נשואים בטוב שלש שנים,
עם תאומים קטנים ב"ה. אוהבים, מעריכים, מכבדים, חברים טובים, צוות טוב, הורים טובים ועדיין מושאי תשוקה אחד של השני
ראוי לציין שאנחנו תמיד בתקשורת פתוחה לשאול ולדעת איפה אנחנו רגשית, מה מעמיס עלינו, מה צריך לעשות כדי לעזור וגם "שומרים אחד על השני".
אבל..מניחה שמה שאתאר פה זה תהליך טבעי שקורה לכולם.
מרגיש שמרב העומס, העיסוקים, הילדים, העבודה, הבית והמשפחה- אין זמן וכוח להשקיע בנו, כזוג.
לפעמים מרגיש שאנחנו כבר 3 שנים עם ילדים וזה פז"ם מבטיח אבל כמובן שיש עליות וירידות וציפיות ואכזבות ועוד הרבה על מה לעבוד, הרי כל החיים זוגיות זו עבודה
אז אמנם ישנו הפז"ם ולכאורה התחושה שאנחנו כבר מכירים טוב כ"כ וגם עברנו ב"ה את הטלטלה של ילדים ראשונים (ועוד תאומים!) אבל לצערי אין לנו שום שגרה קבועה של שיח, ומרב שכל אחד עייף ומותש, אנחנו יוצאים בנפרד לספורט בעיקר, שגם חשוב לנו כאוורור וכמטרה אישית, אבל זה עדיין בנפרד. וביחד-אין לנו אפשרות כרגע לבייביסיטר (מי תסתדר עם תאומים כה קטנים?) אנחנו מרחמים על המשפחה שתאלץ להתמודד לילה או שבת עם שניהם בגיל שנה וחצי המאתגר ומיד מוותרים. התחלנו לראות סדרות בנטפליקס כבילוי זוגי של כל זוג בורגני, אבל מרגיש שזה לא באמת כמו לדבר או להיות יחד.
רציתי לשאול בקיצור,
אם בתחילת הנישואים זה ברור שיושבים על קוראסון וקוראים ספר על זוגיות כשהכל חדש ועוד לא מכירים, עכשיו נשאלת שאלה אחרת
איך ממשיכים "לבנות", "לטפח" או "להשקיע" בזוגיות כשהשגרה עם הילדים (המתוקים) כ"כ שואבת ומתישה? אחרי רוטינה של משחק-מקלחות- האכלות ושינה? וכשמרגישים שכבר מכירים הכל טוב כ"כ? זה יהיה מביך בעיני להתחיל לקרוא עכשיו מספר על זוגיות כשאני בקיאה בה.
תודה למגיבות אודה על טיפים!
)
בהחלט
)
)