פורום הריון ולידה (עמוד 1505)

עשיתי בדיקה חוזרת בהנחיית רופאת המשפחה, אחכ התחלתי אנטיביוטיקה וקיבלתי תשובה שלילית ב"ה... היא אמרה להפסיק טיפול ורופא נשים אומר להמשיך. למי אני אמורה להקשיב? מרגישה כמו פסיקה רבנית

אני גרה אצלה,

אנחנו גרים אצל חמותי... עד שבע"ה נוכל לעוף משם

 

אני מנסה לחשוב על משלוח מנות יפה ולא יקר, 

לא בקטע של ממתקים ולא בקטע של מלשוח מנות קנוי, מרגיש לי מחפף כזה..

ואני כן רוצה להביא לה משו יפה כאות הערכה... בכל זאת אנחנו גרים אצלה והיא ממש חמודה

 

מתריעה מראש,

היא לא בקטע של כלי נוי, בפעם האחרונה שהבאתי לה משו כזה לא ראיתי אותו יותר...

רעיון למישי?

 

 

היום יש לי יומהולדת ואני לא שמחה, אחד הילדים שלי הקיא אתמול המון המון ומטרם שלחו אותו למיון.
בעלי איתו שם, חזר אתמול מהעבודה וכמעט מיד אחר כך יצא לטרם, חזר הביתה ונסע למיון...אני מרחמת עליו מאוד שהוא כל כך גמור, הלוואי ויכולתי להתחלף איתו, אבל יש לי יונקת בבית.
דואגת ממש ממש לילד שלי ואין לי מושג מתי ישחררו אותו...
הייתי צריכה לשלוח את האחרים מחופשים היום ולא להראות להם שאני בוכה מרחמים עצמיים ומפחד.
ואף אחד לא זוכר כרגיל שיש לי היום יומהולדת, אמא שלי התקשרה לשאול מה איתו ולא זכרה אפילו לאחל לי יומהולדת שמח.
אם משהי זיהתה אותי אשמח שתאמר לי בפרטי.

הכנתי אתמול בצק להכנת אלפחורס, ושמתי במקרר עטוף.
בסוף ראיתי שאני לא מספיקה אז דחיתי להיום.
עכשיו אני רואה שהבצק ממש קשה. יש מה לעשות איתו, או שהלך?

אז ב״ה הגעתי לשבוע 39, ואני מעוניינת לשמור אותו עוד קצת בפנים, מעבר דירה וזה (וגם אני שואפת לברית בשעון קיץ בעז״ה).. ויש גם את המשלוחי מנות שאני חייבת לקנות ולהכין.
אממה כשאני הולכת, יש לי לחצים ממש בבטן התחתונה ובגב..
ואני לא יודעת עד כמה מנוחה מוחלטת באמת תעזור לשמור אותו בפנים, או שכן?

היה לו נמוך בפעם הראשונה ומאז הוא במעקב.. לא זוכרת פעמים קודמות שהיה צריך צום
בהפניה כתוב צום וגמרתי את הפניות לרופאה

כמעט אף פעם לא קרה לי
האחרון היה לפני שנתיים וחצי בליל סוכות

איך לצאת מזה בלי לחץ אימים?
מה עושים קודם? מה אחרי?
ולא נעים לי להיות בשבת בלי איפור כולם יודעים בדיוק מה עשיתי ומתי.....

אני סובלת מטחורים כבר כמעט שלוש שנים, שמגיעים לפעמים לרמה של כאבי לידה כמעט ביציאות.. 😞

כן עוזר לי כשאני מקפידה לאכול בריא,להתנזר משוקולד וחלב,קמח לבן וסוכר לבן.
וגם כשאני מקפידה להתפנות הרבה לקטנים.. הרחסתי על זה פעם,המלצה שקיבלתי במקרה מדניקוחוג ועשתה פלאים.

לאחרונה אני לא מקפידה על הנ"ל אבל התחילו לי כאבי תופת ברמה מחרידה. יש למישהי רעיון למה מניסיון?
והטיפול התרופתי לא ניסיתי אף פעם כי הבנתי שזה סוג של פלסטר ואצלי זה כרוני הטחורים, יש לי מאז התיכון, אבל לא כאבו עד לאחרונה..

אז רציתי להתייעץ.. יכול להיות שיש שם פיסורה גם? יש לכם רעיונות לדברים שיכולים לעזור?

ועוד טיפים למי שסובלת:
1. לעשות כמה נשימות לפני שהולכים להתפנות, להכניס אוויר עמוק ולהחזיק אותו כמה שאפשר לפחות עד 10, ואז להוציא לאט, ככה כל פעמים. וגם כמה סיבובי אגן.
2. לשבת ממש על הצד האחורי של המושב אסלה ולהישען על המשענת ממש, עלי ממש מקל
3.למרוח לפני ואחרי היציאות שמן קיק, מרגיע את המקום וגם ידוע ביכולות ריפוי פצעים..

תודה למי שהחזיקה מעמד עד כאן..

נושא די שכיח כאן בימים האחרונים.

תיכננו להצטרף לסעודה למשפחה של בעלי.
הם נוסעים לסבא וסבתא שלו לסעודה.

אבל מה העניין? הם לא מתוכננים בכלל.
מתכננים להגיע למקום בסביבות 14, בפועל אני יודעת שהם יגיעו רק ב15. ואז הם גם מתכננים על האש, עד שנאכל סעודת פורים, יהיה לפחות 16.

עכשיו מעבר לזה שזה מחרפן אותי חוסר התכנון הזה וההתמרחות, עם זה אצטרך להסתדר כי זה עניין של האופי שלי.
אני יודעת שזה יהיה לנו מאתגר.
יש לנו שני ילדים קטנים, זה אומר לצאת איתם בדיוק בשעת הצהריים, כשהם בדרך כלל הולכים לישון. ארוחת צהריים תהיה רק בארבע וזה ישבש להם את כל הלו"ז, זה גם אומר שנסיים שם מאוחר ולא בא לי.
אם נגיע מוקדם, זה אומר שיצפו מבעלי להתחיל להכין שם את כל הבשרים, זה לא מעט עבודה וממש לא מתאים לו לעבוד שם לבד.
ניסינו לדבר איתם, מבחינתם אין מצב להקדים.

חשוב לנו לנסוע, גם כי כבר אמרנו שמגיעים (לפני שנבנו את התכנונים) וגם כי סבא וסבתא שלו די לבד רוב הזמן וזה ישמח אותם אם נגיע.

בקיצור, יש דרך לעבור את היום הזה בשלום?
רעיונות מחוץ לקופסה יתקבלו בברכה

זה משבית אותי..
כבר לא יודעת מה לאכול..
לפעמים עם תאבון בטירוף ולפעמים קבעה אבל בלי תאבון..

הקאות, שלשולים וכאבי בטן מזעזעים
לי ולתינוקת

לקחתי קל בטן והוא לא ממש השפיע🤦
מה יכול לעזור לתינוקת?

שהתבטא בקושי נשימתי יום לפני הלידה עד כדי כך שהזמנו אמבולנס,
ועוד כמה פעמים יותר ''קלים' במהלך ההריון.

האם יש משהו שאני יכולה לקבל/ להיעזר בו דרך הקופה?
טיפולים טבעיים?
האם למישהי יש נסיון עם משהו שעזר לה?
המלצות יתקבלו בברכה.
תודה

שלום לכולן,

יש כמה שאלות שהצטברו לי לאחרונה בראש מהגידול של תאומים מתוקים בני 16 חודשים.

 

1. בילוי אחה"צ.

תמיד הייתי דודה. מפנקת, מצחיקה, מספרת סיפורים מלאי דימיון לאחיינים שלי. אלא שעכשיו אני האמא.                                           לכן, לפעמים, נראה לי שאני מפנקת מדי. משעשעת ומצחיקה, נחמדה מדי, עדינה מדי. ופחות דורשת. דוגמא לזה :לא מצליחה לעשות כלום איתם בבית מהרגע שמביאה אותם מהמטפלת. אם הם טיפה בוכים אני מיד שרה, כל הזמן מדברת, מצחיקה ומפעילה. בטח לא מצליחה להגיע לשום דבר אפילו לשני כלים בכיור או לקפל כביסה קטנה. שמה אותם לרגע בלול כדי לעשות פיפי וכבר בוכים. אז כל הזמן סביבם למעשה. המשפחה שלי אמרה שאני מגזימה ושכולם שמים בלול ושאני גם צריכה זמן לעצמי, גם אם הם טיפה בוכים ושהם צריכים להשתעמם או ללמוד להיות גם לבד. אבל איך אפשר? משימה בת 2 דק' כמו כלים או קיפול כביסה היא בלתי אפשרית לביצוע. האם אני בעצם מביאה את זה על עצמי? אמורים לעשות דברים לבית או להיות רק איתם ולהשקיע בהם כל הזמן שאני איתם אחה"צ?                  יש ספר הוראות?

 

2. הרגלים.

מטריד אותי שלא עולה לי בראש איזו אג'נדה חינוכית סדורה שיש לי עבורם. ערכים שלי. שלנו כזוג. של משפחה. זה לא שישבתי וחשבתי על זה. אני חושבת שאני מביאה להם מלא צעצועים וגירויים, עוברת איתם משעשוע לשעשוע ופחות מתמקדת במשהו אחד או בדברים להקנות. בטוח אני מלמדת ערכים כמו, "תביא לו את הכדור, זה אח שלך" , "הנה האצבעות וזה כלב וזה צבע צהוב", או "עכשיו כולם הולכים לישון, לילה טוב". אבל עדיין, לא הרבה מעבר לחבק ולשיר. ההרגל היחיד שאני חושבת עליו זה שהצלחנו בו זה להשכיב במיטות. וכן, אנחנו זוג מאד מכבד ואוהב ומתחבקים לידם ופועלים בצוות. זה גם משהו טוב להיחשף אליו נכון?

איך יודעים איזה הרגל זה לאיזה גיל ועם מה כדאי להתחיל? איפה לומדים את זה?

 

3. אהבה.

אני מפחדת שאני אולי לא מחבקת מספיק? כמה זה נחשב להראות אהבה לילד? לכאורה, אני לא הטיפוס הכי נוגע בעולם. אני מחבקת ונוגעת ומלטפת ומעודדת ורואה אותם אבל אולי זה לא מספיק? כלומר, הכל יחסי. דוגמא שקרתה לי השבוע, אנחנו מאד עומדים על ההרגל בחדש להשכיב במיטה. בגלל שאני הטיפוס הרך והעדין שכואב לו לשמוע בכי אני עומדת על ללמוד להיות קצת יותר עומדת על שלי ולישון זה לישון. מצד שני הילד בכה. יש בכי שאנחנו נותנים להם לבכות עד שירדמו לבד כי זה בכי סביר וקצר. אבל הפעם הוא צרח, אז הוצאתי, ליטפתי, הנחתי אותו עלי בסלון, דברתי איתו וצחקנו. הסברתי לו שאין ממה לחשוש ושיש חושך בחוץ. ואז נתתי לו עוד בקבוק. והוא אכל צחק ונרגע ואז השכבתי במיטה והפעם, הוא היה שקט ורגוע. ופה הרגשתי וואהו. הייתי פחות רובוט ויותר אמא. אבל זה מתאפשר כשיש רגע כזה.... לא כשאתה עם הראש בקיר שילכו לישון ואני צריך דקה לעצמי בכל היום העמוס והמתיש הזה שאם נודה על האמת, זו גם מחשבה לגיטימית ולא מופרכת בכלל...

 

4. זמן.

יש לי לוז צפוף, ואני מהאמהות שצריכה המון זמן לעצמי. קשה לי לארגן את עצמי וגם אותם. זה טו מאצ'. כמובן שאני ובעלי מתחלקים ועושים. אחד מחתל את שניהם, שני מארגן דברים. או שכל אחד מחתל ילד וגם מארגן. מנסים ללמוד ולהתייעל. אי אפשר אחרת עם תאומים. להתאפר בבוקר, לצאת עם חברה בשביל הנפש, לבדוק מבחנים, להתארגן בבוקר לעבודה, לקנות בגדים. אני טיפוס מאד איטי שפועל בנחת וגם צריך המון זמן. ואז אני שולחת אותם למטפלת או לסבתא או עם אבא כדי שאצליח לעשות משהו בבית או עבורם או לעצמי ואין לי יסורי מצפון על זה. הם תמיד במחשבתי ואני דיי זו שדואגת לצרכיהם, תרופה, בגדים, טיפול, דברים. אבל יש לי נניח חברות שלא מוכנות לצאת בלי הילד, תמיד צמודות אליו. ואני ממש אוהבת אותם בדרכי שלי המיוחדת, אבל צריכה את הזמן שלי לעצמי ומחכה לפעמים לערב כדי שיגיע הזמן שלי. ואני לא מהמהות שכל שניה דוחפים לך תמונה של הילדים. קצת כן, זה קורה, אבל לא מאלו שאין להם אישיות משל עצמם יותר ודעות ואהבות. עד כמה זה נוראי???

 

 

5. הנאה.

ועם כל זאת, הילדים שלי הם הכי נהדרים, מתוקים ועדינים. ב"ה גדלים ומתפתחים יפה עם המון חיבור והשקעה שלי ושל בעלי.

יש המון רוך מסביבם, כנראה לכן הם מפונקים גם. בעיני הם לומדים להיות חברותיים כי נחשפים להרבה קרובי משפחה וחברות שלי      . אני חושבת שאני סופר משקיעה ודואגת, גם לילדים, גם לבית, גם לעבודה. משקיעה ביום הולדת, באלבומים מעוצבים, בלתת תחושה אוהבת . מנסה לשלוח זרועות של תמנון לכל הכיוונים ולפעמים כדור אחד נופל או כמה כדורים. אני עובדת כמורה במקום חדש מצטיין ודורש לכיתות טובות וצריכה להוכיח את עצמי וגם עובדת ב100 אחוז משרה עם השתלמויות.

 לומדת להיות אמא. כבר בתוך התהליך שנה וארבעה. צריכה ללמוד איך להרפות ולהנות מהדברים? מתי זה מגיע? הקבלה הזו, שככה הדברים, עמוסים ואינטנסיביים ונוראיים ונפלאים, מבולגנים ואוהבים אחראיים ובעיקר שונים. מעניין....כולם מפרגנים על איך צמחתי כאדם וכאמא ונכנסתי לתפקיד ולהיות אמא לתאומים זה באמת מטורף וצריך להדליק משואה. מתי גם אני ארגיש יותר הנאה ופחות עבודה?

אני מאושרת לראות אותם איתי ובכלל ועם אחרים, אז אפשר ב"ה להתרווח ולהנות והלוואי שתמיד נרווה נחת. אבל התקופה הזו כ"כ סיזיפית ואני על אוטומט. אשמח להנות מלהכין ארוחת ערב ולקלח כשהכל זרוק על הרצפה כמו שאני נהנית מהופעה.

 

תודה על הקריאה

 

 

לק"י

למה עד שבא לי לאכול שטויות, אין לנו בבית שטויות?

למה עוד לא המציאו קפסולות שינה?
לוקחים כדור, ונטענים בכמה שעות שינה לפי המינון.
זו פשוט המצאה גאונית בעיניי.

למה הבית תמיד מתבלאגן?

ולמה לוקח יותר זמן לסדר מאשר לבלגן?

למה האוכל לא מכין את עצמו?

למה אם הולכים לישון עם החומר מתחת לכרית, הוא לא נכנס למוח?

למה החופשות של משרד החינוך לא הגיוניות?


ועוד שאלה דווקא הגיונית. הייתה כאן פעם ניקית שקראו לה @חותמת+. אם את כאן - מה שלומך?

>תיוג

@הרבנית הקדושה

תיוג

@חגהבגה

המוצץ שלו נקרע טיפה, זה מוצץ שקנינו בחול ויקח שלושה ימים עד שיגיע.
הוא לא מוכן לקחת אחר בנתיים והמוצץ השני פשוט איננו...

בעייתי להשתמש בו בנתיים? זה כן מרגיע אותו..
או לחילופין משהי יודעת איפה אפשר לקנות מוצץ ביבס באזור בית שמש?

יש תאריך של עוד יותר משנה על האריזה ..

אני אוהבת לחגוג פורים בבית. נקודה.
אוהבת לארח. אצלי. עם הליצנים שקניתי וקישטתי. במטבח שלי עם הכשרות שלי בנוחות שלי בלי להתעייף בנסיעות.
עד פה הכל בסדר. זה ברור לי ואני מרגישה עם זה מצוין.
הזמנתי את ההורים אליי. כמו כל שנה. כי זו בערך הפעם היחידה בשנה שהם אולי ירצו לבוא.
השנה הם לא יכולים. כמו כל השנים בערך. אולי מוצדק אולי לא - אחותי צריכה לעבור פרוצדורה רפואית באותו יום. היא נשואה. זה אמור להיגמר תוך שעתיים וגם אם הם צריכים לשמור לה על הילדה יש לה בעל. אז נסיעה של כמה שעות.. נו.
מכל מקום, הבנתי את העניין והם לא יבואו.
אמא שלי הציעה שניסע אליה. גם בעלי די זורם. אמרתי לה שאחזיר לה תשובה
אבל לי לא זורם. לא בא לי.
אני האמת לא ששה 'לבזבז' יום כזה בנסיעות בינעירוניות. לא בא לי לפגוש את אחותי הגדולה שאני בקושי בקשר איתה ולהתחיל להסתבך עם מה שהיא תביא ואם לילדים מותר לאכול או לא.. והילדה שלה שתבוא חצי ערומה בתחפושת ולכמ תסבירי למה היא מסתובבת ככה (הילדים שלי שואלים אותי על נשים שלובשות גופייה ברחוב למה הם הולכים בלי בגדים😅) ולהביא איתי אוכל. לא בא לי.
בדרכ בא לי וזורם לי להיות אצל ההורים שלי, אבל רק איתם. המפגשים עם המשפחה המורחבת שלי (אחיות נשואות וגיסים) לא באה לי טוב. גורמת לי להיות דרוכה. לא להרגיש בנח. להרגיש חריגה. כל הזמן יש תחרות סמויה ואם יורשה לי לומר - לצערי סוג של איבה. בעלי לא מסתדר עם הגיסים ככ. בדרכ לא מדברים.
גם בעלי אומר שהוא זורם אבל אחרכ הוא יאכל לי את הראש כמה הוא הרגיש לא בנוח. ישב כמו עציץ.
אז למה שאני אומרת לאמא שלי שאני לא באה אני מתכווצת כאילו אני עושה משו לא בסדר?
והיא בכלל עצבנה אותי כשהיא אומרת לי : אז מה? אז אחותך.. בעלה ישמור על הילדה. אנחנו לא צריכים יותר מדי לעשות ולא נהיה עסוקים
אם הוא עם הילדה, אז למה אתם לא באים?!?!?!
הכל תירוצים. לא באמת שאלתי. רק אמרתי שאני לא רוצה להטריח כי הם יהיו עסוקים עם העניין של אחותי. (הם באמת עסוקים לא? בגלל זה הם לא יכולים להגיע)
לא יודעת מה רציתי לשאול באמת. אולי קצת לסדר את המחשבות.

יש איזה נושא שמורכב לי מול בעלי.
אני רוצה לדבר איתו על זה,
אבל חוששת לצאת בכיינית ותלותית..
יש לכן טיפים לשיחה מוצלחת?