פורום הריון ולידה (עמוד 1582)

ראיתי לגדולה תולעים, התלוננה על שריפה בפות.
איכשהו ניקיתי לה וחזרה לישון.

בדקתי אצלי ונראה לי שגם לי יש למרבה בתדהמה.

עכשיו בן החצי שנה בוכה ולא ישן, ואני חוששת שגם לו יש...

יש איך להקל באמצע הלילה?
מישהי התנסתה עם ורמוקס בגיל חצי שנה???

אז נכון, זה לא ניק אנונימי, ואני רוצה לשאול על נושא מאוד אישי, אבל אני מרגישה פה בבית... מקווה שזה בסדר.

אני חצי שנה אחרי לידה שניה כאמור.
בזמן יחסים אני מרגישה שההתרחבות של הנרתיק בגלל הלידות פוגעת לנו בהנאה.
אני אנסה להקפיד על תרגילי רצפת אגן, אבל רוצה לשמוע מכן - זה יכול להשתפר באמת? יש תקווה?
קצת מבאס אותי לחשוב שזה יישאר ככה...

האם מישהי נתקלה בתופעה בה הנקה מנעה מחזור לפרק זמן ממושך, ואז הגיע המחזור, ולאחריו שוב לא הגיע...ולא הריון.
ההנקה יכולה לשוב ולמנוע, גם אם לא היה שינוי באופי שלה?
יש מה להיבדק?

הוא לא מוכן...ניסינו כמה סוגים של בקבוקים..לא נשמע לי קשור כבר לסוג

לא מצליחה לשאוב..אז זה רק עם תמ''ל

לא לוקח מוצצים בשום אופן..ניסיתי מלא סוגים ופעמים


ואני חייבת לעבוד תכף..הוא יצרח ימים שלמים ככה
מה אעשה??!

גם להרדם נרדם רק בהנקה או במנשא..אז איך

יש איזה עצות או קסם??

בעלי ניסה מלא לתת
גם אני..

כבר היינו מבודדים אבל לא בתקופה של טבילה..אשמח לשמוע ממי שיש לה נסיון. אני לא מאומתת (עדיין😶)

בוקר טוב,.
אני שומרת על טהרה , אבל נוסעת בשבת .
יש לי שאלה יש איסור על דחייה של הפסק טהרה? יש לי בעיה לטבול ביום שישי בערב(רוצה לדחות את ההפסק למחר בעז"ה) זה מצריך ממני לנסוע למקווה בשישי לא רוצה לעשות מצד אחד מצווה אבל דרך המצווה עברה .
אל תגידו לי לשאול את הרב כי אני לא אתקשר בשביל זה אני רוצה לדעת אם יש פה בנות שיודעות אם יש איסור כזה?!
בבקשה בלי לשפוט .
תודה ושבת שלום

......................................

אפילו לפרט לעצמי אין לי כוח.

כפיצית היא סבלה מזה מאד ..אבל סיימנו עם זה מזמן...
פתאום קמה בצרחות.. ללא כל סיבה נראית לעין
ופשוט צורחת כבר חצי שעה ומידי פעם יוצא קצת...
תחכימו אותי ..
תודה🤍

והכל נופל על בעלי
אז נכון אני אחרי לידה
ואחרי כמה ימים בבית חולים
ונכון אני לא מרגישה טוב היום בכלל

ונכון, בעלי עושה הכל בשמחה

אבל אני רואה כמה קשה לו
ונמאס לי.
בא לי לחזור לתפקוד כבר
לבשל, לאפות פינוקים
לסדר מקומות שהבלאגן הצטבר (גם לבעלי יש גבולות😜)

ולא להתעייף אחרי רגע של פעילות קטנה שאני עושה

טוב,
נסיים בתודה שב"ה זה מסיבות טובות
וב"ה שבעלי מתפקד ואין כמוהו!

סתם פרקתי
שבת שלום♥️

אוף
מה עושים?
מרגישה שאין לי כאמא שום דרך להגן על הילדים שלי ועל הבית שלי שנלחמתי כדי להקים

מה עושים???

כבר תקופה מאוד ארוכה רני מרגישה לא טוב במקום שאני נמצאת בו בחיים .
שאני לא ממצה את עצמי מבחינה מקצועית
לא טוב לי עם הגוף שלי אחרי הלידות השמנתי המון.
לא טוב לי בזוגיות שלי ובכללי מרגישה שאני ביטלתי את כמי בצורה טוטלית עבור הבית !
מרגישה שאני כל יום קמה כמו רובוט ופשוט שורדת כל יום.
התחלתי טיפול ע מטפלת nlp שהיא גם יועצת זוגית .
לא יודעת איך היא יכולה לעזור לי אבל עדיין נותנת לזה צ'אנס .
רע לי ואני עוד יותר מרגישה רע עם כמי שאני מתלוננת .

אני נמצאת בתקופה הזויה בתור בעלת תפקיד עזרה בקהילה. ובתקופה הזו התפקיד עמוס.
אני חושבת שהגעתי למסקנה שהגעתי לשימוש בכל האנרגיה הרגשית שלי. עוד מאומת ועוד בידודים ועוד משפחה ועוד משפחה וכל זה בנוסף לב"ה בישולים ליולדות במקביל ועוד מקרים כאלה ואחרים שזקוקים לתשומת הלב שלהם... מבחינה טכנית אני עמוסה. מבחינה נפשית.... אני כנראה עמוסה מאודדדדד.

היטם התעוררתי מאוחר. יום החזרת עוברים... (סבב מוקפאים למי שמכירה)
והיו לי משימות כאלה ואחרות שקשורות לתפקיד ובנוסף בגן לא בדיוק היו אנשי צוות כך שהיו לי בבית 2 ילדים בלי גן🤦🏻‍♀️🤦🏻‍♀️
בקיצור הכל סובב סביב המציאות ההזויה..
באמצע ההתארגנויות.... פתאום טלפון ממכון פוע"ה. נופל. לי. הלב.
אמאל'הההההההה שכחתי לקבוע עם המשגיחה!!!!!!!
אני עונה בהיסטריה לטלפון, מחכה לשמוע מה יהיה גורלי....
ואז עונה לי הבחור מהפיקוח ההלכתי (מי שלא יודעת, צריך בכל תהליכי הפוריות פיקוח של שליח חיצוני שלי בתוך המעבדה לוודא שחלילה אין טעויות) ושואל אם יש לי היום החזרה, עניתי שכן ומצטערת ששכחתי לעדכן אתכם! ענה לי ישר שהכל בסדר ושהתקשרו אליהם מהמעבדה ושהם ישר שלחו משגיחה. לא ידעתי את ליבי מרוב הקלה והודיה לבחור הזה. אמרתי לו מלא פעמים תודה רבה ושאני ממש מעריכה ולא יודעת מה עוד אמרתי😅 רק יודעת שהרגשתי שזכיתי בלוטו, באמת. בסוף הוא הוסיף שזה לא קרה להם פעם ראשונה והם יודעים לטפל במקרים כאלה מהר.... (עדין לא ממליצה לאך אחת לחוות את השניות שחוויתי שכבר היו סרטים שאין החזרה היום!!!!)
ב"ה מלא פעמים....
המשכתי להתארגן....

מפה לשם -

יצאנו מהבית בשעה המתוכננת. 13:00.
זה לא היה מצליח בלי העזרה והתמיכה של בעלי.
אשריו. ממש זכיתי בבעל חרוץ!
כבר בדרך לאוטו הרגשתי שאני מתחילה להיות רעבה והמחשבה שמי יודע מתי ייכנס לפי אוכל רק הרעיבה אותי יותר ככל שהדקות עברו.
התחלתי לחשוב ולברר על להזמין אוכל מבחוץ, אבל זה לא באמת הסתדר מבחינת הלו"ז.
אז חשבתי להזמין איזשהו סלט מאיזור הבי"ח אבל הם לא ענו לטלפון.
התייאשתי מזה קצת.
ובדרך לבי"ח (הלא ארוכה מדי) התפללתי ואמרתי את ההתחייבויות שלי... ובהמשך דיברתי עם בעלי על המועקה שיש לי. לא עזר עדין.

הגענו לבי"ח, בעלי הוריד אותי והלך לחפש חניה.
הגעתי לקבלה ואז אני רואה שלטים שהחל מיומיים קודם, אין כניסת מלווים לחדר התאוששות בגלל הקורונה.
מה שאומר בעצם שבעלי יחכה לי במשך כלללל הפרוצדורה בחוץ, ליד הקבלה. המועקה התרחבה בקצב עכשיו.

חיכיתי לתורי. בלחץ ומתח.
הכרוז אמר את המס' שלי. התיישבתי מול המזכירה. התחילה לטפל בי, וכל דקה ודקה שעוברת, אני מרגישה שהמועקה מאיימת להתפרץ וחשבתי שאני לא אעמוד בזה.
ובאמת זה פשוט קרה... ככה מול המזכירה.... הדמעות התחילו לזלוג ללא שליטה. אבל יחד עם זאת היו מאופקות. כאילו ידעו מה המינון הנכון עכשיו לרדת. והקול שלי גם היה בשליטה ולא שברירי מדי.
אני חושבת שהמזכירה שמה לב אבל היתה רגישה מספיק בשביל להתעלם.
היא כן אמרה שאולי בעמדת האחיות יאשרו כניסת מלווה אז שאשאל אותן. ניסתה לשדר אופטימיות.
משהו התחיל להירגע.
הודתי למזכירה מאוד על הכל. הרגשתי שכלום לא מובן מאליו. כל המצב הזה שאני יושבת בקבלת המחלקה והעולם בטירוף (לא באמת באמת, אבל כך זה נראה לנו כלפי חוץ, לעין סתמית, כי ברור שה' מנהיג את העולם הצורה מסויימת שלא ברורה לנו כעת) היה נראה לי פלאי ולא מובן מאליו. אשכרה זכיתי שתהיינה נשות צוות המזכירות לטפל בי ובכמותי שבאנו לטיפול הזה! הרצון לשגרה ולעסוק בקידום החיים עומד לנגד עיניי. לא יכולתי שלא להודות לה מקרב לב.

כשסיימתי איתה את ענייני הקבלה, בדיוק בעלי הגיע. אמרתי לו שאין מלווה ושננסה את מזלנו אצל האחיות. הייתי עדין עצובה...

חיכינו עוד כמה דקות שבהן התחלתי לעכל שאכנס לבד (זו לא הפעם הראשונה... אבל הפעם הייתי זקוקה לו יותר נפשית).
הגיע תורנו, תורי. נכנסתי ודי מהר אחרי ששאלו לשמי שאלתי במילים אלו: "אני יכולה להתחנן על נפשי שבעלי ייכנס איתי רק להמתנה מאחורי הוילון???🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻"
הן ענו ישר, לא.
אנחנו לא יכולות.
התאמצתי עוד ושאלתי (בחוצפה כלשהי כי הרגשתי שאני *חייבת* אותו נפשית)
"אבל רק בוילון, הוא לא יצא לשום מקום!"
זה לא קשור לזה בכלל. ענתה לי האחות.
ואז... אמרתי לעצמי, ****, יש עוד שיקולים בעולם. לא הכל ידוע לי. לא הכל מובן לי. יש עוד דברים שקורים ושצריך להתחשב בהם.
ואז.... התגובה הבאה שלי היתה....
"כל הכבוד לכן שאתן באות לעבוד בטירוף הזה. לא מובן מאליו. תודה!"
ואז האחות שענתה לי ראשונה 'לא' גם חייכה ובמקביל העיניים שלה אמרו "עכשיו את מדברת לעניין"
הרגשתי שוב ברת מזל שיש לי צוות שמטפל בי ומקבל אותי. ועוזר לי לזכות להרות ולהיות אמא לעוד אוצר בנוסף לשפע שזכיתי ושיש לי בבית....

הגעתי לוילון המיוחל, עשיתי כדבריהן והורדתי את החלק התחתון והתכסתי עם עוד חלוק... חיכיתי מלאאאא זמן איזה 40 דקות... והתחיל לי לחץ של מתי אוציא את הקטן מהמעון... אבל המנהלת של המעון המהממת הסכימה שיישאר בקבוצה של השעה המאוחרת... איזה אלופה. כמה ניסים וכמה יש להעריך מה שקורה!!!!

פתאום, היה לי מוזר.
המועקה שהיתה עד לא מזמן - לא היתה. הרגשתי שמישהו הכניס את ידו ופינה את המועקה מהחזה ואת המחנק מהגרון.
חזרתי להיות עצמי, והרחמים העצמיים והדיכדוך פשוט לא היו שם.

נכנסתי טובת לב לטיפול. תמיד אני שמחה לראות את הרופא שלי. הוא ממש מיוחד ושליח ענק....

יחד עם זאת, עדין המחשבות על המציאות ההזויה היו בראשי. הזכיר לי כאילו אנחנו במלחמה כזאת מהבחינה שאין אנשי צוות והורידו את המלווים....

הרופא שלי התותח (באמת!) התחשב בי והתייחס לכאב כלשהו שהיה במהלך הפרוצדורה... ובסוף ביקשתי ממנו שישחרר אותי מהר בגלל המעון של הקטן... והאלוף שיחרר (אצל בעלי) עוד לפני שחזרתי מלהתרוקן בשירותים!!!!!!!
יצאתי *אני* מבית החולים... דיברתי עם בעלי סתם על דברים. כן חיפשתי משהו לאכול בדרך אבל ידעתי שמתוק לא יתן לי מה שאני מחפשת... אלא פשוט לתת לרגשות שלי להיות....

הגענו הביתה שמחים ורעבים



תודה למי שהיתה דותפה איתי וקראה איתי את החוויה. עוזר לי לעבד!

אז ככה-

אחרי הלידה הקודמת ניסיתי סרזט וזה היה איזה חודשיים של דימומים בלתי פוסקים ומבאסים. אז עברתי להתקן מונה ליזה והדימום היה ממש בקטנה והבנתי ממכון פועה שההתקנה לא אוסרת. מושלם.

הפעם צעדתי בשמחה ובששון הישר להתקין מונה ליזה, יומיים אחרי הטבילה של אחרי לידה... ויש לי דימום הרבה יותר חזק ומסתבר שיש מצב שכן נאסרים אחרי התקן לא הורמונלי רק שלא ידעתי את זה☹ בכלל לא הייתי הולכת להתקין כל כך מהר אם הייתי יודעת ואני מתבאסת ברמות.
הכנסתי ביום רביעי וביום שישי צלצלתי למכון פועה והרגשתי שאני קצת... לא נעים לומר... מבלפת נתונים לרב. הוא ניסה להבין את הכמות. אז הוא שאל אם אני משתמשת בתחתונית או פד? אז השתמשתי במגני תחתון באמת אבל וואלה....הייתי צריכה פשוט לעבור לפד במקום להחליף תחתוניות. ניראלי סתם לא רציתי כדי לעבוד על עצמי שאני לא נאסרת.
הוא אמר לחכות לראות אם עד יום ראשון הדימום מתמעט. אבל אני בכל זאת מרגישה צורך לשאול שוב על מה שהיה כי לא דייקתי בפרטים.
אוף מכירות את זה שיש מצפון שאולי לא נתתן פרטים מדוייקים לפוסק שלכן? אני תמיד ממש מנסה לענות בהכי מדויק. אבל אני כל כך כל כךךךךך לא מוכנה נפשית להיאסר שוב כזה מהר!!
בכללי אני ממש מתבאסת שאין לנו רב ספציפי. הייתי מביאה לרב של השכונה אבל הוא לעיתים קרובות אמר שהוא לא מספיק מבין ואמר לשאול את מכון פועה... אז עברתי קבוע לשאול אותם. בקטעים כאלה אני ממש מבינה למה פשוט צריך רב אחד.

אני עדיין בהלם שיש מצב להיאסר כשזה בוודאות פצע. עד שחשבתי שמצאתי את המניעה הכי טובה לי...
במקביל אני מנסה לקחת הכל בפרופורציות. להגיד תודה לה' שזכיתי ללדת, להביא תינוקת לעולם, שהצלחתי להיטהר הפעם מהר יותר (פעם קודמת זה היה כמעט 3 חודשים והפעם 7 שבועות) ושגם אם ככל הנראה הרב יפסוק לי שאני אסורה מחר, שאטבול עוד שבועיים שוב בע"ה וזהו.

אבל זה כל כך קשה כי זה בא בהפתעה ולא ציפיתי לטוויסט הזה יומיים אחרי טבילה.

מישהי חוותה קטע כזה עם התקן לא הורמונאלי? זה יכול להיות דימום ארוך ממש כמו שמספרים שקורה לפעמים עם הורמונלי?
וואי יצאתי מאזה מפוזרת בכל מה שכתבתי... סורי🙈

קשה לי ממש עם טבילה בשבת ובשיישי בעז"ה אני אמורה לטבול. איך עושים את זה? אין לנו מקווה בשכונה אז זה אומר ללכת בערך עשרים דקות. ואף אחד לא יוצא מהשכונה בשבת אז אם מישהו רואה אותנו זה די ברור לאן אנחנו הולכים. אבל בעיקר אמור לרדת גשם בשבת ולא בא לי ללכת את זה לבד, פעם שעברה שזה יצא בשבת בעלי והבן שלי באו איתי והתפללו בבית כנסת אחר אבל בקור הזה אני לא אוציא ילד בן שנה וגם לי לא בא ללכת לבד בקור בזה. איך אתם טובלות בשבת? הלוואי שיהיה לכם עצות מועילטת

הכרטיס אישי של @אמא וגם יש שם קישורים מעולים...
מי מוצאת לי?