(את השיעור לא הצלחתי לסיים עדיין.. וברור שמה שאני כותבת זה בהשראת דברים שלמדתי או שמעתי או קראתי, אבל בלי מקורות מסודרים… מתחבר גם למה ש
@מטילדה כתבה בקצרה)
ביהדות אנחנו רגילים שמחנכים אותנו שככל שאנחנו יותר 'צדיקים', אנחנו פחות נותנים ערך לחיצוניות. הפנימיות היא העיקר, ועיסוק במראה, יופי, עושר וכו' יכול להיחשב לפעמים כחומרני ונוגד את הרוחניות.
אבל בפרשות שלנו, תרומה ותצווה, יש עיסוק גדול מאוד במראה. של מבנה המשכן, של הכלים, של בגדי הכהנים. הכל חייב להיות מהחומרים הכי איכותיים, הכי מפואר, בנוי בצורה מדוייקת, בלי שום פגם.
גם הכהנים עצמם צריכים להיות בלי מום, מי שיש לו מום בגופו לא יכול לשרת בבית המקדש, למרות שאת כל שאר הזכויות של הכהנים הוא כן מקבל (זה לא מהפרשה, אבל גם מתחבר לנושא. וזה אולי אפילו יותר תמוה, כי זה ממש נוגד את המוסר שאנחנו רגילים אליו - למה מום חיצוני שלא תלוי באדם אמור למנוע ממנו לשרת בבית המקדש?)
ואני חושבת שדווקא זה שהתורה נותנת לזה מקום כל כך משמעותי, ודווקא במקום הכי קדוש, מלמד אותנו שיש לזה משמעות.
כמובן צריך להבין מה המקום של החיצוניות. כי ברור שהפנימיות זה החלק היותר מהותי, והצד החיצוני זה רק הלבוש, ובלי תוכן אין לו משמעות.
אבל כשיש תוכן בפנים - אז אנחנו רוצים להלביש את התוכן בתוך מעטפת של יופי. וככל שזה משהו שיותר יקר לנו, כי התוכן שלו יותר גדול, אז גם המעטפת צריכה להיות יותר של פאר והדר. ולכן דווקא בבית המקדש צריך להיות השיא של השלמות החיצונית, דווקא כי התוכן הוא הכי קדוש, של חיבור בין שמיים וארץ.
ועדיין - כמו ש
@משמעת עצמית כתבה בפרשת תרומה, גם הדברים המפוארים הם מוצנעים. כל הכלים היקרים מוסתרים בתוך ההיכל, וארון הברית מוסתר עוד יותר בעומק - בקודש הקודשים. כי גם הפאר הוא לא החוצה, אלא פנימה. לא כדי להראות לכולם את היופי, אלא פשוט כי זה צריך להיות יפה, אבל גם מוצנע, דווקא כי זה כל כך יקר וקדוש.
(ושהדברים יהיו לעילוי נשמת סבתא שלי, שרה בת משה ע"ה, שנפטרה השבוע, ושממש חיה ככה - פנימיות מלאה וקשורה לקודש, בתוך מעטפת של חיצוניות מושקעת)