פורום הריון ולידה (עמוד 1859)

איפה בדיוק הכאב?

די באמצע.
מרגיש כמו לחץץץ

לרופא

שקדים שהושרו במים...

לא להיות על בטן ריקה זה מגביר בחילות

יש כאלה שג'ינג'ר עוזר להן.
לאכול דברין כמו צנימים, בייגלה, קרקרים, אורז לבן

ולעלות 3 קילו בשליש הראשון 😅

לא מעלים גרם

די עזרו לי במצבים קשים- אלה כדורי מציצה עם ויטמין b3 וגינגר, לא בצורה מטורפת העזרה שלהם אבללי היה עדיף..
ומים קפואים !!!

והיה יום אחד שכן קרסתי.. נשכבתי על הספה ובכיתי.. ואמרתי לבעלי שאני נוסעת לבית חולים.. הכל כואב כלכך ולא יכולה לתפקד..דלקות בכל הכתפיים והגוף..
והערב הזה נחרט לי כל כך רע..
בעלי שלא הצליח להשתלט על שתיהם
אני חזרתי מבדיקות בביהח..
רואה את הקטנה ערומה עם מזגן על קור.. והגדול כולו שוקולד מכף רגל עד ראש כמעט נרדם על הכסא אוכל משעמום.. ואת בעלי אובד עיצות..
אז ה׳ שמע תפילותיי ותן לי בריאות הגוף ובריאות הנפש כי המשפחה שלי זקוקה לי!

אין ברירה. הוא ילמד עם הזמן ואת תלמדי אותו מה עושים עם ילדים קטנים...

דווקא מתוך האהבה והדאגה אליהם. את חייבת שתהיה להם אמא בריאה וסבלנית. ששמחה בגידול שלהם וחיה בגוף בריא. את לא משלמת על מעון אבל אני מאמינה שאת כן יכולה להזמין נערה שתעזור בשעות מסויימות. לקבוע ערב בשבוע שאת יוצאת וכן הלאה....

נערה .. הרבה חיפושים.. ולצערי אין באזור שלנו
וגם אם אמצא באזור שלנו כל נערה לוקחת מינימום 45 לשעה..

ולך יקרה מדהימה, כמה את מטפחת ומעניקה לילדייך את כל ליבך, גופך, בעיני זו המסירות הכי מרגשת בעולם..
אבל הנפש שלך מאד יקרה ואת צריכה לשמור עליה וגם הגוף שלך צריך שיהיה לו כוח לטפל בעצמך, בבית, בילדים, אז ממש חשוב שתמצאי איזון לעצמך ועזרה גם מבעלך כמובן, שאני בכלל לא מגדירה את זה כעזרה, אלא פשוט כעשיה, ומהסביבה.. זה יכול להיות עזרה פיזית, עזרה של מנקה, של אוכל מוכן, של בייביסיטר, שכנה, אפילו לשלוח אותם למטפלת פעם פעמיים בשבוע, כדי שתמשיכי להיות חזקה ובריאה בשביל כולם ❤

יש לי כמה ילדים צפופים ( כולם קטנים) וגם תאומות בנות שנה. הרבה פעמים אני פשוט לוקחת ילדה בכיתה ו. שתבוא לעזור. להחזיק תינוק. לחתוך ירקות. איתי יחד. הן זולות יותר משמעותית..
הייתי חייבת עזרה כי כולם קטנים.. ובאמת לקחתי כל יום.
לכן לפעמים לקחתי ילדות. הן גם עוזרות. אפילו לשבת לקרוא סיפור לגדולים. ממש מקל.. ברור שנערה זה יותר יעיל. אבל ככה יכולתי יותר להעזר.

בהצלחה יקירה 💓💓

זה הכי נורמלי בעולם!!
אין אמא שאין לה רגעים של יאוש וחוסר סבלנות
לכולנו יוצאת המפלצת לפעמים, הכי הרבה ב8 בערב
זה באמת קשה לגדל 2 צמודים בגילאי 0עד 3
לפעמים תקחי בייביסיטרית שתהיה איתם כמה שעות, ואת תלכי לטייל תפנקי את עצמך ותחזרי טעונה רגשית ושמחה לילדים
זה ממש קשה להיות איתם בבית בלי רגע לעצמך , אני ממש מצדיעה לך, ושולחת לך חיבוק של תמיכה

אשתדל באמת לקחת בייבייסיטר לפחות פעם בשבועיים להטען מחדש..

אני באמת מורידה בפנייך את הכובע!
זה ממש קשה להיות שם בשביל שניים בגיל שהצרכים שלהם כל כך אינטנסיביים.
בדיוק היום לראשונה אני עם בן החודש ובת השנתיים יחד, וזה פשוט יום נוראי... הגדולה בהתקפי קנאה עושה לי את המוות, כולל שביתת שינת צהריים.
מרגישה אמא גרועה וסחוטה לגמרי נפשית.
מצאתי את עצמי בוכה פשוט בחוסר אונים מוחלט...
אמהות זה הדבר הכי קשה בעולם.

גם נרות וגם משחה. יש אפילו מארז מוכן של 3 נרות ומשחה ביחד..

נראה לי חבל לקחת סתם. אבל אני לא מבינה בזנ

לשים בכוס מים חמימים 2 כפות חומץ תפוחים
ולשטוף את האיזור, אם יש מזרק אז עדיף.. בוקר וערב עד להקלה

להיות ביחד, נכון?

נרות+ משחה.
יש הקלה
אבל זה לא נגמר!!
איך ממגרים את הדבר הנורא הזה.??

אומרים שתזונה ללא סוכר וקמח לבן עוזרת

לא מאמינה... ((((

רפלקסולוגיה, אפילו הייתי משלמת על זה הרבה.
יחסים יכולים לקדם..

וגם עיסוי פטמות

וגם תנסי לעשות בבית עמידת נר עם הרגליים על הקיר זה יכול לעזור אל תשאלי אותי למה אבל אצלי זה עזר..

בשבוע 39+5 ללא תנאים. אולי פתיחה 0.5
צוואר אחורי ומלא.
ועשו לי סטריפינג פעמיים.
אומנם לקח כמה שעות עד שנכנסתי לחדר לידה . ועוד כמה שעות עד שילדתי.
אבל זה הועיל בהחלט.

לי אמרו בבוקר צוואר אחורי ואחרי קצת יותר מ12 התחילו צירים וילדתי אחרי 5 שעות מתחילת הצירים

אולי שווה לדבר עם דולה טובה שתבוא אלייך הביתה לעשות לך...
מומלץ אגב לשלב כמוסה של שמן נר הלילה ואגינלית לריכוך הצוואר.

דיקור בהחלט יכול לקדם ולהכין את הגוף, חשוב למצוא איש מקצוע טוב כמובן.

לי היה צוואר אחורי בחדר לידה כמעט 42 פיטוצין מעט מעט כדי שתתפתח לידה...( דיקורים לא עוזרים לפתח לידה...גם את זה ניסיתי). גם הסטריפינג הקשה בחדר לידה לא עזר ממש....אז אני לא רואה בו תכלית כשאין שום דבר חוץ מדימום מיותר . שמחתי שלא עשיתי קודם לכן כי ממש הייתי צריכה את החיבוק של בעלי.

אני יודעת שלפי ההוראות לא,
אבל אולי קרה למישהי כאן וזה בסוף בישר טוב?

אולי תעשי מחר בבוקר עוד בדיקה. יכול להיות שהבדיקה לא היתה תקינה.. בשורות טובות!

הגיון פשוט

פס לא מופיע מהאוויר

מנסיון של עשרות בדיקות שליליות שגם אחרי דנה לא הצמיחו פס

רק מה?

פס שמופיע מאוחר אומר לרוב בטא נמוכה יותר
וכאן האופציות מתחלקות לשתיים-

א.הריון צעיר מאוד ולאט לאט היא תתחזק והכל תקין

ב. הריון כימי שבעצם משהו נתחיל להתפתח כבל לא נקלט כמו שצריך

ולכן ההגיון הפשוט שלי אומר שלחברות הבדיקות נח לכתוב שזה לא אמין
כי אחרי זה יבואו להן בטענות ש-יצא לי פס ובסוף לא היה הריון וכדומה(במצב של כימי)

אז נפתרון זה לכתוב שאחרי 10 דק' התוצאות לא אמינות

מנסיון של כמה הריונות- קרה לי כמה וכמה פעמים שהפס הופיע אחרי כמה שעות
בכולן היה הריון צעיר מאוד
וכן היה גם כימי אחד

בהריון הנוכחי שלי הופיע פס אחרי כחצי שעה...

אפילו לא כימי. בדיעבד התברר שהייתי בכלל לפני ביוץ.

יכול להופיע פס מתישהוא בגלל ראקציה כימית שקשורה למנגנון הבדיקה. לא סתם ההוראות כוללות הגבלות זמן.

יש כל מיני תרגילים שמומלץ לעשות לזהות את מרכז הכובד ואז העמידה קלה יותר.

 

לעמוד עם רגל אחת מוגבהת מעט זה גם ארגונומי יותר ומאוד מקל.

 

ונעליים טובות.

והיינו אצל הרופאה הרבה ואפילו פעם אחת היא לא חשבה שזה קורונה....

לשבועיים לסירוגין..
פעם הגדולה פעם הקטנה..
הקטנה עכשיו עם אנטיביוטיקה בגלל דלקת אוזניים
ולשתיהן לפני זה אמרו שזה וירוס..
בדיקת קורונה שלילית
אבל בדקנו. כי הן השתעלו.. כנראה המזגנים

אני תמיד מעדיפה לבדוק אם יש חום.
ב"ה בכל הפעמים שבדקנו היה שלילי. אבל מצד האחריות כלפי הסביבה אני מרגישה שזה יותר נכון.
אם זה טרחה גדולה, אז אולי באמת עדיף להתייעץ עם רופא.

היתה עם חום נמוך
פתאום אף שלא מפסיק לטפטף
אבל לדעתי לא קשור
כי החשיפה היתה מזמן
נראה לי שלקטנים אין כמעט תסמינים

ולמרות שאנחנו די בטוחים שזה לא קורונה, לקחנו אותה היום להיבדק. (וזו הייתה השקעה רצינית הפעם... בדיעבד אנחנו מתחרטים )

חום של שיניים.

אז אכתוב בכל זאת 😅
בלי חום, אבל מנוזל ומשתעל, כבר 3 לילות שהוא לא ישן וגם אנחנו לא, כמובן. אני גמורה פיזית ונפשית וכבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי, במיוחד שיש לי משהו חשוב בעוד שבוע ואני צריכה להתכונן אליו ופשוט אין לי אפשרות עם המצב המתסכל הזה של תינוק שכל היום על הידיים, ועד שמגיע הלילה הוא מתעורר מלא, ואני בכל מקרה גמורה כבר ולא יכולה להתעסק עם כלום.
הלוואי שהוא כבר ירגיש יותר טוב!!

נבדוק ליתר ביטחון...
אבל לפחות הרגעתן אותי שלא מחייב שזה זה

מאוד עוזר לשטוף את הרשתות של המזגן
הרבה פעמים האבק שם גורם לקטנטנים לנזלת
למרות ששטפתי לפני חודש
עכשיו שטפתי והיה מלאאאאאאא
אבקקקקק

שואלת באמת. זה מציק ולדעתי גם גורם לחוסר תיאבון

יישר לתוך האף
בלי קשר לגבי המזגן זה ממש נכון
האבק גורם לזה

ולגרום לתסמינים האלה.
אם לחץ הדם שלך נמוך מלכתחילה הגיוני שזה מה שקרה.
בכל מקרה אם את לא מרגישה טוב וזה נמשך תפני לייעוץ רפואי.

במים חמים ואדים וכו', יש התרחבות של כלי הדם וכתוצאה מכך ירידה בלחץ הדם.
את שותה מספיק?

כשמתקלחים במים חמים לחץ הדם יכול לרדת כי כלי הדם מתרחבים ואז הלב צריך להתאמץ יותר כדי שהדם יגיע לכל הגוף.
כיף לך שפעם ראשונה שאת נתקלת בזה זה לקראת סוף ההריון (אני זוכרת נכון?)
אל תדאגי.. סך הכל זה תקין אם זה עובר מהר.

כדאי להשאיר חלון פתוח כדי לקרר קצת את החדר ואולי לא לנעול את הדלת.
אם קורה לך שוב כדאי להפעיל מים קרים ולהתיישב... ולשתות.

כי אין אצלינו חלון במקחחת, וכל האדים מוציאים את החמצן... ממש מפחיד. אני משתדלת להתקלח מהר.

אני תמיד תמיד נכנסת למקלחת עם איזה מיץ / מים.
כי אם מישו לא נמצא זה עוזר לשבת ולשתות

לפעמים מרוב אדים לא נושמים טוב ומרגישים תחושת עילפון.

לחץ דם נמוך... צריך לקצר מקלחות כמה שניתן

אני בהריון מתקלחת עם כסא ועם דלת לא נעולה ובעלי יודע שהוא קשוב למקרי סחרחורת ונפילת לחץ דם..

דברים שיכולים למנוע את זה:
לאכול מלוח לפני המקלחת
להתקלח במים לא חמים
מקלחת קצרה ככל האפשר
חלון פתוח זמן הרחצה, לאוורור וקירור החדר


זה מאוד נורמלי ונפוץ

התחלתי להתקלח עם המקלחון זכוכית פתוח... מעדיפה לגרוף אחרי מקלחת מאשר להרגיש ככה.. (ואני עוד עם דלת וחלון פתוח קבוע)

לא בריא לשהות הרבה זמן במקום מלא אדים.
או שתפתחי חלון ותתני לאדים להתפזר או להנמיך טמפ' ולקצר את זמן האמבטיה.
תרגישח טוב!

ובאמבטיה כל פעם היה תחושה שמתעלפת

או המוגלובין נמוך

או שילוב של שניהם יחד...

תשתדלי להימנע ממקלחות מפנקות יתר או לשבת על כסא ולקום לאט לאט

לי היה רגע בשמיני שפשוט הרגשתי כאילו עוד שניה היא מוציאה רגל..... 

 

זה פשוט המיקום של הרחם... בשבועות הקרובים הוא יעלה ויעלה וכשהראש יהיה למטה תרגישי בעיקר למעלה תנועות- אזהרה- לא פחות מציק 

זה לא היה עד כדי כך למטה...
אבל אולי הוא גדל ועוד לא עלה....
תודה על התגובות

קודם כל שמחה לשמוע שאת אחרי, מקווה שאת מרגישה הקלה עם כל הקושי. לגבי הגלולות- כדאי להגיע לביקורת כ4 שבועות אחרי הגרידה אצל רופא נשים לראות שהכל תקין ולהתרחק מההריון מבחינת הקרישיות המוגברת ואז אפשר להתחיל. 

אבל בהיגיון נראה לי סמוך לטבילה.

ומה שלומך נשמה?
איך מרגישה?
מצליחה לישון קצת?

מגיעות לשיא ההגנה שלהן אחרי שבוע.
לכן כדאי להתחיל דווקא בזמן הדימום ולהגיע לטבילה כשאת כבר מוגנת.

סתם ככה אומרים להתחיל ביום הראשון/שני של הוסת, אבל אחרי גרידה זאת לא ממש וסת.. ובכל מקרה אם שומרים נידה כל עוד מתחילים לפני הפסק זה אמור להיות בסדר.

שוב - ככה אני הבנתי מהרופאים שלי. אני ממש לא מקצועית בתחום

OCD זה דבר ככ נפוץ, ואני ממליצה על CBT בשביל זה.. (כמובן תלוי בחומרה, יש מקרים שטיפול כזה לא ממש יעזור וצריך יותר עמוק.)

לגבי אם לדחוף אותה- תלוי בקשר שלכן. לא תמיד לדחוף זה נכון, אפשר לכוון בעדינות לשם.

לגבי הלחיות עם זה- שוב, תלוי ברמה. יש כאלו שבהחלט זה מסתכם אצלן בפשוט מעייף יותר, ויש כאלו שזה טורדני ברמה שממש מפריעה לתפקוד היומיומי.

מציינת שלא עברתי טיפול לOCD אבל מכירה את עולם הטיפול היטב.

כי אם זה יעיל אז זה נראה לי חשוב גם למשפחה שלה. אם זה לא סטוח יעיל אז באמת המקום שלי זה לנסות לעזור בפיקים ולא יותר מזה.

באיזה רמה זה..
אני לא יודעת כמה אתן חברות ומה בדיוק הקשר ביניכן, אני לא חושבת שלדחוף לטיפול זה מה שצריל, כדאי לכוון, להמליץ, לעזור לה למצוא מטפלת טובה.. אבל להרגיש איך היא בנוגע לזה.
אם בנאדם מגיע לטיפול בלי רצון- הטיפול כנראה לא יהיה יעיל...

יש רמות שאפשר לחיות עם זה וזה סתם מחשבות שבאות לשניה ואפשר לגרש אותן
יש רמות שזה מפריע לתפקוד תקין ביומיום

טיפול בדכ עוזר לזה. אם זה מפריע לה למה לא לנסות?

היא מבינה שיד לה בעיה אבל מנסה לפתור את זה בדרכים עוקפות. ו- "חיה עם זה". ואני מרגישה שהיא לא מודעת לכמה זה תוקע אותה בהרבה תחומים

יכולה לומר לך שיש לי אוסידי ברמות שונות (=מתבטא בתחומים שונים ברמות שונות) וכמה פוביות שממש תוקעות אותי בדברים מסויימים, ובחלק מהדברים החלטתי לטפל ובחלק לא, ואני יודעת שהחיים שלי יהיו נהדרים בלי זה, אבל לא מרגישה שזה מספיק גורם לי לסבול כדי לעבור את התהליך (הלא פשוט, צריך להגיד) של לטפל בדברים הספציפיים.
ואני רוצה, ובעלי ממש מקווה שאעשה את זה, אבל אני תקועה.. לא רוצה מספיק, לא מרגישה מספיק צורך, אז זה לא קורה..

כל עוד היא מודעת לזה שזה אוסידי, שאפשר לטפל בזה ןשהחיים שלה יהיו יותר טובים בלי - שתקבל איזו החלטה שמתאימה לה, ואולי ביום מן הימים היא תחליט לטפל.
את יכולה רק לעודד מהצד

בהחלט ממליצה שתפנה.
זה נותן המון כלים לביטחון ובהחלט אפשר לשפר את ההתנהלות בחיים

זה אמנם לא יהיה קבם והכל יעלם היום
אבל היא תוכל לקבל עזרה ותמיכה וכלים

תודה לך אני 10 על השיתוף האישי.
אני דווקא יותר מבינה עכשיו שאני רק תריכה לחשוף אותה לאפשרות אבל פחות "לדחוף אותה לזה".
מעניין אותי אם יש השפעה של הסטרס הזה גפ על הבית או שזה רק כלפי פנים? כנראה שגם זה מאד אישי. אבל סנ גם שיקול אם ללכת לטיפול או שלא

ותלוי מאוד בה ספציפית... יש לי חברה שחייבת שכל יום הבית יהיה שטוף ומסודר ברמת הכל ספר במקום שלו לפי א' ב' וכל משחק במקומו לפי גילאי הילדים וכו' זה בעייני כן פוגע בבית, אבל זה רק בעייני כך שזה גם תלוי בשאר בני הבית..

לדעתי בתור חברה כן כדאי לדחוף אותה לטיפול. לא תמיד במצב הזה מסוגלים לקבל החלטות לבד. 

 

ווודאי שיש לזה השפעה על הבית. תנסי לדמיין את הלחץ ביום של מקווה... ועוד יותר מה קורה אחרי המקווה כשהספקות צצים

 

ממה שהפותחת מתארת נשמע שזה לא רמה שמפריעה לתפקוד היומיומי. ברור שזה לא פשוט, אבל אם הבחורה מודעת לעצמה ומצליחה לתפקד יחסית נורמלי, זה בסדר גם לא להיות במקום של לפתוח את זה לטיפול. טיפול דורש הרבה אנרגיות..
נכון שתמיד יש השפעה על הבית והכל, אבל בעיניי תלוי מה רמת ההשפעה.
חושבת שהמקום של חברה הוא לפתוח את האפשרות ואולי לדבר על זה טיפה (תלוי ברמת הקשר ביניהן) אבל לדחוף לטיפול כשלא בשלים לו זה לא מה שיעזור..

תני לה את הזכות לנהל אותם כהבנתה, ובפרטיות.
כחברה את יכולה ליידע באפשרות של טיפול, להציע תמיכה רגשית/טכנית ולהעביר מסר שאת איתה ומקבלת אותה כפי שהיא.
עושים זאת בדרך של אמפתיה עמוקה - חיבור שלך עמוק בנפש למשמעות של אתגר בחייה. את לא צריכה לדעת פרטים (איך זה משפיע, היכן) אלא לגעת בלב - בכאב שיש לה, בבלבול, אולי בחוסר האונים.
מכירה כאלה הרגשות בחייך?
מצוקות שהיית בהן?
נזכרתי איך הרגשת, מה היית צריכה מהסביבה, ובעיקר איך יצאת משם.
האם היית צריכה דחיפה חיצונית? האם הרגשת את הקושי העצום לשנות הרגל? ומה עזר לך להשתנות לבסוף?
מהמקום הזה אפשר לגשת לשיחה רגישה עם חברה...
מהמקום שמחובר לקושי ולצורך בשינוי ולמשמעות של כל זה.
אם את לא מכירה בעצמך את החלקים האלה, הייתי מסתפקת בלכתוב לה פתק לצד עוגה ולהגיד לה שאת רואה אותה בקושי וכאן בשבילה אם היא רוצה. לא יותר מזה. תני לה לבחור למי לפנות ומתי, איפה היא מרגישה בנוח לשתף בלי לחשוש משיפוטיות או "דחיפה" חזקה מדי שלא נותנת לה מקום וזכות לעצמאות.

אין אדם מתיר את עצמו מבית האסורים. ויכול להיות שהיא מבינה שיש לה בעיה אבך חושבת שהיאץתתמודד איתה לבד והיא טועה.

עוד פעם- אני לא בטוחה מה נכון ולכן מתייעצת. אבל הרבה פעמים דווקא התערבות חיצונית עוזרת. בטח שבמישור הנפשי.

כמון אצל מטפל דתי. 

יש גם ספר שכתב ד"ר אביגדור בנש"ק- כפייתיות וחרדה על רקע דתי.

אני חושבת שיש שם התחייסות ספיציפית גם למקווה. 

 

ולגבי מה שכתבת על האפשרות להמשיך לחיות לצד זה גם ככה- אני אומרת שזה לא חייב להישאר ככה. טיפול יכול ממש לעזור. 

 

כדאי גם לפנות למכון פוע"ה. יש לנו רב קבוע שאנחנו שואלים אותו את כל השאלות שלי. וגם נתנו לי "הקלות" בבדיקות של שבעה נקיים. 

 

ואפשר לפנות אליי באישי לדבי כל שאלה על הנושא. 

אנסה לדבר איתה עוד פעם כשאפגוש אותה. הרעיון של מכון פועה ממש יכול לעזור. לפחות במישור הזה.

יישר כח גדול!

כדי שתאכל כשהיא רעבה ולא כשהיא רק טיפה רעבה ואז שוהעת מהר ומתנתקת
נשמעת בובונת

אני מזהה בכי של רעב.. גם אם היא מורעבת ממש היא עושה את זה..

סינר הנקה או חיתול בד???

כי אם לא אולי תתחילי.

אצלי רק ככה זה עבד.

זה גיל שמתחילים להסתכל על אמא ועל הסובבים, וכל רעש גורר תשומת לב...

אז לפעמים חיתול בד קצת עוזר להם להתפקס באוכל...

 

בתאבון לך ולה! נשמעת מתוקונת...

אם כי גם כשהיא מכוסה היא מתנתקת ומסתכלת בהלם על החושך שיש לה ועל הכיסוי...🤦‍♀️
והיא באמת מתוקונת😁

הבן שלי היה ככה גם כתינוק יונק, והבנתי שזה פשוט אופי וסדר אכילה שטוב לו, ככה הגוף שלו בנוי.
היום כבר גדול אוכל טוב טוב ב'ה אבל לאט..
כל הנקה איתו הייתה בין 40 דק' לשעה+ עם ההפסקות תוך כדי
ב'ה ותודה על הסבלנות!!

זה סיוט להניק עם מיליון הפסקות באמצע...

זה לא קל, וגם לא פשוט כי זה להניק בתוך פחות משעתיים בין ארוחה לארוחה
הלוואי על כולנו הרגלי אכילה כאלה זו ברכה, אני מעדיפה לראות את הטוב בדבר ולא לנסות להילחם בו.

בדיעבד אני חושבת שהיינו צריכים קודם לנסות את כל הדרכים האחרות לפני כן... (ניסינו רק אירפופר, שזה מעין מכשיר שפותח את האוזניים אבל דורש שיתוף פעולה של הילד - בגיל שנתיים זה לא מתאים).
כותבת כאן את כל הדרכים האחרות שאני מכירה:
* להוריד מוצרי חלב.
* תרופה לייבוש הנוזלים.
* רפלקסולוגיה.
* נרות הופי (צריך זהירות עם זה, לפי מה ששמעתי).
* הומופאתיה.

בהצלחה!

הניתןח לא הועיל?

תודה!

ואחרי שנתיים היה צורך בניתוח נוסף.
ואחרי עוד שלוש שנים - גילינו שיש נזק בעצב השמיעה באחת האוזניים ובאוזן השנייה עד היום החור מהכפתור לא נסגר (ולכן היא לא יכולה ללכת לבריכה וכו').
אז נכון שניתוח כפתורים נחשב לניתוח קל ובלי סיבוכים כמעט, אבל הבת שלי היא ההוכחה שסיבוכים יכולים לקרות... ולכן אני לא ממליצה על ניתוח לפני שכל האפשרויות האחרות נוסו.

גם אנחנו עשינו ניתוח והיה צריך לעשות ניתוח חוזר. 

אם יקרה לילד אחד שוב (בעזרת ה' שלא יקרה) אנסה קודם לפתור אחרת. 

ניסינו קודם את הדברים האחרים... ב"ה הם הועילו.

אנחנו פחות מתחברים להומאופתיה ונרות הופי שמעתי שיכול להיות מסוכן...

אני לקחתי את הבת שלי לחברה שלמדה רפלקסולוגיה, אבל זה כבר היה אחרי הניתוח הראשון אז הועיל רק חלקית...
תנסי לברר באזורך.

מקרית ספר
שמטפלת ברפלקסולוגיה לנוזלים באוזניים.

גם אני פתחתי קצת מהניתוח במיוחד שהיא הייתה אחרי ניתוח טלפני ניתוח נוסף,
אז זה הרגיש לי ניתוח שאולי עדיף קצת לדחות.
זה היה בין גיל שנתיים לשנתיים וחצי ועד היום היא סוחבת בעיות שפה למרות טיפולים של קלינאית תקשורת.
בהמשך כל המסע הבנתי כמה טעינו כשהתעכבנו עם זה
גיל שנתיים זה גיל קריטי לספיגת השפה ואם יש נוזלים אז לא שומעים טוב וזה משפיע הלאה וחבל, פשוט חבל.
אף אחד לא יגיד לך שאין שום סיכון בהרדמה,
אבל שימי לב שהרדמות וניתוחים זה דבר שבשגרה ומאוד נדיר שמשהו כזה מסתבך, זה לא ניתוח נורא פולשני

בלי בדיקת שמיעה בכלל, לאחר שמומחה מאסותא אמר לי שהילד לא שומע לפי הממצאים באוזנים.
זה היה גיל קצת מאוחר לניתוח, ולקח לו שנתיים אצל קלינאית להדביק את הפער.
זה אומנם בהרדמה מלאה, אבל מדובר בניתוח פשוט, שיחד עם ההרדמה לוקח כחצי שעה.
אני לא הייתי מהססת אם מדובר בעיכוב שפתי, כי זה מאד משמעותי לשמיעה.

עשו לאחי,

אמא שלי הייתה בחרדות,

הכניסו אותו היא כולה התייפחה מבכי 

אחרי כמה דק היא רואה שהוא בהתאוששות,

זה ממש בקטנה,

ואחי גם היה בגיל הזה,

ובאמת זה עזר,

חבל לחכות עם זה, זה ממש מפריע להם לשמוע, תחשבי שהם שומעים את הים רוב הזמן, זה בערך ההרגשה

מבינה את החשש, אבל לפעמיים זה נראה הר גבוה וזה ממש בקטנה,

תהיא חזקה אהובה

שולחת לך חיבוק

ואחרי תקופה לראות אם יש שיפור
לנו זה מנע ניתוח.
ובכל מקרב אחרי ניתוח צריך אטמים..
השתמשנו במיוחדים שמכינים לפי האוזן של הילד בטרום ניתוח

אמאלה אני בלחץץ

בשבוע כזה הגיוני שיהיו כבר צירים, הגוף מתכונן ללידה🙂
ולגבי הדופק- לפי מה שאני יודעת זה תקין שבמקביל לציר יש טיפה ירידה בדופק שלו, רק צריך לראות שהוא חוזר להיות תקין מיד אחרי..

עם כל ההערכה שלי אלייך את לא יכולה לקבוע מהי האוהדים המוניטור
גם אם נראה לך שהמספרים יורדים יש רף מסויים ורק רופא/אחות יודעים.
אז אל תחשבי על דעת עצמך שהייתה האטה- אלא אם אומרים לך בפירוש.
ואין מה להיות בלחץ, את תחת השגחה, האחות קורות להרבה מאוד עוברים בשלב מסויים, וזה לא אומר שהם לא נולדים להיות תינוקות בריאים ומתוקים.
בהצלחה רבה ❤

אמר לי שהמוניטור תקין לשלב הזה של ההריון.
אבל זה מוזר כי היה ציר שהגיע ל100 לדקה
ואז אחרי כמה דק עוד אחד.

אז מה עושים במצב הזה? זאת לידה ראשונה שלי,
ובאמת אין לי שמץ של מושג מה עושים

ולגבי האטות.. זה קרה בזמן הציר ואז חזר להיות נורמלי,
האחות לא התרגשה מזה
וגם לא הרופא
אני שמתי לב לזה כי אני חרדתית מטבעי

זה ממש תקין, לא צריך להתייחס לזה, או שאת בלידה או שלא. אם לא זה חסר משמעות. לגבי ההאטה- השאלה אם באמת היתה האטה- מה שנקרא האטה בשפה המקצועית, או שהדופק ירד חזרה מהאצה לקו הבסיס. בשביל זה צריך לדעת לקרוא מוניטור וזה התפקיד של הרופא. הדופק לא אמור להשאר אותו דבר כל הזמן, יש דפוס מסויים לדופק העוברי. אם הרופא אמר שזה בסדר את יכולה להיות רגועה, אני בטוחה שאם היתה האטה משמעותית היו שולחים אותך למיון. מה שאת צריכה לעשות זה רק לשים לב לתנועות.

כמה פעמים שהמספרים שהצירים מגיעים אליהם לא חשובים. זה לא אומר כלום.

אין משמעות למספרים של הצירים, אי אפשר להעריך את עוצמת הצירים לפי המוניטור. אבל גם אם היה ציר חזק, או שניים, אז מה? זה כבר במועד. מותר שיהיו.

אולי הם יוכלו לעזור לך

בגלל שגם מיעוט בתנועות עובר צריך לבדוק ולא רק כשאין בכלל..
בכל מקרה אם כן הרגשת משהו אולי תנסי שוב לשתות/לאכול משהו מתוק ולשכב על צד שמאל ולחכות עוד קצת שיזוז עוד..

אכלתי מתוק והפכתי צד. חיכיתי חצי שעה היו 2 משמעותיות.

שתיתי קפה חזק (שאני יודעת שממש מקפיץ את העוברון בדרך כלל) ובאמת היו תנועות משמעותיות, אבל הרבה פחות מהרגיל אחרי קפה.. אז לא יודעת מה לעשות.

שבוע 39+4

וילדו אותי הוא נולד כרוך פעמיים בחבל הטבור

אבל כל הלידה הדופק ירד. מזלי שזו היתה לידה מהירה אם לא ההיתה נגמרת אחרת

לק"י

לא תמיד זה אפילו גורם לירידות בדופק.
הקטנה שלי גם יצאה עם חבל הטבור סביב הצוואר שלה. לידה רגילה, (עם זרוז קליל רק בגלל שזה היה כבר שבוע 41+4). פשוט כשהיא יצאה סוף סוף😅 המיילדת שחררה אותה.

לא אומרת לא להבדק, רק מרגיעה שזה לא משהו נדיר.

לא היה שנוי בתנועות אבל כן היו ירידות בדופק.

היו מידי פעם ירידות קטנות בדופק, לא היה משהו שונה בתנועות

גם הבת שלי נולדה עם חבל טבור סביב הצוואר, ב"ה לידה רגילה, לא גרם לבעיות או לירידות בדופק. המיילדת ראתה את זה רק אחרי שנולדה ושיחררה אותה.

 

זוכרת גם שבקורס הכנה ללידה אמרו לנו שזה לא נדיר בכלל וגם לא מהווה סיכון לכשעצמו. יש בעיה רק אם נוצר לחץ על חבל הטבור, ואז יראו ירידות בדופק.

זה אפילו יכול לעבור חלק בלי האטות דופק בכלל

מן הסתם שזה נכרך קרוב לשלב יציאת העובר

יותר מסיבוב אחד זה אחר לגמרי ותינוק יכול גם ממש להיפגע מזה

ויותר מסיבוב אחד זה משהו שאפשר לראות מראש באולטרסאונד?

או שרק רואים האטות במוניטור בלידה עצמה, ויודעים על זה בדיעבד?

בהמשך פחות תנועות

אני לא יודעת לגבי אולטרסאונד, ייתכן שכן

תחשבי שחבל טבור הגיוני שהוא יסתובב ברמה מסוימת סביב גוף התינוק

השאלה כמה סיבובים והשאלה אם זה כרוך בחוזקה, בדר"כ זה מסתדר והכי גרוע המיילדת חותכת מיד כשהתינוק יוצא

לי בלידה משהו בחבל הפריע לתינוקת לרדת למטה, הייתי כבר בפתיחה מלאה, התחילו האטות קשות בדופק,
בסוף רופאה בכירה הכניסה את היד פנימה, הוזיזה או סובבה את התינוקת בצורה כלשהי ואז פתאום ממש היא התחילה לצאת

הרופאה קראה לה התינוקת הצנחנית
(וכמעט נכנסתי לניתוח חרום)

רואים את זה באולט'? פעם שמעתי שרואים, ולא אומרים לאמא כדי לא להלחיץ

והיא אמרה שהיא לא יכולה באמת לראות..

לק"י

ואת חבל הטבור, אבל כשהוא כרוך- לא.

האח במוקד אמר שזה הגיוני שלקראת סוף ההריון יש פחות תנועות, ואם אחרי קפה המעקב תקין אז זה בסדר ושארגע.

לא צריך לעשות מעקב.
הכל בסדר בע'ה.

מבינה אותך ממש זה באמת מלחיץ
אבל מספיק שהתנועות הן עכשיו לכיוון הגב ופתאום את לא תרגישי כלום, כי הן לא ישירות למקום שבו יש קצות עצבים.

ואני עונה לך כאחת שמרגישה תנועות מסודר משבוע 13, ולפעמים נעלם לי לחצי יום ואני נלחצת, אבל זה באמת לא אומר כלום.
גם אחיות וגם רופאים אמרו לי.

אני לא הייתי הולכת להבדק.
אבל אם את מרגישה שזה מפריע לך, תלכי בשביל השקט הנפשי.
אני למשל, עד שבוע 27-8 לא הרגשתי אותו סדיר בכלל..

בעיקרון בחמישי יש לי מעקב אצל מרפאת נשים בבית חולים אליה אני משוייכת
להמתין עד אז?

והכל בסדר חוץ מחוסר בתנועות את יכולה לחכות ליום חמישי (בגלל שאת בשבוע יחסית מוקדם שעדיין לא עוקבים אחרי תנועות)
אם את לא מרגישה טוב או שיש לך עוד משהו שמעלה חשד כדאי ללכת לבדוק (אפילו לקפוץ מחר למוקד של הקופה לאולטראסאונד בשביל הרוגע הנפשי)

אני ילדתי לא מזמן ויצא לי כמה פעמים בהריון שהלכתי למיון ואמרו לי שבאתי סתם, אבל העדפתי ללכת ולבדוק (הייתי בשמירה ובהריון בסיכון) מאשר להישאר בבית עם לחץ ודאגה.

רק בריאות ובשורות טובות❤❤

כנראה הנסיך שלך מצא תנוחה אחרת בבטן

מחכה שיתן לי כיזה אחת לטבור כבר 🤣

העובר קטן ולא זז תמיד ולפעמים גם לא מרגישים

לאט לאט תרגישי גם את הטמפרמנט של העובר יש כאלה שזה מגרש כדורגל ובסוף ההריון זה כבר נורא ויש כאלה שבקושי זזים באמת עד איזה שבוע 30 תנועות בקטנה
(היה לי גם כזה וגם כזה)

הוא לרוב ממש מםרגן אפילו בעלי שם את היד ומרגיש וגם תפסתי בסרטונים את התזוזות של העור..

גם אני בשבוע 20 ברוך ה', ולא מרגישה תנועות בכלל. 

והבטן שלי ממש קטנה... 

 

מקווה שהכל בסדר. והסקירה רק בעוד 3 שבועות...

הבייבי התעורר ב12 וחצי בלילה בערך חח

נתן סשן יפה ברוך השם !!

לא רציתי להרדם אפילו

בסוף זה כמובן אישי לזוג.
אבל אני פחות מתחברת לרעיון שאחד בדווקא צריך להוביל, והשני להיות מובל.
יכול להיות בתחומים מסויימים האחד מוביל, בתחומים אחרים השני, בתחומים אחרים ביחד.
יש הרבה משלים לזוגיות, נדמה לי שרובם לא מדברים על מוביל-מובל אלא על שותפות, יחד, בניין משותף (חתירה משותפת בסירה, ריקוד זוגי, מרחב זוגי ועוד ביטויים כנל).
יש ויתורים, יש לבוא אחד לקראת השני, יש להתחשב, יש לפעול למען, יש להתאמץ לשמח, אבל כל זה לא בא במקום של מחיקת האני.
אני לא מכירה את 'לדעת להכנע', אבל לי זה נשמע כמו ביטוי בכיוון של ביטול האני ואני פחות מתחברת לזה.....
סתם למשל הדוגמא שלך בסוף- למה בהכרח הוא שאחראי על ה-כ-ל זה הכיף והאידאל? זה יכול להיות כיף נקודתית, אבל כגישה, כשיטה לחיים, תמיד? למה? זה גם המון עול על אחד, וגם מאבד הרבה יופי וכיף של ביחד.

וזו כמובן רק דעתי הלא מלומדת.......
בהצלחה רבה!
איזה מודעות וחשיבה כיפית! חיובית, משמעותית, בונה!!
מדהים!
נשמע שיש ביניכם שיח וברור מאוד משמעותי ושאיפה הדדית ומשותפת לבניין משותף חיובי! מדהים!

בהצלחה!!

אני רק יכולה לומר שמזדהה איתך
ותמיד מוצאת את עצמי במקום ככ לא נעים שהנה, אני שוב משתלטת…
מקווה להחכים יחד איתך❤️

את מנסה כבר תקופה "לתת" לו להוביל, וזה עדיין דורש ממך הרבה מאמץ
זה מאוד זר לך ולאופי שלך לא להוביל
בעלך בעצמו אומר לך מה ההעדפה שלו- להוביל יחד.
אז נשמע שיש כאן תשובה

אולי אני משוחדת. לדעתי, לשנות את הדינמיקה בכח זה לא בריא. זה לחיות במאבק תמידי...
תנסו למצוא יחד דרך שבה שניכם מרגישים בנח ולא במאבק. ברור שבדרך יכול להיות קשיים כשמשנים הרגלים אבל אני מאמינה שאם אתם בדרך הנכונה אז לאט לאט דברים נרגעים ואתם מרגישים שזו הדרך הנכונה.
והאמת שאני מטבעי ממש לא מאמינה בקשר זוגי של מוביל דומיננטי או משפיע-מקבל וכדו אלא בקשר בין שווים.
ושתמיד כל אחד מביע את דעתו ומוצא את הרצון שלו ומשם מתקדמים

ברור שיווצרו נושאים שבהם את *קצת* יותר תובילי ונושאים שהפוך אבל מצב טבעי ובריא הוא שאתם יחסית קרובים ולא משהו דיכוטומי

בהצלחה!

אני כן מעלה נושאים אבל משתדלת לתת לו להוביל בעיקר במקומות שהוא בטוח בעצמו.
לעומת זה יש משהו במשפחה הקרובה שלנו שלא מוכן לשמוע ולא סומך על אף אחד כולל אישתו. וגמה פעמים בעלי אמר לי שאותו אדם מפסיד כי מי שמעוניין בטובת האדם והמשפחה זה הבן זוג ולפעמים כזוג יש לנו רעיונות טובים יותר

טיפה מזדהה גם מהמקום האישי שלקח לי זמן להגיע אליו.
בעיני הכיוון של בעלך הוא יותר נכון ומתאים לזוגיות.
ברגע שאת מנטרלת לגמרי את המחשבה של ההובלה, אז ממילא את גם לא חושבת כל הזמן *מי* יוביל.
בתכלס, בשטח, ברור שיש דברים שהדעה שלי יותר רלוונטית (כתבתי בהתחלה- *תקבע* ומחקתי, כי אני לא קובעת. אני מציעה/ אני מעלה את הרעיון/ אני מיישמת בשטח כי אני יותר מבינה בתחום הזה, אבל *לקבוע* זה בעיני פחות מתאים בזוגיות) כמו למשל- מה נבשל לשבת, מתי צריך לחדש את המלתחה לילדים, לקחת את הילד לרופא או לחכות וכו' אבל זה בגלל שאצלנו נוצר שזה יותר התחומים שלי וזה אני בפועל אחראית ומנגד כמובן,
בעלי בסוף יחליט איזה סוכה נקנה ואם לקנות את המברגה ההיא או ההיא), כמובן הכל תוך התייעצות אחד עם השני והתחשבות בדעה/ בהרגשה של השני.
(קורה שלבעלי יש דעה אחרת משלי כמובן, והרבה פעמים אחרי שהוא מסביר לי את הצד שלו אני מבינה כמה שהדעה שלו הרבה יותר הגיונית ולהפך..)
ויש את הדברים שמשותפים לשנינו ושם זה הרבה עניין של דינמיקה זוגית וללמוד איך מגיעים למקום שכל צד מרגיש שיש לו חלק בהחלטה והדעות/ מחשבות/ רצונות/ חלומות שלו באים לידי ביטוי.
ומי מוביל? לא יודעת. אין דבר כזה. אני לא מובלת והוא לא מובל. יש דברים שברור שאני סומכת עליו יותר אז אני רוצה שהוא יחליט בהם וככה גם הוא.
טוב, חפרתי קצת🙈 מקווה שיצא מובן.
(אגב, טיפ טוב- להקשיב. עד הסוף. לכל מה שהוא אומר. בלי להתפרץ באמצע, בין אם זה סתם סיפור מהיומיום ובין אם זה מה החלום שלו לעוד 10 שנים.
זה נותן תחושה כ"כ טובה ונעימה שנותנים לך לסיים משפט, שמקשיבים עד שאתה מצליח להסביר את עצמך לגמרי. לפעמים זה שלעצמו מספיק כדי שהצד השני יצא בהרגשה שלא "מובילים" "משתלטים")

בס״ד

עוברת תהליכים דומים לשלך...

אני מרגישה שכרגע, באופן אישי, יש לנו צורך שהוא יוביל המון. מאמינה שעם הזמן נגיע למשהו יותר ״באמצע״. כמו שהרמב״ם כותב, שכשאדם צריך לעשות עבודה על מידה מסוימת, הוא צריך ללכת למידה הנגדית ואחר-כך להתאזן.

(כרגע רואה המון ברכה בכיוון הזה ב״ה. זה תהליך שניסיתי להניע שנים ללא הצלחה. רק בתקופה האחרונה אני מרגישה שאנחנו מתחילים ״לגעת בזה״ ב״ה. אגב, יש לפורום המון קרדיט לגבי השינוי הזה שאנחנו עוברים. אז זאת הזדמנות לומר תודה, פורום יקר)

אני דומיננטית מאוד ורוצה מאוד להיות בשליטה ולהחליט. ואכן גם מתנהלת ככה בבית. כולל אחריות על דברים "גבריים" שברוב הבתים הגברים לוקחים על עצמם. בעלי יותר הססן ופחות אוהב לקבל החלטות.
מצד שני, הוא נותן את הרוח, את דרך החינוך, התובנות העמוקות על חינוך הילדים. וגם לו כמובן יש את החוזקות שלו והמקומות בהם הוא "מוביל".

בעיני זוג מוביל בית בלי שאחד מוביל והשני פסיבי. אלא כל אחד תופס את התחום שבו הוא חזק ונוטל עליו אחריות. כמובן שבדברים חשובים ומהותיים, אנחנו נקבל את ההחלטה ביחד. אבל זה נשמע לי מאוד מתיש כל הזמן להגיד- נו, מה אתה חושב, תחליט אתה. אם הייתי עושה את זה לבעלי הוא היה משתגע (וגם אני), כי דווקא נוח לו עם המקום שאני לוקחת אחריות.

בנוסף, שימי לב שאנחנו מחקים דפוסים מהבית בו גדלנו. בבית של ההורים שלי וגם בבית הורי בעלי, האמא היא מאוד דומיננטית. לכן מאמינה ששנינו מסתדרים עם זה טוב.
אולי בעלך גם רגיל לדפוס כזה של חיים וזה מתאים לו.

לא קראתי את הספר "לדעת להכנע" אין לי מושג מה כתוב שם, רק השם טיפה מרתיע, עדיף היו קוראים לו חכמת נשים או משהו בסגנון. אולי לנשים קצת חולות שליטה כן צריך ללכת לקיצון שני..
אני חושבת שרמב"ם סיכם את זה יפה הוא אומר ש"אישה צריכה לכבד את בעלה ביותר מדי ושיהיה בעיניה כמו שר או מלך וכו'.."
בעיני לתת לגבר להוביל זה לא למחוק את עצמך ואת הדעה שלך. זה לדעת את הצרכים הנפשיים שלו.
צורך ראשון:כבוד.
אומרת את זה לעצמי,להיות חכמה,להרעיף כבוד.אפילו אם לך זה נראה כמו "משחק" ולא הכרחי. אם זה בדברים פשוטים כמו למזוג לו ראשון לצלחת לפני ילדים.להגיד "תשאלו את אבא אם הוא מסכים". "כשאבא יושן לא עושים רעש"
זה טבעי שלגבר ואישה יהיו דעת שונות ושלא יסכימו תמיד אחד עם השני,
אבל שמתי לב שמה שחשוב לגבר זה ההסכמה הראשונית הזאת, שמבטאת כבוד. אח"כ אפשר להטות את ליבו בלשון רכה.
ובכנות הרבה פעמים כשקיבלתי את הדעה שלו, קיבלתי פרספקטיבה אחרת על הדברים וראיתי שהוא צודק.
היו גם פעמים שנשארתי בשלי והדברים היו עקרוניים ואח"כ גם הוא השתכנע כשדיברתי אליו במתק שפתיים .😜
והיו פעמים שאמרתי (לעצמי כמובן)
שאני מוותרת ורוצה שהוא יראה בעצמו שהוא טועה.ושילמד על בשרו🤷‍♀️

צורך שני: רצון של גבר להעניק ולתת.
לתת לו להרגיש שהוא נותן , גם אם אתם מרוויחים אותה משכורת. להודות הרבה על כל דבר שעושה, על המתנות וכו'..
בהמון דברים, אין לי כל כך זמן להרחיב.אבל הנקודה שלא לפחד לסמוך על הבעל , הרגשתי כשאני סומכת עליו ביכולת שלו לתת, הוא מקבל מזה כוחות גדולים ומצליח לפעול דווקא כשיש עליו כביכול את ה"עול" הזה.

ולגמרי יש דברים בהם אני מובילה, לדוג' לרוב זה התפקיד שלי לחשוב לאן הולכים לטייל/ מה עושים בחופש/איך מבלים וכו' הרעיונות שלי והביצוע שלו ושלי ביחד.😏

זה לא להשתלט ולהביע את הדעה שלי, ואז לשאול אותו מה דעתך?
לתת לגבר להוביל זה בדברים שאין לי מושג מה ואיך אז אני מראש מתייעצת איתו לדעתו, נותנת לו משימות שצריך לעשות בדברים שרק הוא מבין.
וזה דיי מאוזן, כי אני עושה מה שאני מבינה בו והוא מתעסק במה שהוא יודע הכי טוב.
במידה ויש עניין שאני לא בטוחה בו אני שואלת אותו לדעתו.. ונחשי מה הוא אומר לי 'אני לא מייעץ לך כלום כי כל מה שאני אומר את לא מקבלת' והוא צודק, כי בעצם כשאני שואלת אותו מה דעתו אני בכלל מתכוונת שיאשר את מה שהחלטתי לעצמי, ואם בעצם הוא לא מסכים איתי אז אין טעם לפרוס את דעתו מלכתחילה. זה בגדול, אפשר לדון בזה הרבה הרבה אבל זה עניין של דינמיקה אישית.

וואלה מעניין שרובכן דיברתן על שותפות והובלה משותפת
מה
אין בקהל תומכות ב תיאוריית האיש המוביל? (:
(אולי אני לא מספיק נתתי לזה מקום בהודעה שלי. בסוף כן, יש משמעות בעיניי לנתינה לאיש להיות המוביל, הקובע, להמליך אותו עליי- להיות הגבר שלי.. לא?...)

בכללית אני חושבת שלכל אחד יש חוזקות וחולשות ככה שיש תחומים שהוא טוב בהם ויש תחומים שאני טובה בהם ככה שבתחומים שדי ברור מי מטפל לא רואה. מעלה בהובלה שלו דוקא כי אם זה משהו שהוא לא טוב בו או לא אוהב שנינו נצא מופסדים ואז מספיק לדבר על חלוקה של תחומים ולוודא הבנה והסכמה מי מטפל אם זה בתכנון, בביצוע אם זה חשבונות או תשלומים

יש עניין של דינמיקה כללית תוך כדי הליכה מול הילדים או תוך כדי פעילות סוג מצב שלא מאפשר ישיבה רגועה לרשימה מי עושה מה אני חושבת שיש מעלה בלתת לו את האמירה, לא לסתור אותו בפני הילדים (זה פוגע) להאמין בו ולשחרר בראש איך הוא אמור לפעול מה הוא אמור להגיד יש לו מספיק שיקול דעת ניסיון והכרות שלא יעשה שטויות שיפעיל שיקול דעת, לפעמים צריך לחכות להזדמנות. לדבר על דברים שלא מוסכמים ולא לתת לו ביקורת והנחיות והערות תוך כדי.
סתם לדוגמא הילד מחליט לעשות בלאגן הבעל נוקט בגישה או אמירה או ענישה שאני חושבת אחרת באותו זמן לא להתערב אחר כך אפשר לדבר ולדון בזה .
הובלה זה לא תמיד בלשמוע את הדעה לפעמים אמירה של הערכה מילות תודה על מה שעשה להבליט את התרומה שלו המאמץ שלו לזכור גם מעשים קטנים ולשים את הפרוזקטור נותן את המקום של החשיבות שירגיש שווה, שירגיש בבית גם במטבח וגם הכביסה יש כאלו שלא מרגישים שזה התחום שלהם ורק אם ירגישו שזה מועיל הם יכנסו.
ואם לא נזכור להגיד כמה זה עזר הוא יחשוב שזה חסר תועלת.
ככה שאם הוא מרגיש חלק מההצלחות שלי, ושומע איך הצליח לשמח אותי, ההכוונה מה יכול לעשות להיות חלק משמעותי תורמת מאוד לו ולדינמיקה שלנו ביחד וכולנו נשכרים גם אם קיבל הכוונה ולאו דוקא הוביל.

אישית מפריע לי הנקודה האם הוא מוביל או נתתי לו להוביל כאילו ניהלתי אותו נכון, הקטנתי את עצמי שיהיה לו מקום,
הרי לכל אחד יש עוצמות וצרכים שונים כל אחד נותן את מה שהוא טוב ולומדים לתת לשני את מה שהוא צריך בצורה שבה הוא קולט(אדם שמדבר במעשים ישמח לקבל מעשים טובים ואדם שמדבר במילים ישמח לקבל מילים טובות) כל הזמן מדייקים יותר את הצרכים והדרכים כי כמו בריקוד זה צעדים שעושים ביחד אחד לקראת השני לפעמים התנועה שכל אחד עושה שונה וביחד מתקדמים צעד צעד.

וממש ממליצה אם את בקטע של ספרי פסיכולוגיה על הספר לבסוף מוצאים אהבה של הארוויל אנדריקס

נגיד.

את עושה תפריט לשבת.

בוחרת מה יהיה בכל ארוחה.

ומקפידה לשים כל פעם משהו שהוא אוהב במיוחד, ואומרת לו שחשבת שזה ישמח אותו.
וילדים את אומרת כשמגישים לשולחן, זה בשביל אבא האהוב שלנו.

בגדול מקווה שהובנתי. כל החלטה את שואלת ומתייעצת לפני כי את רוצה לדעת אם זה מתאים לו.

יכולה לומר שיש המון החלטות שאני עושה כי אם בעלי יהיה צריך לעשות אותן הוא ירגיש אומלל מזה. אז אני עושה את הצד שלי. משתפת, מתייעצת ומשאירה לו את החלק שהוא יותר טוב בו.

ב''ה מרגישה שאנחנו מובילים ביחד את הבית שלנו. ובכל זאת. כולם יודעים שהוא המלך שלי, ושהדעה שלו והרצונות שלו הם מעל הכל מבחינתי.

נשמע מדברייך שבעלך לא תומך בזה.
זה לא מה שהוא רוצה.

אז מה זה משנה מה אנחנו חושבות?😅

אם היה מתכון קסם לזוגיות זה כנראה היה הרבה יותר פשוט.
הסיבה שיש בכלל גישות כלכך שונות היא שבני אדם הם שונים והדינמיקה בין בני זוג היא שונה.

אם את רוצה להרגיש מובלת, שהוא קובע, שאת קצת מתפנקת על זה שהוא מנהל את העניינים - תדברו על זה. נשמע שזה לא ממש האופי שלך ולא שלו אבל אפשר לעשות בירור איפה זה חשוב לך וליצור מקום כזה.
בין אם בתחום מסויים ובין אם בסיטואציה ספציפית.

אני יכולה להגיד על עצמי שלפעמים אני רוצה את זה, אבל לא תמיד.

נגיד בעניין יציאות זוגיות - מידי פעם ממש מתחשק לי שהוא יארגן לנו יציאה. שאני לא אדע מה בדיוק הלו''ז והתוכניות. אז אני מבקשת את זה - הפעם אשמח שאתה תתכנן.
אבל ממש לא בכל דבר בחיים, אפילו לא בכל יציאה. במיוחד כשזה לא מתאים לאופי שלנו, זה סתם יוצר עימות מיותר בינינו וביני לבין עצמי.

כי, מנסיוני, זה מורכב מהמון סיטואציות ובכלל זה מתרחש ברובד עמוק יותר.
זה לא בדיוק שיש נושא, וזה או שאת מחליטה או שהוא. וככה יש אחד שהוא מוביל מבחינה חיצונית.
אפשר ורצוי בהחלט לדבר על נושאים חשובים, במטרה להגיע להסכמה ולעשיה משותפת.
אבל בדיוק בתוך השיח הזה זה המקום העדין הזה שבו את צריכה לתת לו את המקום שלו, לאפשר לו להביע, להתלבט, להגיד, וגם את צריכה להביע בצורה עדינה, שלא תגרום לו לסגת ולתת לך את הבמה הבלעדית.
אני מזדהה, חלקית, עם מה שתיארת, אגב.
והענין הוא לדעתי בכלל לא מי מחליט. כי לפעמים זה ממש מעצבן אם נניח הוא רוצה להחליט ביחד איתך אבל את משליכה עליו את האחריות להחלטה. זה שם אותו במקום שהוא לא רוצה להיות בו, ואין לזה בכלל קשר ל''לתת לו להוביל''.
זה בכלל יכול לתת לו תחושה של ''אנחנו לא ביחד''. והוא רוצה יחד!! הוא לא רוצה ''או אני או את'-.
אני מניחה שגם את רוצה יחד.
אז החכמה היא איך לתת לצד הפחות דומיננטי מספיק מקום ובטחון להביע את דעותיו ורצונותיו בלי שהוא ירגיש שחוסמים אותו.
וזו אמנות...צריך עדינות, רגישות, לפעמים הרבה איפוק וסבלנות. לתת לו להגיד ראשון. להתייחס למה שאומר, לפתוח את הראש אולי לקבל מה שהוא אומר, להביע את דעתך בצורה שלא מתנגדת אליו.

שכל זוג הוא שונה, וכל אחד מה שמתאים לו.
לכן אני גם פחות מתחברת לספרים וגישות שמנסות להתוות את מקומו של הגבר ומקומה של האישה.
הרי ברור שלא כל הנשים בעולם אותו הדבר ולא כל הגברים דומים. אז למה יש ציפייה שתהיה איזשהי נוסחה איך כל אחד אמור להתנהג ובאיזה משבצת הוא אמור להיות?

בעיניי, אין עניין לתת לגבר להוביל רק לצורך העיקרון כי זה תפקידו של הגבר.
כל אחד הוא בעל אופי שונה, ומה שחשוב זה שכל אחד יוכל לפרוח ולהתקדם ולהרגיש שיש ביטוי לאופי שלו ולתכונות שלו.
נראה לי הדרך להגיע לזה היא באמת על ידי שיח פתוח בין שני בני הזוג, הבנה מה כל אחד רוצה וניסיון לגשר אם יש פערים

לא מאמינה בזוגיות שיש בה מוביל ומובל,
מה שכן, יש כל כך הרבה סיטואציות והיבטים שבהם אחד מבני הזוג יכול להיות המוביל (כמו בדוגמת החופשה שנתת) והיבטים אחרים שהוא לגמרי המובל,
וסביר להניח שברוב הדברים נפגשים איפשהו באמצע,
זה לא חייב להיות שבכל הנושאים מחליטים יחד ותמיד נפגשים באמצע,
זה לא ממש ריאלי ולדעתי גם לא נצרך
אבל בהסתכלות כוללת על הכל, מה שנקרא ממוצע משוקלל אז ההובלה מתחלקת בין שני בני הזוג.
אצלנו לדוגמה, בעלי מחליט כמעט בלעדית על ענייני כשרות המטבח. מה שהוא מחליט מקובל עלי, זה נחמד כי לא צריך לשבור את הראש יותר מדי וממש כיף להרפות ולזרום עם הקו שלו (למרות שיש דברים שעקרונית אני לא כ"כ מסכימה איתם..)
ויש תחומים שהם כמעט בלעדיים שלי ויש תחומים כמו קו חינוך ילדים (לא מדברת על סיטואציות ספציפיות אלא קו כללי) שלדעתי מאוד מאוד חשוב שיתקבל בדיבור והסכמה כמה שיותר מלאה כי אי אפשר להוביל קו חינוכי שלא מזדהים איתו, זה גורם אח"כ לבעיות אדירות.

דבר נוסף, כדי לתקן את המידות, הרמב"ם (נראה לי) אומר ללכת בדרך ההפוכה כדי להגיע לדרך האמצע,
אס אם בדינמיקה שלכם יוצא שאת יותר מובילה והוא יותר מובל, אז נכון יהיה לכם כדי לתקן זאת לנסות שהוא יוביל כמו שקראת בספר,
אבל לא מתוך מטרה שבסוף הוא זה שתמיד יוביל ואת זאת שתמיד תיכנעי,
אלא מתוך מטרה שאת תכירי ותזרמי יותר ויהיה לך יותר טבעי המקום המובל והוא יכיר ויזרום ויהיה לו טבעי להוביל.
ברגע שהתכונות האלו אצל שניכם יתאזנו תוכלו לדייק יותר באיזה תחומים וסיטואציות נכון לכם כמשפחה שאת תובילי, מתי הוא יוביל ומתי ההחלטה תהיה משותפת.

בהצלחה!

תקחי ברזל בהקפדה.
עם הבחילות אין מה לעשות חוץ מלחכות... תקופה קשה אבל יעבור
.