היי כולן, אחרי כל התמיכה והעזרה שהפורום המקסים הזה נתן לי בשנה פלוס שאני כאן, כותבת את סיפור הלידה הניסית שלי. אם אתן תקווה למישהי אחת, עשיתי את שלי...
אז הריון ראשון ויקר יקר יקר כל כך. ההריון הגיע אחרי חודשים של ניסיונות טבעיים, אחרי שלושה הריונות כימיים (השני היה בדיוק לפני שנה, ביום ההולדת שלי וכמה שבכיתי אז, ברוך משנה עיתים ומחליף את הזמנים) ואחרי זריקות, הזרעה והשבחה.
שבוע 9 להריון, רופאת הנשים מאבחנת אותי בהיפרמאזיס. מה זה? ההקאות הבלתי פוסקות שיכולות להיות גם 20 פעמים ביום, ההתייבשויות, עירויים, שני אשפוזים כבר מאחורי והרגשת סמרטוט כללית אלה לא תופעות רגילות של ההריון? מסתבר שלא. מסתבר שמנת חלקי להיות חולה בהריון. מודה על כל הקאה והקאה בעיניים דומעות, היד כבר מחוררת מרוב עירויים אבל משתדלת להמשיך הלאה עד כמה שקשה כי... כמה שחיכיתי לקטנה הזו...
השבועות מתקדמים, מבדיקה לבדיקה הכל תקין ב"ה. את לא מרגישה טוב בכלל אבל הקטנה מתפתחת מצוין אז הכל מתגמד ואפילו מתחילים להתייחס בהומור למספר ההקאות וסוגן. ממשיכה לעבוד כרגיל ומתמוטטת בבית כי נגמר הכוח וכי לא מאשרים שמירת הריון ("אז מה אם את מקיאה 18 פעם ביום? הבדיקות שלך בגבול הנורמה", לא יודעת איך... משבוע 8 בערך הפסקתי עם הויטמינים...)
שבוע 28, אני בביקור שגרתי אצל אחות ליווי ההריון שלי. נשקלת, מגלה ששוב ירדתי במשקל (מינוס 11 קילו בכל ההריון, אפילו לא הייתי צריכה בגדים חדשים), סטיק שתן תקין ולחץ דם קצת גבוה. האחות שואלת אם חוויתי טשטוש ראיה או כאבי בטן ואני משתפת שבימים האחרונים, בעיקר מול המחשב יש לי טשטוש ראיה קל אבל... אני עם ראיית לייזר ורואה 6:6. היא לא מתרשמת מהציניות שלי ושולחת אותי לרופאה. חג סוכות למחרת, אין רופאים ואחי היקר מנטר אותי. בינתיים תקין. לאחר החג הרופאה שולחת לי הפנייה למיון, אני לוקחת יום מחלה, מבטלת טיפולים ומתייצבת במיון נשים. משם מפנים אותי למיון יולדות, "את כבר בשבוע מתקדם". פמליה של רופאים ואחיות סביבי ולאחר סבב בדיקות קפדני, שוללים רעלת הריון ושולחים אותי הביתה. באולטראסאונד הרופא החמוד אומר כבדרך אגב "את יודעת שהיא בעכוז?", כמובן שלא ידעתי, אבל שאלתי אם היא יכולה להתהפך. "כמובן, יש עוד זמן".
שבוע 33, מגיעה לבדיקה שגרתית אצל רופאת הנשים, הקטנה בעכוז והרופאה מציעה להגיע עוד שבועיים לאולטראסאונד חוזר ובינתיים לבצע תרגילים שיכולים לסייע להיפוך כמו עמידת נר. רק מלשמוע הבחילה עולה לי שוב, הרי אני עם היפרמיאזיס אבל מנסה בבית עם כריות ובעלי, שנינו צוחקים ואז הולכת להקיא. ניסיתי.
שבוע 35, מגיעה לרופאה. בודקת. כמות מים תקינה, תנועות, תנועות נשימה ו.. עכוז. מביאה הפניה למרפאת טרום ניתוח. מה ניתוח קיסרי? זאת לידה ראשונה ולי יש רף סבל! מתכננת לידה טבעית. אמרה ששווה להרים טלפוו למחלקה ולבדוק.
מתייעצים עם רופאים שמכירים וקרוב משפחה רופא מציע להגיע לייעוץ להיפוך בשבוע 36 כי לפני זה פשוט ישלחו אותי הביתה.
שבוע 36+6, בעלי בעבודה, אמא שלי ואני מגיעות בשבע בבוקר לבית החולים להתייעצות. אני קבעתי להגיע לעבודה לאחר מכן.. יש לי המון דברים לא סגורים. עוברת מוניטור, תקין. עוברת אולטראסאונד, תקין אבל... יש מעט מאוד מי שפיר, ממש מעט, "הרגשת רטיבות? דליפה?" כלום... בנוסף, התגלה סיבוך נוסף שאותו לא אפרט מחשש לאאוטינג (עד כמה שאפשר) ומנהל המחלקה ממליץ על קיסרי דחוף לאותו היום. אני מתחילה לבכות. מה קיסרי? מה סיבוך? מסכן אותה ואותי? אני בכלל אמורה להיות בעבודה וללדת עוד יותר משלושה שבועות, עוד לא הגעתי לחודש תשיעי! אמא שלי נכנסת לחדר ואני שואלת אם יש סיכוי שהיא עוד תתהפך ויהיה אפשר ללדת וגינאלי. הרופא אמר שתמיד יש סיכוי אבל אי אפשר לדעת והוא מוכן להמתין עד מחר בבוקר להערכה חוזרת ובינתיים, אשפוז במחלקת הריון בסיכון. מה? מה לי ולזה? יש לי תיקים של ילדים שצריכה לטפל בהם, בעלי במרחק נסיעה ברכבת והתיק לידה מוכן חלקית ו.. מי יאכיל את החתול?
מתאשפזת ולא באמת קולטת שאני במחלקה. מסביבי נשים עם צירים, צועקות מכאב ואני מתחננת ללכת הביתה ולחזור לבדיקות. מנהל המחלקה שוב מגיע אליי ומסביר שאני לא זזה מפה ויוצאת מבית החולים עם ילדה בריאה. איכשהו עבר הלילה. בבוקר בעלי ואני הולכים שוב לאולטראסאונד ושוב מקבלים את אותה התשובה של אתמול- ניתוח קיסרי דחוף, היום! אחרי שחוזרים לחדר, מודיעים ומתחילים לעכל, נכנסת האחות עם הטפסים ושואלת על הצום- אף אחד לא אמר לי להיות בצום אבל אכלתי קראוסון קטן שמיד הקאתי אותו. זה נחשב תקין, תודה היפרמיאזיס!
מגיעים להכנה לניתוח, לא יודעת מי רועד יותר, אני או בעלי. מקבלת את ההרדמה המקומית הנוראית והכואבת, ירידה פתאומית בלחץ הדם ואח תופס אותי מלהימרח על רצפת חדר הניתוח. תופעת לוואי של ההרדמה, אני מתייצבת ומתחילים. זוכרת את שתי ידי הקשורות רועדות, ממש רועדות וזוכרת שהעירו אותי כשהיא יצאה. בעלי יצא איתה ואז אני מרגישה בתכונה בחדר, נכנסים עוד ועוד רופאים והדופק שלי התחיל לעלות. המנתח פונה אליי ואומר שיש סיבוך ושאני צריכה לקבל עוד חומר הרדמה. מתוך טשטוש אני שומעת את המנתחים מדברים על השחלה שלי שבה היה סיבוך מסוים ושוב, לחץ הדם והדופק משתוללים. קיבלתי עוד חומר הרדמה והתעוררתי בהתאוששות בחדר נפרד.
הכאב. זה הדבר הראשון שאני זוכרת. כאב חד ומפלח. התחלתי לבכות מרוב כאבים. אחות מקסימה ניגשה אליי ושאלתי איפה התינוקת ובעלי. מרגיעה שהם בסדר והם במחלקה ועכשיו צריכה לדאוג לעצמי. אחי שהוא איש צוות רפואי הצליח להשתחל איכשהו, הרגיע אותי קצת והראה לי תמונות של הקטנה. די מחזק אבל הכאבים מפלחים.
עוברת בדיקת רופא נשים ו..קדימה למחלקה. מקבלת חדר לבד, לא יודעת איפה המשפחה שלי ובעיקר, איפה הקטנה שלי ומבקשת מהאחיות המקסימות לאתר אותם. הם מתקשרות ואחרי כמה דקות בעלי נכנס, חיוור יותר ממני כנראה אבל מרוגש מאוד. הביא את הקטנה אחרי כמה דקות ואני.. בקושי יכולה לקום מהמיטה, כולי צינורות, נקזים ותחבושות אבל.. בידיים מלאות. אני אמא!
היום זהו יום הולדתי. לפני שנה בכיתי כל כך כי הייתי בעיצומו של הריון כימי והשנה.. נולדתי פעמיים: נולדתי אמא כשהקטנטונת שלי יצאה לאוויר העולם והיום, כשאני מביטה בה שוכבת לידי ומבינה שניצלנו בנס, נס! יכולנו שתינו לא להיות כאן וזה לא מובן מאליו בכלל.
כל תהליך ההריון והלידה כל כך לא היה צפוי, חשבתי לגלות על הריון עם איחור קטן בווסת ולהודיע לבעלי בדרך חמודה ובמציאות ספרנו מזרקים וזריקות וחיכינו יחד לבדיקת בטא. חשבתי שיהיה לי הריון שבו אוכל לאכול גלידות ולהיות נשית ויפה ובמציאות ההריון היה רווי בהקאות, צרבות, אשפוזים, עירויים והרבה ראש באסלה/דלי ובעיקר חשבתי על לידה טבעית, בזמנה, בחנוכה ובמציאות, לידה שלושה שבועות לפני המועד, קיסרי דחוף, סיבוכים, אשפוזים, כאבים אבל.. בידיים מלאות. כל השאר כל כך מתגמד לעומת זה.
זהו.. תודה למי שקראה עד פה. מאחלת לכל המצפות והמייחלות להיקלט עוד החודש בעז"ה, לכל ההריוניות מאחלת המשך הריון קל ומשעמם ולידה בידיים מלאות, לאימהות כאן מאחלת שעות שינה והרבה נחת מהאוצרות ולכולנו- לביאות, הרבה אור ושמחה
כשמגיע לי מחזור אני בצער, ואתן שמחות 
