אז יש לי בעל, מקסים והכל. אבל...
מכור לפלאפון ומחשב. כל היום משחק. אני עם תינוק קטן בבית ובקושי יכולה לתפקד כי אין עם מי לדבר.
עד עכשיו הוא היה בצבא אבל השתחרר ומחפש עבודה. עד אז הוא בבית. זה מסתכל נורא נורא. זה אומר להיות בפלאפון/מחשב עד השעות הקטנות של הלילה, לקום מוקדם ולהיות גם. וגם במהלך כל היום.
הוא לא מודע לזה כמובן וכל פעם שאני אומרת לו על זה הוא כועס, אומר שאני לא מכילה את הקושי שלו וכו. זה שנתיים וחצי ככה ואני רק מכילה.
זה גורם לו כמובן לא להתפלל, הוא שוקע בעצמו. שלא נדבר על לימוד תורה.
זה ממש ממש לא הבית שרציתי להקים, שחלמתי עליו. אני יכולה להבין שיש לבן אדם קושי מסויים אבל הוא צריך לעשות סוויץ ולהבין שקשה לי בסיטואציה הזאת.
עכשיו, הוא בטיפול. אבל הוא לא רציני. נגיד היום לא התחשק לו לדבר עם המטפל שלו.
כבר התניתי כמה פעמים את הנישואין שלנו בזה. אז כל פעם הוא עושה מלא השתדלות, אני מפרגנת בכמויות ואז נסיגה.
בנוסף, הוא מחזיק את התינוק ומשחק בטלפון. ואז התינוק מזיז את הראש וכל מיני כאלה בצורה לא טובה. כשאני מעירה לו הוא נפגע שאני לא סומכת עליו. אז משתדלת לא לתת לו להיות איתו הרבה זמן. או שלפעמים הוא רוצה ממש לשחק והוא לא יכול אז הוא מניח אותו ויכול לתת לו לצרוח. עד שאני לא אומרת לו משהו על זה(וגם על זה הוא כועס) הוא לא ירים אותו.
נראה לי שזהו, פרקתי. מתוסכלת מאוד מאוד מאוד