך יותר

לכן אחרי שתתנתק מהמחשבות על אותה אישה - אתה חייב להכניס מקור *טוב* לצורך הזה אצלך של יחס, הרגשה של בעל ערך, הבנה, קבלה, הכלה ואהבה.

זה יכול להיות מחברים, מבני משפחה, מהילדים, כמובן כמובן שמאשתך מקום ראשון! ממש לנקז את כל האנרגיה הזו *במודע* וב*מכוון* אליה

וכמובן גם מעצמך!

זה יכול להתחיל בזה שתשאל את עצמך איך הכרת את אשתך?

מה אהבת בה כשיצאתם והכרתם?

מה עשיתם יחד?

איך הייתה ההחלטה להתחתן?

איך הרגשת מתחת לחופה?

ממש תהיה שם בדמיון, איך הרגשת, איך הפנים שלך היו נראות, מה היה שם וכו' 

אילו תכונות בה אתה מעריך ואוהב?

מה אתה מקבל מאשתך?

על מה אתה יכול להוקיר לאשתך תודה?

אח"כ כדאי להוסיף הרבה אור וטוב לזוגיות בכל התחומים, 

במחמאות, פתקים, הפתעות,

זמן זוגי יחד בלי הילדים, ועם הילדים,

חופשות מהנות, שיחות, צחוקים, בילויים, השקעה הכי גדולה בחיי האישות ועוד אינספור דרכים ודברים שאפשר לעשות יחד כדי לעורר ולהעצים את האהבה והקירבה בינך לבין אשתך האהובה.

4. לצאת מהדימיונות על ה"פנטזיה" ולראות את המציאות האמיתית:

בכל פנטזיה, ובמיוחד בפנטזיה אסורה כזו - יש גם בסיכון, גם באסור, גם בלא ממומש איזשהו מימד של התרגשות בפני עצמה.

ז"א, אתה לא חפץ דווקא במושא התשוקה, אלא אתה חפש בתשוקה עצמה.

כמו שאומרים "מאוהב באהבה" - אז נכסף לתשוקה.

וכאמור - אתה לגמרי יכול להעמיק את התשוקה בכל כך הרבה רבדים ועומקים עם אשתך ובטוב, בשמחה, בבלעדיות, בקדושה ובטהרה עד שלא תרגיש צורך באסור הזה.

בהצלחה רבה וחיי נישואין מתוקים לאורך שנים רבות וטובות ב"ה יחד עם אישך/אשתך האהוב/ה 

במקום להסתכל עליו, תחיי את החיים שאת באמת רוצה לחיות! מכל הבחינות. כמובן בהתאמה לסטטוס שלך. עדיין האפשרויות הן אינסופיות.

(רק דוגמאות: ללמוד קורס שאת אוהבת, להעלות/ להוריד אחוז משרה, לטייל יותר, לחזק קשרים חברתיים ומשפחתיים, ללכת לחוג ועוד ועוד)

נשמע ממש לא נעים.

הרבה פעמים התאהבויות כאלה ואחרות, או געגועים לקשרים מהעבר, קשורות להרגשה שזה גורל לנו להרגיש מול עצמנו.

לדוגמא אם הרגשתי שווה ומוערכת ויקרה בקשר מסויים, הרבה פעמים אני ארצה לחזור אליו כי אני רוצה לחזור להרגשה.

כתבת שהוא מייצג את הדברים שהיית רוצה אולי ואת לא מגיעה אליהם מרוב עומס. ממליצה לך גם לחשוב אם יש עוד דברים נוספים שהמחשבה עליי קשורה אליהם שקשורים בכלל אלייך.

העבודה שלך היא להביח מה בעומק חסר לך ומה את מבקשת.

אולי לא טוב לך עם העומס הקיים?

אולי את צריכה יותר פנאי בחיים?

תנסי להקשיב לנקודה העמוקה שיש מתחת לעניין שאת מגלה בו לגבי מה שחסר לך בחיים, ותני לעצמך מענה בעומק, מקווה שזה ישחרר את הצורך לעסוק בו..

ממש חוצפה!!

לפי ההודעה שכתבת נשמע שאתם אנשים עדינים שלא מתלוננים בדרך כלל. אבל זה ממש חוצפה!!! 

תגידי לעצמך לפני שאת מנסה מקסימום תצליחי אבל רוב הסיכויים לא יסכימו..

פושט כדי לא להיות מדי באמוציות אם לא יסכימו...

של גוגל.

אגב, בדקת חוות דעת קודם? 

לא המצאה.

לא נראה לי שאדם שמאיים להגיד את האמת זה נקרא סחיטה.

אבל גם אני לא עורכת דין, אז אולי אני טועה.

חבל שכך את מרגישה
ובהחלט בהחלט יש מקום לבקש הנחה בתשלום יחד עם פירוט של הליקויים בצימר הזה...

אמרתי להם ממש בעדינו ונעימות

הם התבאסו לשמוע אבל אמרו שלא שמעו על התלונות האלה לפני (שזה ממש מפתיע אותי.  המיטות באמת לא נוחות ואני ממש לא מפונקת אני ישנה באוהלים מלא וזה..)

והיה באמת כאילו עשו שם שיפוצים לפני

הם אמרו שאשלם כמה שמתאים לנו..

מה דעתכן? לא יודעת האם באמת לא לשלם את המחיר ואם כך אז כמה כן לשלם? 

מאוד הוגנים.

הייתי מורידה 200-300 ש"ח מהסכום המלא ולא מעבר. 

באתם כי שמעתם המלצות.

מזרונים נוחים- גם במלון פאר המזרון יכול להיות לא נח.המזרון הכי נח זה בבית.

מקלחת לא נחה? מה פירוש.מניחה שראיתם תמונות וידעתם איך נראית המקלחת.

גם לגבי נקיון- אולי הסטנדרטים שלך גבוהים במיוחד.מכירה כאלה שעוברים עם מגבונים על כל השקעים במלונות ועם ספרי על האסלות.

מניחה שהמשפחה מתפרנסת מהצימר, ולא היה זלזול או הזנחה.לא הייתי מורידה מהכסף במיוחד שהן נראים אנשים הגונים.את תשארי בתחושה לא טובה.

האכזבה נשמעת לא דוקא מהצימר אלא מעוד דברים

כי אפשר להנות גם בישיבה בספסל, מתחת לבית

ואם כבר יוצאים  ,אז לנסות להנות למרות הכל.

נשמע שסתם היה מבאס לא רק המזרון

כי יכלתם לצאת לטייל וכ מחוץ לצימר, הרי לא באים בשביל המזרון

אפשר לצאת למלון מפואר ולא להנות מכל מיני סיבות

ברור שאפשר להנות גם מלשבת על ספסל אבל לא בשביל זה הם יצאו לצימר. ולקבל צימר נקי ומיטה נוחה זה בסיסי כשמשלמים כמה מאות שקלים ללילה.

וזה לא קשור לכמה נהנו כשטיילו מחוץ לצימר

אז מה עכשיו להרוס את החופשה? בגלל מזרון

אני היתי מנסה להנות ממה שיש ,בלי קשר אחכ אולי היתי מבקשת הנחה, או מיד מבקש הנחה כשבאים

כבר קרה הרבה פעמים שבאנו ולא קבלנו מה שרצינו אז שעה / שעתים ראשונות ניסנו להוציא את מה שאפשר להנחה ואחכ לנסות להנות אם אין אופציה אחרת.

אבל נשמע שפה זה השתלט עליה והרס לה

וגם להתבאס לבד לא להגיד לבעל זה קשה 

אבל היא כבר סיימה את החופשה ועכשיו מבקשת הנחה. הכי הגיוני בעולם.

לא חושבת שיש מה לעשות לה עכשיו נו נו נו על זה שהיא לא נהנתה

כי עצות בזוגיות זה לגמרי גדול עלי

קודם כל חיבוק על התחושות הלא קלות

לגבי מה שכתבת בסוף, אם הכוונה היא שהוא גמר בחוץ בכוונה זה מותר לפי הרבב דיעות כל עוד זה תוך כדי עחסים, ובמיוחד כשכואב לך. כך שאל תדאגי מהפן הזה

לצערי סובלת מכאבים בגלל כיווץ יתר ( אולי  הלידה שיפרה בע"ה) וקיבלנו הנחיה כזאת אבל ליד המקום ...

כאן זה לא היה ליד בכלל וגם בעלי בפרוש אמר שגם בגלל שלא הייתי מוגנת ולפי מה שאני מכירה אסור בשביל מניעת הריון ...

ולא קלטתי בכלל רק אחרי וזה קשה לי 

שלא חייב בכלל ליד המקום

תנוח דעתך מבחינה הלכתית

מבינה שאכפת לך שזה לא סוכם ביניכם קודם. גם לי זה היה אכפת

ולגבי כיווץ יתר אצלי אחרי לידה שלישית הייתה את ההקלה המשמעותית ביותר

בהצלחה

ומה עבר לו בראש זה מאה אחוז שלו.

וגם תפילות

יש לך מספיק משלך...אל תקחי עליך גם בעיות שלו...

בעיני ממש חשוב שתנסי להתמקד במה שייך לך.  כמובן בעיקר מול עצמך אבל זה ימשיך גם מולו...

נשמע שקשה ובאמת נשמע שכרגע יש ביניכם פערים בכל מיני תחומים ואת רוצה ממנו יותר

אבל אם את "יורה לכל הכיוונים" כמו שזה נשמע עכשיו- שזה כמובן לא במודע אלא טבעי וקורה לנו באוטומט- שניכם תפסידו.  חבל.

כדאי לך לשבת ולהתמקד מה הנקודות שהכי מפריעות *לך*. שבאמת משפיעות עליך ונוגעות לך ואת ממש צריכה לשתף איתו פעולה כדי לפתור אותם

מה את יכולה לשפר ולפתור בעצמך (עזרה מבחוץ, לדאוג לעצמך, לעמוד על שלך)

ומה בכלל לא קשור אליך,  גם אם זה מעצבן אותך או קשה לך, אלא זה באמת שלו - ואת זה לשחרר. כמה שזה קשה זה מוריד ממך ומקל מאוד אחרי שמצליחים

וכמובן אל תחששי להעזר, אם אתם מרגישים תקועים או בלופ שהולך ומסתבך לאורך זמן - מומלץ ללכת לייעוץ

לפעמים אפילו מעט מפגשים עם אדם מקצועי ושבא מבחוץ מסוגלים לתת הרבה רווחה והתקדמות בזוגיות

בהצלחה!

ותזכרי שחודשיים אחרי לידה עדיין הכל מטלטל ולפעמים פשוט צריך קצת זמן שהספינה תרגע מחדש, במיוחד במיניות שם גם הגוף פיזית והורמונלית עוד לא חוזר למקום בכלל...

ולפי הרבה פוסקים זה מותר לכתחילה במצבי כאב..

וחיבוק גדול🫂❤️

מנסה טיפה לעשות סדר.

1. הנושא של המסכים

2. החיפוש הדתי

3. המצב הזוגי בכללי

4. יחסי אישות (כאב, חשק)

5. מניעה

לדעתי תתחילי מלהסתכל על זה ככה ולא כמישמש עצבני ומתוסכל...

לחשוב מה הנקודה שמפריעה לך בכל אחד והאם יש לך כיוונים לפתרון.

ורק רוצה לכתוב לגבי העניין של המניעה והיחסים שבסוף אתם בלופ שאין איך להיות בו בטוב... כי בסוף להתנזר לחלוטין- לרוב לא מוצלח. לגמור בחוץ- אכן לא מומלץ הלכתית ואני מבינה את תחושת אי הנוחות ( בלי לסתור שיש דעות שאיכשהו מתירות...) ממש מחילה על השאלה, אבל מה בעצם ציפית שיהיה? במלוא הכנות, בלי ציניות... אם את לא מעוניינת כרגע לקחת אמצעי מניעה את בעצם בונה על התנזרות? אם כן, נראה לי ראוי שזה יהיה בשקיפות מולו בלי להגיע למצבים כמו שקרה לכם... לחשוב מסודר מה בעצם את רוצה ומצפה שיהיה בתחום הזה. כי בלי זה נראה לי באמת שזה רק יכול להרחיק ולא לקרב...

בהצלחה רבה!

ובאמת תנסי להתמודד בצעדים קטנים עם כל האתגרים ולא להשאב הןמערבולת לא ברורה

מתקנת כדי שנשים במצב כזה ידעו

במצבים של כאב ההיתר הוא לגמרי לא איכשהו אלא אפילו לכתחילה

אולי הדיוק הוא ההבדל בין כאבים למניעה.

כי אם מישהי כאובה כמובן שיש היתרים לקיים יחסים ללא כאב, אבל זה לא מותר הלכתית למניעת הריון.

(כותבת בכללי בלי להכנס למקרה של הפותחת)

אנחנו שנים עם ככה.... אבל לא למניעה.

אין לי בעיה ככה ( את האמת לקח לנו זמן להבין שזה הדבר הנכון במקרה שלנו )

אבל זה שגם לא הרגשתי שהסכמתי, במקום וגם בגלל המניעה קשה לי 

לגבי תפילות ומסך יש הרבה דברים חלקם ציינת וגם הסברתי לו הרבההה פעמים.

לא מתכוונת להתנזר אבל כרגע המקום עדיין כואב מהלידה ( כל האזור לא קשור לחדירה ) בלי חשק אז לא הרגשתי צורך כרגע.

אני הייתי יותר בכיוון של התקן אבל עדיין מחכה לתור ובעלי ממש היה בלחץ מדימום הסתגלות ארוך אז "התפשרתי" לסרזט

אם הרגשת שאת לא רוצה ובכל זאת נענית, התחושות שלך מובנות

מציעה לך להקשיב לרצון שלך רגע בלי קשר ללחץ שלו

בנוסף, לגבי תפילות, מחשב וכו - זה נשמע שיש מעין פצצה בחדר ונשמע שאת בעמדה אמהית מולו - מצפה שיעשה מה שנכון מבחינתך/ מה שאת אומרת לו לעשות

זה לא מקום נכון להיות בו בדינמיקה זוגית בעיניי

הגיוני שמפריע לך הקטע של המסך והתפילות, אבל השאלה היא - במה זה מפריע לך ומה השורש. מה חסר לך מולו? יחס? תשומת לב? שותפות רגשית/כזו שתהוא לידי מעשה? קשה לך לראות אותו רובץ בטלפון בשעה שאת עובדת קשה מצידך?

אם זה הכיוון,אז על זה בדיוק צריך לדבר, ישירות. לא בעקיפין של - בוא לחדר

לא בציפייה בלתי מדוברת שיעשה דברים בבית

ממש לפתוח ברחל ביתך הקטנה את מה שאת מרגישה (לא מה שהוא עושה) ומה עולה אצלך ברגש  כשציפית שישים לב לבלאגן למשל והוא ישב לו בחוסר מעש (הרגשתי שהכל עליי/ שמה שחשוב לי לא חשוב לך/ שאתה לא רואה אותי)

כשלא מדייקים את התחושות, זה יכול לבוא לידי ביטוי באמירות שתלטניות כשלמעשה את רוצה לראות ולהרגיש שאת תוםסת מקום אצלו. גבוה הרבה יותר מהמסך

חיבוק❤️

אני באמת הייתי במצב של ריצוי כי הרגשתי רע....

לגבי המסך אני מסבירה לו ולרב מתישהו מסכים איתי ומנסה להשתנות וזה לא מחזיק מעמד,  אבל לגבי התפילות הוא לא מוכן להקשיב כי זה משהו "שלו" ואני באמת לא רוצה ליהיות במקום של ההורה אבל ככל שאני מרפה ומשחררת זה מדרדר ליותר ויותר דברים ( לדוג רק ערבית ואז עוד תפילות ואז גם לפעמים לא בבית, פתאום אוכל הכשרים שעד עכשיו לא וכו' )

אני מתפללת כך זה אבל לא יודעת מה עוד לעשות בצורה נכונה 

להבין שאת לא מחליטה בעניין הזה

סליחה על הישירות, אבל זו השורה התחתונה

את יכולה להגיד שזה חשוב לך. את יכולה ללכת לתפילה בעצמך. את יכולה ללכת איתו לטיפול זוגי על זה שהתחתנת עם בחור x וקיבלת בעל y וקשה לך עם השינוי, שהחלום לבית שנראה בצורה מסוימת מתנפץ. שאת חוששת בגלל חינוך הילדים .אפשר. בהחלט. אפשר גם ללכת לטיפול לבד בעניין. ואם נלך לקיצון, אפשר להחליט שאת לא מוכנה לחיות איתו יותר חלילה

כל מה שאת יכולה להחליט בנושא זה רק בנוגע אלייך.

אגב, אבא מתפלל איננו ערובה לילדים מתפללים או יראי שמים  וגם להפך. חמי למשל לא הולך לביהכ אף פעם בערך, ובעלי ב"ה חזר בתשובה בכלל.

מה שחשוב באמת לחינוך הילדים, ואת זה כל המטפלים אומרים, זה הורים אוהבים שיש ביניהם שלום בית גם אם הם שונים. 

הורים אוהבים זה הבסיס והדוגמא הכי הכי חשובה לילדים!!

יכולה להעיד על עצמי, ההורים שלי עם פער דתי כלשהו ביניהם. אבל הלוואי על כולם קשר כמו שלהם😊❤️

ובאמת כולנו תפסנו כיוונים כאלה ואחרים בדת אבל מתוך מקום אוהב ובוחר וכזה שיודע להכיל מורכבות..

בעיניי זה דווקא בנה אותנו לאנשים פתוחים ומכילים יותר, אני רואה את זה בתור 🎁

ולפותחת מאחלת לכם רק טוב ושתצליחו לעלות על הגל מתוך מקום אוהב ומחובר בעז"ה🫂

לשאול את עצמך - למה הרגשת רע?

את מרגישה שזה משהו שאת "צריכה" לתת?

כי אם כן, אז השורש מתחיל כאן.

בדינמיקה הזוגית ביחס לאינטימיות.

נכון בעיניי שזה יגיע ממקום של רצון, ולא של הסכמה.

תראי שזה בעצם יצר לופ שקשה לצאת ממנו.

הוא שאל, ורצה לראות אותך

אבל תודעת ה"לא נעים", גרמה לך לא לראות את עצמך, ובעצם גם ללכת נגד הרצון שלך ושלו יחד.

יכול להיות שזו נקודה לבירור משמעותי של התחום הזה אצלכם. כי נשמע שגם אצלו זה טעון ואולי שניכם מגיעים עם משקעים.

השאלה היא האם זה בדיבור או במודעות, או שכל אחד מנסה לחשוב מה השני רוצה, בלי באמת לשאול.

לגבי שאר הדברים.

קודם כל ממש מבינה את הכאב שלך. ממש.

אני מצטרפת לאמירה שנשמע שיש כאן מקום קצת אימהי.

השאלה היא האם זה מופיע בעוד הקשרים.

עד כמה יש לו מקום לאחריות על עצמו ולאחריות זוגית, כי את מתארת את לקיחת האחריות גם ביחס לסדר בבית, שהוא שיחרר ברגע שאת קצת חזרת לעצמך.

אם הוא היה פותח את השרשור, הייתי כותבת כמובן ביחס אליו. אבל מכיוון שאת פתחת, אני כותבת ביחס להתנהגות שלך.

א. לנסות לחשוב האם מפריע לך עקרונית מה שהוא עושה, או שאת מרגישה שזה פוגע בך אישית.

אם הוא לא מתפלל למשל - זה שלו לגמרי

אם הוא מול המסך כל הערב ומבזבז זמן - זה שלו

אבל אם בגלל זה כל העומס של תפעול הבית נופל עלייך - זה שלך. וזו נקודה לדבר עליה. בלי קשר בכלל למסכים, אלא ביחס למשימות של הבית.

אם חסר לך זמן איתו - זו נקודה לדבר עליה. ובלי קשר למסכים.

וכדאי שזה יגיע ממקום של החוסר שלך, ולא ממקום של ביקורת עליו ועל המעשים שלו.

ב. ביחס לעניין הדתי - באופן כללי אני חושבת שזה באמת עניינו של האדם עצמו, הקשר בין אדם למקום.

אבל, את מתארת שאת מרגישה שזה מעבר ל"רק" לא ללכת לתפילות.

וכאן, בגדול, היה מקום לשיח פתוח ביניכם, על מה קורה לו. לא בצורה ביקורתית, אלא מתעניינת.

אולי הוא כבר מרגיש פחות מחובר?

אולי משהו בעולם הדתי שלו משתנה?

אנשים לא נשארים אותו הדבר כל החיים.

אני מבינה שזה מאוד מטלטל אותך

אבל דרך עיניים ביקורתיות אני לא חושבת שתצליחי להגיע ללב שלו. ואם הוא יעשה תהליך שקשור לדת, הוא יעשה אותו בלי לשתף אותך, כי הוא ירגיש שאת תעביר עליו ביקורת ולא תדעי לקבל את זה.

זה ממש עצוב, אבל את לא יכולה להחזיק את העולם הדתי שלו. ואת מרגישה שאם תשחררי אז הוא ילך ויאבד לו. אבל אני לא חושבת שזה שתעקבי אחרי התפילות שלו, זה מה שיגרום לו להחזיק את העולם הדתי.

אני מאמינה שתורה זו בחירה. בחירה פרטית של כל אחד. ועם כמה שזה קשה, זה לא משהו שבת זוג יכולה להחזיק בשביל בעלה.

אני חושבת שהדבר היחיד שאפשר לעשות, זה לתת מקום. לספקות, לשאלות, לשיח בנושא. את לא יודעת לאן זה ייקח. אבל לפי דעתי זה בוודאי יאפשר יותר מאשר אם תמשיכי לנסות להחזיק עבורו את העולם הרוחני שלו.

ג. נקודה אחרונה. כתבת שהוא אבא טוב ובעל טוב. במה הוא כזה בעינייך? אל תעני לי. תנסי לענות לעצמך. ותפרגני על הטוב. יש מקום להגיד גם מה מפריע, אבל עוד יותר טוב, זה להגיד מה היה טוב ומה שימח אותך. "וואי איך היה לי כיף היום שישבנו ושתינו קפה ביחד, אני ממש אוהבת לדבר איתך". "תודה רבה שהכנת לי קפה, זה ממש שימח אותי". ועוד כאלו. לפעמים הטוב הוא מובן מאליו, והצד השני בכלל לא יודע מה משמח. כשאומרים את זה, זה מדרבן לעשות את זה שוב

אז קודם כל אני מהסוג ה"מרצה"

בעקרון עברנו תהליך ) בטיפול ) בגלל שכן נכנסנו ללופ כזה בעקבות כאבים ביחסים בתחילת הנישואין עד שהרגשתי שזה היה לקיצון השני הוא פשוט פחד לבקש בכלל כי לא ידע אם אני אמיתית או לא אבל ב"ה אני הצלחתי ליהיות כנה.

עכשיו, טבלתי לפני כמה שבועות אחרי הלידה ופשוט אין בי חשק או כלום וראיתי שהוא על קוצים ממש ניסה לא לדחוף אבל אחרי הרבה זמן פשוט כבר הרגשתי ש"מסכן" אתמול גם יצאנו לדייט אז הרגיש שאני אולי גם "שם".

לעניין הדתי את צודקת, אבל זה מפחיד. מפחיד אותי

לעניין התפילה אומר שלא מרגיש מחובר לשאר הדברים כל פעם משהו אחר.

לעניין המסך, זה כן פוגע בי

כשהוא משחק אין לי אם מי לדבר, פחות עוזר, הולך לישון מאוחר ואז גמור וזה לופ כזה

האינטימיות, אני לא רוצה להיכנס לזה לעומק בפורום הזה.

אני ממליצה על הספר של מיכל פרינס "פשוט לרצות", מרענן ומשנה את התפיסה על הנושא.

וכן אגיד לגבי האמירה שהוא "מסכן"-

האם זה לא יותר עוול עבורו, כאשר הוא רוצה שזה יהיה ברצון ואת מסתירה ממנו את זה שזה לא ברצונך?

זה קצת חריף. וזה לא נאמר כביקורת, אלא יותר כדי לנסות לתת זווית אחרת לתפיסה.

לעניין הדתי, אולי כדאי להתגלגל עוד קצת במחשבות האלו. מפחיד שמה? מה יקרה אם תגלי שהוא לא מחובר? מה יקרה אם תגלי מה יושב לו בפנים? זה אומר שהוא איש אחר? בעל אחר?

(את לא חייבת לענות כמובן)

אני חושבת שעדיף אמת וכנות, גם אם מאתגרת, מאשר הסתרה.

אולי לנסות להפריד בין האדם שהוא, לבין העולם הדתי שלו ומה זה אומר עליו.

כן, זו התנפצות של חלום.

אבל ההחזקה בחלום, בעיניי גובה מחיר גבוה יותר מאשר להבין שאולי החלום השתנה (וזה נכון בכל תחום בזוגיות)

לגבי המסך, קטונתי מלהגיד. יש הבדל אם זו התמכרות שהוא ממש לא מסוגל להפסיק, לבין אם זה פשוט תחביב שמושך אותו הרבה זמן.

יכול להיות שזה גם יושב על עניין הדינמיקה - את בתפקיד המבוגר האחראי, והוא מקטין ראש והמסך מאפשר את זה בקלות. אני לא יודעת.

לעניין העזרה - אולי לנסות לסכם תפקידים מוגדרים ביניכם, ואת תנסי לשחרר לגמרי את מה שהוא לא תפקידך. אולי הסרת האחריות יכולה לעזור.

לגבי שיח - לנסות להגדיר זמן זוגי יכול לעזור? ובמקביל, שאת תצאי עם חברות, תעשי דברים בשבילך, ושהוא לא יהיה מקור החברה הבלעדי.

תמצאי לעצמך דברים טובים ומשמחים גם בלי קשר אליו. אולי זה גם יכול לעזור

בתור מכורה למסך בעצמי, כמו כולם ואולי קצת יותר😅 שכשמעירים או מסבירים לי למה זה לא טוב, זה כל כך מבאס אותי (כי אני יודעת שזה לא טוב וזה בא על חשבון דברים חשובים וכו') שזה גורם לי לשקוע עוד יותר במסך...

לא בטוחה אם להסביר לו עוזר או מפריע🤷🏻‍♀️

בין הדברים החכמים מעלי

לי אישית ההתנהלות שלו מהבהבת קשיי קשב

(פשוט מאד מזכיר לי את עצמי)

זה לא פתרון

אבל זה יכול לעזור לשניכם להבין אם הוא בורח ממה שגדול עליו, באיזה כיוֹון לעבוד.

@הפותחת, אולי יקל מעלייך את ההבנה שלו.

ועוד דבר שהיה לי חשוב להגיד לך, שיש פה לדעתי גלגל.

מתוך מה שאני ראיתי עלינו.

בעלי גם עם קשב. היה לנו גם שנים של תסביכים כאלה.

שנשרטתי במקומו על הדברים שלו, תפילות וכל זה. ואז גם מסכים והתמכרות.

ההישאבות עמוק שאין לך עם מי לדבר, זה לגמרי קשב. תנסי כמה שפחות לכעוס על זה.

אבל החלק החשוב  זה שהגלגל זז כל עוד את לוקחת אחריות במקומו.

על כל דבר.

על זה שאת על יד הדופק אם הלך לתפילה או לא. אם עדיין במסך או לא. וגם באישות.

ברגע שאת תצליחי באמת לשחרר ולהיות שם כמו חברה שלו, ולא כמו אמא שלו, יהיה לו בסיס בכלל לנסות להתחיל להניע גלגל בעצמו.

ואז הוא יוכל בכלל להתחיל לבדוק אם יש לו שאיפותולאן הם הולכות.

אומרת לך את זה ממקום שבעלי לא זכר איך נראה בית כנסת. בחיי.

ואני בהתחלה קצת הפריע לי ומהר מאד הבנתי שזה או לשחרר או שכלום. לא שיחררתי כי הבנתי שאם אני ישחרר הוא ישתנה.

באמת כי הבנתי שגם אם הוא חוזר בשאלה אני רוצה להישאר איתו. (כמובן עם התנית אמון וכל זה..) אבל היה לי ברור שאני רוצה אותו. ולא חלום כלשהו שהיה לי.

היה לי גם ברור שאני מצפה לקבל ממנו את אותה רמת רצון בי.

זה כמובן נוגע לנושאים אחרים,

אבל היה לנו מלא שיחות שהוא היה מתעצבן על משהו שעשיתי, ולא התאים לו, ולא מדברת על משהו לא בסדר.  יותר משהו ששונה באופי מאחד לשני, ואולי אצלו זה גבול אבל אצלי זה לא,

וכמובן שנקודת המוצא הי אהתחשבות והכל,

אבל כן היה לי מקום שאמרתי לו, אני מצפה שתרצה אותי מי שאני. אחרי זה אפשר לדבר על הכל.

אבל אין מציאות שאתה בא ואומר לי 'לא מתאים לי שאת ככה'.

רוצה אותי או לא?

ואחרי שהוא בחר בי באמת, כמו שאני בחרתי בו, הכל נהיה קל יותר.

וואי איך גלשתי חח

נחזור לנקודת המוצא.

אני באמת חושבת שברגע שתביני עם עצמך אם את באמת באמת רוצה אותו. לא את החלום. אותו.

אני בשביל זה כמו שאמרתי, הלכתי לקיצון. אם הוא חוזר בשאלה, או סתם נהיה לייט כזה, את עדיין רוצה להישאר איתו?

אחרי זה נהיה יותר קל לקבל מסך נגיד. 

מחריגה כמובן מקרים שאת צריכה עזרה, שאז זה להנגיש את זה אליו. הוא לא קורא מחשבות.

מאמי תעשה לי טובה עכשיו זריז כלים. אחרי זה בכייף תחזור לשחק.

אחרי שהוא ירגיש ממש שבאמת הוא בכייף עושה מה שהוא רוצה, אני ראיתי שינוי ממש גדול בתפיסה שלו.

פתאום התחיל לנהל את עצמו. אני חושבת שזה ההגדרה.

שכל עוד מישהו אחר שם עין על בעלי קשב, הם לא שמים עין על עצמם.

אם תשחרר להם את האפשרות לבחור, הם יוכלו בכלל לגשת לשם. ואז סיכוי גדול שיבחרו באמת בטוב ובאותם מקומות שתואמים את החלומות שלך.

מרווה שיצא הסבר נורמלי. התפזרתי קצת...

בהצלחה ❤️

הנושא העיקרי שעולה כאן זה הקושי שמתבטא בזוגיות.

גם התסכול שלך מההתנהלות שלו- בין אם שפוגעת בתפקוד בבית וכבן זוג, וגם בפני עצמה- שזה מוריד לך ממנו

העניין הדתי- של תפילות והכשרים

והעניין של יחסי האישות- שמצאת את עצמך עושה משהו שלא היית שלמה איתו.

קודם כל זה נשמע באמת מאתגר ומטלטל, ובטח עם כל העומס הרגשי והטכני של אחרי לידה.

אני אישית רואה את הדברים ככה:

לגבי 2 הנושאים הקאשונים, אנחנו כנשים לא אחראיות על הבעלים שלנו, לא על עבודת ה' שלהם, לא על ניצול הזמן שלהם, ולא ההתנהלות שלהם בכללית.

ויחד עם זה, אם התנהלות מסויימת של בני הזוג משפיעה עלינו, על היחס אליהם, על הזוגיות, וזה המצב שאת מתארת בעצם, כי בסופו של דבר את מאוכזבת, פחות מעריכה, מתוסכלת, כועסת לפעמים, מרוחקת,

וכל אלה הם רגשות טבעיים שיכולים לעלות במצב כזה, מחובתנו כמי שרוצה זוגיות בריאה, קרובה, מעריכה, לתת מקום לדבר הזה.

כמובן את הדבר הזה צריך לדעת לעשות בצורה נכונה, כי המטרה היא לא לנזוף או להאשים, לא לשלול בחירה או להתנגד לבן הזוג, לא להגיד דברים מתוך כעס ותסכול שגורמים להתגוננות והתבצרות, ולא לנסות להכריח את בן הזוג להשתנות, להתעמת איתו, או להפוך לאימא שלו.

זה כולל בגדול 2 שלבים, אני מפרטת אותם בקוים כלליים, כי הדיוק שלהם איך בדיוק לעבוד איתם, הוא ידע יותר מעמיק מאשר הודעת פורום.

השלב הראשון: הוא הבנה ועיבוד בינינו לבין עצמנו של המצב.

מה אני מרגישה מול המצב הזה, איפה זה שם אותי כשבעלי משחק והבית הפוך, כשהתחתנתי עם בעל ברמה דתית מסויימת ועכשיו הוא מחפף, כשבעלי משחק ובורח למסך בכל רגע פנוי?

ממש להבין לעומק מה המקום שאני נמצאת בו מול זה, ואחר כך יותר לעומק, האם אני מכירה את התחושה והחוייה הזו ממקום אחר בחיים (בדרך כלל התשובה תהיה כן, כי התיקונים שלנו חוזרים בכל מיני כיוונים ולבושים). להבין שהרבה מהכאב והתסכול שלי (וגם זה שה' זימן לי את המציאות הזו בחיים) קשורים גם למטענים של כאב מהעבר, סתם לדוגמא, יכול להיות שכילדה חויתי מצד אדם מסויים במשפחה שמתעלמים מהצרכים שלי, או מישהו ששינה את ההתנהלות שלו ונטש אותי, או מה שזה מעלה בך.

ולחבק את עצמך על הכאב הזה, ולהבין שזה ממש ממש כאב לך אז, וגם כואב לך מאד היום, על אז ועל עכשיו ובעיקר עלייך, כי הנפש שלך מכוונת להיות במקום אחר וטוב יותר.

השלב השני, זה אחרי שעיבדת והבנת מה עובר *עלייך* מול המציאות הזו, לשתף את בן הזוג שלך בתחושות שלך בזמן רגוע, להגיד מראש שיש לך שיחה כנה על משהו שממש קשה לך איתו, ושאת רוצה באמת לפתוח את הלב ולשתף וזקוקה לקשב שלו גם אם זה יהיה קצת קשה.

ולשתף אותו, איפה את מול הדבר הזה, מה החשש שלך, מה את מרגישה, למה כואב לך שזה מרחיק ביניכם וכן הלאה.

דגשים:

לא להאשים

לדבר על התחושות שלך

לשתף מה חשוב לך שיהיה.

גם אם בעלך ישאר באותו מצב, השיח והאינטימיות הרגשיים זו המטרה הכי משמעותית. לרוב זה גם יצור שינוי מסויים, ובכל מקרה זה יתן לך מקום והכרה בקושי שלך.

בשולי הדברים אגיד, שהתנהלות כזאת לרוב מעידה על מצוקה מסויימת, ואם יש לכם שיח בנושא שהוא יכול להיות קשוב אליו וללכת לקבל מענה זה אחלה.

ואם לא, יכול להיות, וקורה לא מעט שהכאב והצורך שלך שמובאים בצורה נשית ומכבדת, יתנו לו דחיפה לטפל בעצמי למענך.

זה לא קורה ביום או ביומיים בדרך כלל, אבל זו תנועת נפש ותנועה זוגית שכגאי להכיר.

לגבי עניין הריצוי;

הריצוי שלנו מגיע מפחד עמוק, שאם לא נהיה טובים בעיני הצד השני, אם הוא לא יהיה מרוצה מאיתנו ושמח בנו, נינטש, נידחה, נעזב וכן הלאה.

זה מקום מאד עמוק בנפש, שהריפוי שלו הוא לבנות מקום בטוח ללא תנאי בתוכנו. כן חשוב לדעת שזה עלול לגרום נזק גם לך גם לחיי האישות וגם לזוגיות, ולכן כדאי ממש למצוא את הדרך להתחזק מבפנים❤️
 

בהצלחה נשמה

שיהיה במזל טוב!!

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

או לידה שקטה או משהו כזה, אבל כן איבדתי אבא.

אני יכולה להגיד לך מהנסיון שלי, שטיפול יכול מאוד לעזור. לא בשביל לשחרר או להפסיק לחשוב על זה, אלא כדי לדייק את התחושות והרגשות שלך

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

קראתי הכל

אעשה חושבים עם עצמי אם אלך לטיפול בנושא

תודה, לפחות מבינה שהבעיה בי , פשוט מפריע לי הקטע שבעלי וכולם שמו את העניין מאחוריהם וזהו, כאילו איך אפשר? 

זה לא בעיה

זאת עובדה שככה את מרגישה וסוחבת את זה 

אפשר להמשיך ככה בחיים אבל עם כל מיני טריגרים לא נעימים

ואפשר לעבוד על זה ולשחרר את המשא במידה מסויימת, יהיה לך יותר טוב.

לא בטוח שבעלך שם את הנושא הזה מאחוריו, אולי קל לו יותר לעשות את ההפרדה, והוא לא מרגיש צורך במין "אנדרטה" כזו בדמות התאריך שאת שומרת נקי מחגיגות.

אולי בשבילו זה תחושה של ההמשכיות שלה.

בכל אופן הקושי שלך מובן, את לא בעיה. אבל אם תעבדי אותו אולי תצליחי לשאת את הזיכרון בלי להרגיש אשמה כשאת מציינת את ימי ההולדת של הילדים

בכל מקרה את נמצאת במקום מסויים בתהליך, ואל תשכחי שאת גם עברת אותו בצורה החזקה ביותר. את הרגשת בתוכך את החיים וגם את המוות. ומה שקורה עכשיו בעיני זו הזדמנות לעבד עוד שלב בדרך הזו, ולבחון איך יהיה נכון לך לתת מקום לה ולכאב שלך, וגם לילדים ולשמחות שהגיעו אחר כך, בלי למחוק דברים שמשמעותיים לך.

זה נשמע לי סופר הגיוני.

אבל משום מה בתוכנית אלוקית שאנחנו לא הכי מבינים ה' הביא לך את המתנות הקטנות המתוקות דווקא בתאריכים האלה.

לא נבין למה. אבל כנראה שזה כן מחייב אותך לעבודה פנימית כלשהי לחגוג ולשמוח איתם לאורך כל שנותיהם דווקא בזמן הזה.

לא כי אין מקום לאבל, אלא כי יש מקום לחגוג. מבינה את ההבדל??  

ברור שאת כמי שהייתה בהריון וחשה את התנועות גם חווית הרבה יותר בעוצמה את האובדן מבעלך ובטח מיתר הסביבה

אני גם לא חושבת שזה שמרגישים שניתן לחגוג אומר ששמו את העניין מאחור. אנשים שונים מתמודדים אחרת עם אובדנים וזה בסדר, זה לא אומר ששמו את העניין מאחור.

בעלי איבד את אביו יחסית בגיל צעיר, ואימי איבדה את אימה בגיל מבוגר יותר, בעלי בהחלט לא שכח את אבא שלו, ועדיין יום הפטירה שלו היום ממרחק של מעל 20 שנה הוא יום של געגוע, אבל לא יום של דיכאון. אמא שלי לעומת זאת לא מתפקדת בכלל בכל סביבת התאריך של הפטירה. אני חושבת שניתן לחיות עם אובדן ולהמשיך לחיות, תוך התייחסות לכאב ולקושי אבל לא לעצור את החיים

היה לי גם הריון מורכב עם לידה שקטה, אחריה הרגשתי שמתפקדת כמו רובוט, מריצה כל הזמן חלקים מהסיפור בראש.. הלכתי לכמה פגישות עם פסיכולוגית (שמתמחה באובדן ובשכול) והן ממש ממש עזרו לי.

מה שעשינו בפגישות זה שפשוט סיפרתי את כל מה שחוויתי ותוך כדי היא אמרה לי לעשות תנועות כאלה של הגנה לגוף כמו פרפר שטופח על השכמות, וממש היה חלקים שרעדתי בהן, אמרה שהרעידות בעצם משחררות את כל המתח שכלוא בגוף מהסיטואציות שדיברתי עליהן. עצם הדיבור במקום מכיל (ומקצועי) בעצם מאפשר להניח את כל מה שחוויתי במקום מוגן ובטוח וככה לא צריכה להרגיש שאוחזת בו כל הזמן, יודעת שיש לו מקום ויכולה לשחרר.. ככה בהרגשה שלי.

חיבוק גדול ממש בהצלחה!

ובלי קשר- למצוא דרך מתאימה בשבילך לציין את האובדן. לתת מקום לכאב ולעצבות. אולי לעלות לקבר. אולי לעשות משהו קטן לזכרה. אולי שיחה עם בעלך, ולהסביר לו שחשוב לך שהוא ישמע ויכיל אותך גם אם הוא מרגיש אחרת.

שמה שאיבדת לא יפגע במה שיש לך, ומה שיש לך לא יפגע בזיכרון של מה שאיבדת.

ברמה של מאפים, בורקסים, קרקרים, ממרחים, שתיה קרה.

אחת תסתפק במאפים ושוקו

אחת תרצה קידוש של ממש עם קוגלים ומיני מאפה משוכללים

אחת תרצה בר מתוקים יוקרתי בגווני ורוד זהב

ומידי פעם עולה בי חששות שאומרים שזה לא טוב לא לעשות בכלל.

אולי באמת נעשה יום אחד. אולי נחבר ליומולדת הבא שלה.

הם הרגע נולדו

אני פשוט לא מאמינה

ולא מתכוונת לעשות.

לא נראה לי נכון לחשוש מדבר כזה

חשוב להכיר טובה על הילדה שהשם נתן לנו אבל לא חייבים בקידוש דווקא

וקידוש יכול להיות גם שהאבא למחרת הלידה מחלק לחברים בישיבה עוגות ושותים לחיים.

לא צריך לעשות טקס.

וכן, יש כאלו שעושים את זה גם אחרי שנים רבות כי פתאום נזכרו שלא עשו.

שוב- יש עניין בזה, אבל זה לא חובה

של הבת שלה

ערב נשים אצלה בבית שהיא ארגנה את הכיבוד

ורק עכשיו הבשלתי לעשות חח

פשוט פנינו לבית כנסת שבו עושים קידוש מכובד בכל שבת וביקשנו לתרום את הסכום.

האמת שהיום רוב הכיסאות הם די רב גילאיים אבל אני הבנתי שזה פיצ'ר שעבורי לפחות הוא קצת מיותר כי ב"ה מגיעים אחכ ילדים נוספים שמשתמשים בכיסאות..

ז"א יש לי סלקל לגיל הקטן, אחכ קניתי כסא בטיחות שהוא מגיל לידה בעיקרון עד גיל 4 כזה (לא זוכרת באמת), כשהשניה כבר הייתה קטנה לסלקל היא עברה לכסא ולגדולה קניתי בוסטר גב עם רצועות שמתאים בערך מגיל 2..

קיצור לא צריכה כיסא אחד שמתאים להרבה גילאים כי אני פשוט מעבירה את הכסאות בהתאם לשלב שלהם

שבוע רדפתי אחריהם כל יום התקשרתי ב8 בבוקר, הייי מקום 200+ (אינלי מושג איך יש המתנה, אולי יש קודם? ) 

וחיכיתי על הקו בסביבות השעתיים, לפעמים ניתקו מעצמם, פעם אחת ענו ואמרו שהמערכו קרסו ואתקשר פעם אחרת. פעם ענו ואמרו שחסרים מסמכים ופעם אחריה המציאו עוד מסמך שחסר...

מוציאים את המיץץץ

בירושלים יש מלא אופציות למלונות עם אופציה לצאת במוצש. לא בכולם יש היפוך ארוחות (בכלל בשבת קצרה לדעתי מיותר סעודה 3 בקושי אוכלים. עדיף ארוחת בוקר מוקדמת ואז ארוחת צהריים) באווירה יותר של שבת (כמובן יש מלונות שיש גם אורחים חילונים וכו)

בין המלונות

פרימה -חדרים קטנים קצת

פלאזה

המלך שלמה- שופץ קוראים לו אריסטו נראה לי

הנביאים (לא הייתי. שם מאמינה שזה רק דתיים)

וולדורף (מהמממם!! ברמה מאוד גבוהה. בעשרות הכי מהודרת)

מלון לב ירושלים - יש היפוך ארוחות. מלון נחמד מאוד. ברמה בינונית אבל סבירה לחלוטין לדעתי. החדרים גדולים מאוד! משופצים (מקומה 3 נראה לי) האוכל היה טעים מאוד מאוד ובשפע! אבל שוב לא יודעת מה הסטנדרט שלהם הוא נקרא פחות ברמה משאר המלונות שנרשמו למעלה.

יש לך גם באזור יותר צפוני

ניר עציון

לביא

כינר (אחרי טבריה)

תכלס לא חסר

בכא תבררי לפני ההזמנה שאכן יש היפוך ארוחות. 

זה בדץ מהדרין ירושלים למיטב ידיעתי

אז כבר התקשרתי לבדוק בינתיים 🫣

(המלון הזה הוא חלום שלי)

אבל הם העבירו לי תעודת כשרות רגילה של רבנות ירושלים, בישול לדעת הרמ"א.

לי זה פחות מתאים.

תודה שענית ❤️

לזוג בלי ילדים אני ממליצה על המלונות של ישרוטל בים המלח. הם הכי טובים שם מהמלונות האחרים בפער.

אבל בכללי בים המלח אין מלון מהדרין. ולגבי היפוך ארוחות אני גם לא יודעת אם יש

לגמרי אווירת שבת, כשרות מהודרת אוכל טעים ובשפעעע

אנחנו בעז"ה נוסעים היום ללביא עד אחרי שבת!

הצלחנו למצוא סידור לילדים.
פעם ראשונה שאנחנו משאירים לכ"כ הרבה זמן מאז הלידה של הבכור...

בקיצור, התרגשות גדולה!

ולשאלתי -

איפה אפשר ומומלץ לטייל באזור?

נרצה לצאת בשישי בבוקר...

תודה!

אז לא חסר איפה לטייל

תהנו !!!

היינו שם שבת והיה מהמם!

אוכל טעים ברמות ושפע עצום.

כשרות מהדרין, אווירה שבתית מאוד, רוב האורחים דתיים חרדיים.

ובאה אליכם?

בשניהם הפתרון לבעיית ההגעה הוא להיות עקביים ולהחזיר למיטה שלה.

אבל אם מדובר על התעוררויות חוזרות במהלך הלילה הייתי מנסה להבין מה גורם להן. היא רעבה/צמאה? צריכה להחליף חיתול/ללכת לשירותים? יש לה חלומות רעים? קר/חם לה?

כי לפתור את המקור יעזור גם להגעה למיטה שלכם באמצע הלילה

אחרי תקופה הפסקנו לקחת לשרותים, אם הצליח סבבה, אם לא- באסה, להחליף מצעים ולהמשיך לקחת לשרותים.
בסוף זה מגיע...
בטוח יהיו פה רעיונות חכמים יותר
אני עוקבת...

ואז שהיא תהיה מודעת לזה שלקחת אותה מהמיטה והיא עושה עכשו פיפי וכו'

אני הורדתי עם הגמילה ביום פשוט כי התחילה לקום עם טיטול יבש אבל אז ברח לה כל לילה בערך.. אז הייתי מחליפה לה רק לפני שאני הלכתי לישון, ואז גם הייתי מכירה אותה ללכת לשירותים (אם במקרה הייתה יבשה אז לא הערתי, לפעמים קמה רטובה בבוקר ולפעמים יבשה..) שמתי סדינית קסם כזאת ומידי פעם גם כיבסתי את הסדין, זה היה בקיץ אז היה פחות נורא.. היה ככה כמה חודשים (האמת שלא שמתי לב כ"כ מתי השתנה 🙈) עד שראיתי שכל פעם שבאתי לבדוק אותה היא הייתה יבשה ולרוב גם בבוקר יבשה, זה פשוט קרה מעצמו, הגוף למד..

מעולם לא לקחתי אותו לשירותים באמצע הלילה ודי מהר הוא קם יבש בלי זה. פשוט הורדנו טיטול, משכיבה לישון על סדינית הפלא ואם צריך מכבסים בבוקר את הסדינית והפיג'מה, במקרים קשים גם את השמיכה והכרית.

 אבל מה שחשוב לי להגיד לך זה שעכשיו חורף וזה מזמן יותר פספוסים בלילה אז ממליצה לדאוג שהיא לבושה חם ואם אפשר שהחדר שלה מחומם ונעים ואז זה יקל על הגמילה.

בהצלחה!

בתמצות- את מלמדת אותה לעשות מתוך שינה

וגם יש ענין לתת לשלפוחית להמתח עד הסוף

כדאי חקרוא על זה קצת

נשמע שהיא לגמרי בשלה

פשוט תפסיקי

כך מגלה הריון או מחזור שמגיע

או שהחלב התמעט כתוצאה מהוירוס?

מאחר ולא הריתי טבעי מעולם 🤷🏻‍♀️

אולי וירוס באמת? 

לי היה קשה להיקלט להריון ראשון ואיך שאת מתארת כך בדיוק היה לי, התינוקת היתה מתעצבנת ולא רצתה לינוק וגילתי שאני בהריון..זה היה כשהיא היתה בת 8 חודשים..הייתי די מופתעת.

בהצלחה!

ואז החלב חם להם מדי.

הכתם גם עלול להיות קשור לחום/ לווירוס

תרגישי טוב!

ואולי את לקראת קבלת מחזור, אבל פחות נראה לי.

זה קשה, אני לא מצאתי פתרון, מנחמת את עצמי שזו תקופה שעוברת (אחרי כמה שנים חחח)

לגבי מוצש - להכין אותו - אבא ואמא יסעו ואתה תישאר עם דודה זלדה/דוד שאול (אל תתנו לו אפשרויות, תגידו לו בבירור מי יהיה), אם תצטרך משהו בלילה הם יבואו לעזור לך ולהיות לידך. בבוקר הם יקחו אותך לגן ואז אבא ואמא יאספו אותך.

אולי הוא יבהל מהרעיון בהתחלה אבל תחזרי על זה שוב ושוב ולאט לאט הוא יפנים.

לרוב בהלה ממים לא מתחילה מנסיון רע חד פעמי, אבל בכל מקרה כדאי לעשות הכל בשיתוף איתו ולתת לו לשלוט בסיטואציה, שיפתח את המים ויסגור וכו.

וגם לשים לב שחדר האמבטיה מחומם ושהמים בטמפ שנעימה לו. לפעמים לנו כמבוגרים הטמפ מרגישה סבבה אבל לילד שהוא יותר רגיש לקור או חום זה יהיה פער משמעותי אם תנסו טיפה לחמם או לקרר

הכנו את הבן שלי בגיל קטן יותר ללידה. הוא היה בערך בן שנה וחצי ולקחנו ספר על ילדה שיש לאמא שלה תינוק בבטן ויום אחד סבתא שלה באה לגור איתם ואז בלילה אבא ואמא נסעו לרופא שיוציא את התינוק והסבתא נשארה עם הילדה, ואחרי כמה ימים ההורים חזרו עם התינוק.

אני גם לא הייתי בטוחה כמה הוא יבין מתוך הסיפור המורכב הזה, אבל להפתעתי מהרגע הראשון הוא התנגד לכל הסיפור הזה ברגע ששמע שההורים נסעו לה 😂 ולאט לאט קראנו שוב והוא קיבל את הרעיון, ואפילו כשבאמת ילדתי הוא לקח את הספר איתו וכל פעם התעכב על השלב שהיינו בו ובעלי אמר שממש ראו איך הספר עוזר לו להבין מה קורה.

לגבי האמבטיה- אני חווה עם הבת שלי את זה מידי פעם, מה שעוזר- לקלח אותה על הרצפה בגיגית, או אפילו בכיור באופן חלקי עד שהטראומה עוברת (נשמע שהוא בהחלט עבר טראומה עם הגיס)

במיוחד עם ההכנה שתעשי לו

כולה לילה וזה דודה שהוא מכיר

מקסימום את יכולה להשאיר לה כל מיני דברים שימריצו אותו איזה ממתק לבוקר

או לישון לידה בסלון דברים כאלה

מקסימום לא יישנו

הוא עם דמות שמכיר

בשעות הערב (לא הרבה פעמים בערב אחד, אלא הרבה ערבים יוצא שמעוררת)

ואיכשהו בכל הפעמים שהבאנו בייביסיטר לשעות האלה, היא ישנה שנת ישרים. נראה לי הבייביסיטר לא מבינה למה אני משאירה לה כל פעם הנחיות מה לעשות אם היא מתעוררת..

אז אולי זה בכלל סגולה להביא מישהו אחר

שהקושי בשינה נובע מהטראומה שנוצרה לו מהמקלחת שעשה לו גיסך? (טראומה של חרדת נטישה)

האמת שבמצב כזה אולי לא כדאי שתעזבו אותו ללילה... אלא אם כן אתם מרגישים שזה ממש קריטי לנפש שלכם, ואתם מוכנים להשלכות שאולי יהיו לזה אחר כך, שהוא יצטרך שוב שיקום מחרדת הנטישה...

נשמע לי שכדאי לקחת טווח זמן שבו אתם באמת ישנים איתו, ונותנים לו את התמיכה הרגשית שהוא צריך, ואם זה לא יעבור עד אז - אז להתייעץ עם גורם מקצועי...

@כורסא ירוקה - הוא לגמרי בגיל שאפשר להסביר לו דברים, גם אם הוא לא יודע לבטא את עצמו.

אנחנו עשינו את זה בגמילה מהנקת לילה - טפטפנו במשך כמה ימים ולילות שלא יונקים בלילה. זה היה קשה לעיכול, אבל לגמרי נקלט בסוף.

מציעה להתחיל להסביר לו לפני שהוא הולך לישון:

"מתוקי, עכשיו אתה הולך לישון במיטה שלך, ואבא ואמא הולכים לישון במיטה שלהם. בלילה אולי אתה תקום כי אולי יהיו לך חלומות מפחידים. אבא ואמא יבואו לחבק אותך, אבל אחר כך יחזרו לחדר שלהם ואתה תישאר במיטה ותחזור לישון. ובינתיים תוכל לחבק את הדובי/לשתות בקבוק כדי שיהיה לך קל יותר לישון."

זה נשמע ארוך ומורכב, ולכן כדאי לסכם: "בלילה כל אחד ישן במיטה שלו."

בסוף זה ייקלט בעזרת ה'...

ואולי באמת זה יעזור גם ללילה שתהיו בצימר. רק צריך לוודא שמי שישמור עליו יהיה מכוונן על האפשרות שהוא יתעורר ויהיה צורך להרגיע אותו...

גם הבת שלי בימים האחרונים בוכה ממש במקלחות ולפני כן אהבה. אני חושבת שיכול להיות שזה קשור להפרשי טמפרטורות שהמים החמים פתאום כואבים על איזורים קרים, אבל האמת שאני לא בטוחה. 

גם אצלי הקטנים מתעוררים בלילה וחששתי שבוע שעבר להשאיר את הבת שלי לישון אצל אמא שלי..

אבל להפתעתי היא הלכה לישון לבד!! וישנה כל הלילה. לא קרה המווון זמן. בת שנתיים.

לפעמם כשאין להם את האופציה הם פשוט לא קמים..

תנסי לגרות אותו לשבת באמבאיה ריקה עם משחקים.

אפשר להצטרף אליו שם.

כשהוא מרגיש חופשי לשבת באמבטיה ריקה,

אפשר לשחק בלנקות את המשחקים או להעביר מים מכוס לכוס

וככה לאט לאט הוא יתרגל חזרה.

יש לי גם בגיל הזה, עושה לנו סיוטים בלילות, קם מלא בצרחות איימים , מביאים לו מטרנה, נדנודים, ששששש...

כל מיני, נרדם וקם שוב. מה הבאה? שהוא קם כולו רטוב בגלל המטרנה. קר. וצריך לקלח אותו ולהדליק דוד כל בוקר ואני ממהרת לצאת.

אין איך לעודד חוץ מזה שבסוף זה עובר מתישהו. 

הוא לא אוכל כמו שצריך ביום וזה לגמרי בעיה שלנו, אנחנו מאד מנשנשים לאורך היום והוא גם

פחות ארוחות מסודרות.

צריך..

לדעתי אפשר לעשות תהליך

בהתחלה לשכב ממש לידו

כל לילה להרחיק את המזרן עד שתעברו לכיסא ליד הדלת

ואז לקצר את הזמן

לגבי האמבטיה לדעתי להמשיך לקלח ולא להתרגש

זה פשוט יעבור מתישהו

אני ממש רוצה להיות על זה. הבעיה שמנסים יפה עד שיש את הלילה הזה שאת ככ גמורה ואת נשברת

ככה היה עד עכשיו. באמת ניסינו והצלחנו יפה, עד שבא הלילה הזה שאני פשוט גמורה ונשברת

אם נשברים פעם הבאה הוא יבכה יותר כי למד שזה עוזר

זה באמת דורש המון כוחות אבל שווה את זה בעיני

התקף חרדה בד"כ מתואר בצורה ממש שונה.

ובלבול זו תופעה שמצריכה בירור. (והיא קורית בנפילות סוכר...)

הייתי הולכת לרופא משפחה ומבקשת בדיקות דם מקיפות

ובהם בדיקת המוגלובין מסוכרר HBA1C בדיקה שמראה אם היו צניחות בסוכר לאחרונה.

אם את בכ"א חושבת שזה התקף חרדה הטיפול שמאד עוזר זה CBT 

לפעמים צריך גם  טיפול תרופתי.

אני ממש ממליצה ללכת לרופא משפחה בקרוב.

מעולם לא סבלתי מלחץ דם גבוה/נמוך ובעיות של סוכר

לפי הצאט כן נשמע שזה סוג של חרדה

לך לא נשמע? האמת שאת מעודדת אותי כי שקעתי לייאוש וקשה לי עם המצב ולהרגיש ככה

ונפילת סוכר ממש כן.

לכן זה הדבר הראשון שעלה לי.

אבל אם זה תופעה שמלווה אותך כבר זמן רב את חייבת לבדוק ביסודיות.

לכן חשוב קודם כל בדיקות.

ובבקשה אל תתני לצ'אט לתת לך עצות רפואיות. זה עלול להיות מסוכן.

בהצלחה יקרה

טוב שקבעת תור

תרגישי טוב

להיות שעדיף תור פיזי, אם יש לך אפשרות.

את מתארת משהו שאולי יכול להיות קשור לחרדה, ואולי לא.

ואני מניחה שבשביל לבדוק, הרופא יצטרך שתגיעי פיזית.

הטלפון בדרך כלל מתאים למרשם קטן, התייעצות קצרה, לא לטיפול ממש

מציעה לקבל עזרה רגשית. הרבה פעמים סטרס ועומס יוצרים אצל נשים מצב כזה.

ולפעמים זה גם יוצר גלגל נוסף של חרדה מלא להירדם, שעוד יותר מקשה לישון, וחוזר חלילה...

הכי נכון זה לעשות עבודה רגשית ולהבין מה כבד עלייך❤️

תבחרי משהו שיתאים לך

אפשר ללכת לטיפול עמוק, אפשר לקבל כלים לחרדות.

אני באופן אישי ממליצה לא להסתפק בעזרה סימפטומטית, כלומר להמנע נניח מהתקפי חרדה או מחרדות (cbt למשל בכיוון כזה) ויותר מאמינה בלהגיע לשורש העניין. להקשיב לחרדה, להבין על מה היא יושבת.

בעצם, חרדה, היא פחד שלא הקשיבו לו ודופק חזק יותר...

ופחד צריך הקשבה, הוא תמרור אזהרה פנימי

שמכוון אותך להזהר מתהומות ומקומות שעלולים להזיק. אפשר ללמוד לעבוד איתו בצורה נכונה ועמוקה, בלי להתעלם ולהדחיק, ובלי להתבוסס...

בסוף בעומק כל דבר שמפעיל אותנו רגשית, ובטח דבר שמציף ככה, יושב על מקומות עמוקים שכנראה הגיע זמן רפואתם.

ממש ממליצה לא לחפש "לכבות" את זה, אלא למצוא מענה שיאפשר לך מענה עמוק יותר למה שהנפש מנסה להעלות.

אני אישית מלמדת ומדריכה בכלים להתמודדות עם פחדים, וכמובן יש עוד בעולם

חוזרת וממליצה לבחור גישה של הקשבה ומעבר בפחד ולא של נסיונות כיבוי שלו. בעולם ובכלים הטיפוליים וגם הפסיכיאטריים אפשר למצוא לכאן ולכאן.

בהצלחה יקרה.

אם זה חרדה, אז לתת לעצמך את הזמן.

לחזור כמו מנטרה במח שתיכף זה יעבור.

נשימות עמוקות.

ובכל מקרה, כדאי ללכת לרופא לשלול דברים נוספים.

3 שניות שאיפה. 3 שניות שמירה בבטן ו3 שניות נשיפה.

לחשוב על דברים מרגיעים.

שירים

בטח כשהחרדה באה כשאת במקום בטוח (נניח בבית, לא באמצע המשרד), כדאי לתת לה.

נשימות זה נחמד, אישית פחות אהבתי בחרדה כי זה הרגיש לי שעדיין יש חרדה אגורה בפנים פשוט היא לא לגמרי מבעבעת

ממליצה לרעוד

נשמע מוזר, אני יודעת, אבל דווקא לנער את הגוף ולהתמסר לרעד. זה מוציא הרבה פעמים (לא לתמיד, כן? אבל לכאן ועכשיו, מחר יהיה מחר)

חוץ מנשימות וכו'. גם זה מוציא את הפחד או עוזר להירגע.

נשימה מעגלית על בסיס יומיומי ובעיקר בזמנים של ההתקפים

כן יכול להיות עומס וזה סימן טוב לחשב מסלול מחדש להקשיב לגוף ולתת לו מנוחה נפשית, התאווררות, ולא למצוא תירוצים למה לא מתאים עכשיו כי זה עלול רק להחמיר

אני ממליצה על שיטת רפואת הנפש בדרך היהדות

במקביל לבדוק חוסרים, בדיקות דם מקיפות ואם יש אז למלא מאגרים

והקטע עם חרדה זה שהיא מזינה את עצמה.

הפחד מהחרדה, מזין אותה. זה כמו לופ שלא נגמר. והלופ הוא מה שמפחיד אותנו- שלא נצליח לצאת ממנו.

הפתרון בעיניי זה לקבל את הלופ ואת החרדה, ולהאמין בגוף ובנפש שלך, שיש להם כוח טבעי להתאזן. כמובן לקבל תמיכה ממי שליך, אבל לא להפסיק להאמין בך ובכוחות הטבעיים המרפאים.

נכנסתי לסוג של דריכות מהפעם הבאה שזה יגיע

התייעצתי עם הרופאה שלי נתנה לי בדיקות לעשות וגם כדור קלמברין משהו כזה. לא לקחתי עוד חוששת מזה אבל לא יודעת

לפחות אני מבינה מה יש לי שזה לא פחות חשוב

קראתי שזה עלול לעשות בלבול ותחושה של רחפנות במהלך היום ואולי גם עייפות ואני חייבת להיןת חדה ומפוקסת בעבודה וגם בבית עם הילדים וזה הפחד שלי

לא מבינה מאיפה זה הגיע לי פתאום 😔

אין מה לחשוש ממנו

לי גם לא עזר

כי הרוקח אמר שזה לא טבעי

לא לקחתי עוד משום מה חוששת.לקחת אולי כי ההתקף הזה מאחורי, מצד שני יש עדיין מעט דריכות לימים הבאים

שלקחתי בתור נערה ואמרו אז שזה טבעי ובלי מרשם

אולי אני טועה

בכל מקרה לא עזר לי

ציפרלקס עזר מאוד

התקפי חרדה לרוב מתוארים כמשהו עם תסמינים ספציפיים

אבל לחרדה יש הרבה צורות

ולא תמיד זה מרגיש כמו חרדה קלאסית..

וכן, חשוב לבדוק רפואית שהכל תקין!

אבל--

יש מצבים שבהם מכל מיני סיבות הגוף והנפש מיצו את יכולת ההכלה שלהם, יכול להיות שבגלל חוויות מודחקות, ויכול להיות שסתם בגלל תקופות של עומס ורגשות מציפים, לא תמיד זה משהו מודע.

וכשאין יותר מקום בפנים, זה מתחיל לגלוש החוצה בגוף,

וממש יכול להתבטא גם בתסמינים שציינת.

אני לא חושבת בכלל שכדאי בתור התחלה ללכת להתחיל טיפול תרופתי..

ממליצה למצוא מטפלת טובה ולהתחיל בטיפול בשיחות לפני..

תרגישי טוב!

להוציא את ההתקן.

אם את כל-כך רוצה הריון, תהייה שעולה לי

למה הכנסת התקן?

מכל מיני סיבות...

אבל הלב לא שלם עם סגירת הבאסטה וממש בא לי לנסות שוב. 

ילדה בגיל 45 וגם בגיל 42

הריונות טבעיים ילדים בריאים

נולדתי בגיל 42

מעלי יש אח גדול בחמש שנים

בודאי שיש סיכויים.אבל לדעתי חשוב לדייק ולוודא זמן ביוץ.בגילאים מבוגרים יותר יש לפעמים שינויים.

כי לרוב הוא נופל לי על יום הטבילה או במקרה הפחות סבבה יום לפני...

נראה איך יהיה עכשיו כשאוציא את ההתקן.. 

על הריון מעל גיל 40, אבל סטטיסטית הסיכויים מאד נמוכים מגיל 40, וכל שנה יורדים עוד.

לא רוצה לבאס, אבל שתהיי מוכנה לכך שלרוב הנשים זה לא קורה

ההורמונים משתוללים ולא מספיק מאוזנים ולכן יש אפשרות להיקלט גם אם לא רוצים…

ולכן צריך להיזהר יותר..

באופן אישי מכירה מישהי שנכנסה להריון בגיל 46.5 (לא מתוכנן) ב"ה לאמא ולבובה שלום😀

כי הביציות קטנות גם בכמות ובעיקר באיכות.

אם כי מי שילדה בעבר הסיכוי שלה גבוה יותר ממי שלא ילדה מעולם בגיל הזה

תלוי גם בדינמיקה המשפחתית, כמה הילדים שלך צפופים ו"חבורה"

רואה מסביבי שזה יכול להיות קשה לבן הזקונים.

פחות חלק מהאחים, השיח בוגר יותר כשהוא ילד ורוצה שיח שמתאים לו, אבל גם רוצה להיות חלק אז זורם עם מה שיש…

להישאר בבית לבד עם ההורים (אחרי שהגדולים בע"ה יצאו מהבית).

מכירה אישה שילדה קצת אחרי גיל 40, בפער גדול מהלידה הקודמת. היא החליטה מראש להביא עוד ילד כדי שלא יגדל לבד. ודווקא נחמד להם לקטנים… (כבר לא ככ קטנים, יותר קרובים לגיל 20)

כרגע הקטנה שלי עוד כמה חודשים תהיה בת 5. 

שילדה בגיל 42 בהפרש גדול משאר הילדים שלה.. הכי קטן היה ביסודי כשהיא ילדה..

בהצלחה!