סוף סוף אחרי חודש וחצי התיישבתי לכתוב את סיפור הלידה.
מתנצלת מראש- יצא קצת ארוך. 
הריון שיני, הבן הגדול שלי נולד בשבוע 37+1 אז ציפיתי שכנראה שהלידה הזאת תגיע גם בסביבות השבוע הזה.
מאז שבוע 35 התיק לבית חולים מוכן ליד הדלת וכל יום אני נזכרת בעוד משהו ומוסיפה.
שבוע 36 אני עושה בדיקה ויש פתיחה של 2 וחצי, זהו, אני בטוחה שתוך כמה ימים אני יולדת... 
מגיע שבוע 37 ואני מתרגשת ממש ובטוחה שהנה זה כבר בא, בינתים לפחות פעם בשבוע יש לי צירים סדירים ולא מאוד כואבים במשך כמה שעות, ואז אני מתחילה גם 38 וזה לא בא.. 
פה כבר התייאשתי, במשפחה שלי כולם יולדים הרבה אחרי התאריך, אז כבר הכנתי את עצמי שפעם אחת היה לי מזל אבל זהו, הפעם אני כנראה יולדת בשבוע 42 ופשוט החלטתי להינות מהזמן שנשאר.
הגיע שבת - שבוע 38+5 - ובסביבות 12:00 בצהרים מתחילים צירים, אני כבר רגילה לצירים האלו ולכן לא מייחסת להם חשיבות, בעלי נלחץ ואומר לי שהוא מקווה שאני לא אלד בשבת אבל אני מרגיעה אותו שאין סיכוי.
לאט לאט הצירים מתגברים מגיע 15:30 ואני כבר מרגישה שהם ממש כואבים וכבר קשה לי מאוד לסבול אותם, אני מבינה שזה הזמן ללכת לבית חולים מספרת לבעלי ואנחנו מנסים לחשוב מה לעשות עם הבן שלי בן שנתיים, אין לנו הרבה ברירות, בעלי לוקח אותו לוקח בקבוק ופשוט דופק לשכנים על הדלת כמה מהם לא עונים עד שאחד השנים ברוך ה פותח ומוכן לשמור עליו.
אני מזמינה אמבולנס ואנחנו מיד יוצאים עם התיק המוכן שלי.
כל הדרך לבית חולים אני לא חושבת על כלום חוץ מעל הפדיכות שיהיה לי מול בעלי ומול השכנים ומול כולם אם בסוף יסתבר שזה לא באמת צירים, או שזה לא באמת מגיע ללידה, במיוחד שמדובר בשבת... בעלי מנסה להרגיע אותי שהכל בסדר וגם הלכתית אין עם זה שום בעיה גם אם בסוף זה לא יהיה באמת לידה.
אנחנו מגיעים, אני עוד מסוגלת ללכת, נכנסים למיון, בינתים יש לי עוד כמה צירים כואבים מאוד, ומגיע רגע האמת של הבדיקה 
האחות בודקת אותי ו... פתיחה של 3.5 מחיקה כמעט מלאה, וזה נראה שאני בלידה פעילה 
אבן נופלת לי מהלב 
.
מחברים למוניטור ומיד אחריו אני נכנסת לחדר לידה.
בחדר לידה מחכה לי מיילדת ומתמחה מושלמותתתת, נעימות נחמדות ומקצועיות ממש.
אני כבר מאוד מאוד כאובה, אבל מצליחה עדיין להתמודד, כל פעם שיש לי ציר בעלי נעמד לידי מסתכל לי בעינים ונושם ביחדד איתי וזה עוזר לי מאווד מאוד, המיילדות מתבדחות על זה שהבאתי איתי דול (דולה בזכר ) מדהים ומציעות לו לעבוד בזה.
אנחנו ממשיכים בערך שלושת רבעי שעה הכאב הולך ומתחזק, אני רועדת בכל הגוף עד שאני מרגישה שלא יכולה יותר, בודקים לי פתיחה ואני כבר בפתיחה 6!!!!
אני מבקשת אפידורל אבל לפני כן חייבים לחבר אותי לנוזלים, המתמחה מנסה לחבר לי את העירוי, מכניסה פעם אחת ו.. לא מצליח פעם נוספת ועוד פעם לא מצליח, אחרי כמה דקירות היא קוראת למיילדת.
היא גם מנסה פעמיים וברוך ה זה מצליח. קוראים למרדים וברוך ה האפידורל מתחיל לפעול, מפה כבר אני מרגישה רק כאב קטן כל פעם שיש ציר, אבל הכאב הוא ברמה מאוד נמוכה. הכל מתקדם אני מצליחה אפילו לנמנם קצת עד שמתחילים כאבים חזקים שהולכים ומתגברים, אני מרגישה כאב חזק מאוד ולחץ, אני קוראת למיילדת - ו... אני בפתיחה 10!!!!
וזהו - אני יכולה להתחיל ללחוץ, הכאב ממש ממש חזק ואני מפחד ללחוץ, אחרי כמה צירים כואבים, אני מעיזה לנסות ללחוץ וזה דווקא עוזר לי לנתב את הכאב.
אני כבר לא מסוגלת לעמוד בכאב ומבקשת עוד אפידורל, המילדת מנסה לשכנע אותי שלא כדאי כי אני כבר בשלב של הלחיצות והכי טוב שאני ארגיש את הכאב והלחץ כי ללחוץ טוב יותר.. אני משתכנעת, מגיעים צירים כואבים ממש ואני כל פעם לוחצת חזק מאוד מאוד מאוד וכלום לא קורה, אחרי רבע שעה המיילדת בודקת ורואה שהקרום ממש ממש חזק, היא אומרת שיקח כנראה הרבה זמן והרבה לחיצות עד שהמים יפקעו והיא מציעה לי לפקוע את המים, אני מתלבטת ונוטה יותר להמשיך ולתת לזה להיפקע בצורה טבעית, המילדת תומכת בהחלטה שלי ואנחנו ממשיכים לחיצות, כואב לי ממש ואני כבר מאבדת שליטה וצורחת.
המוניטור פתאום מראה על בעיה ומתחילות האטות בדופק, אבל עדיין לא מצב חירום המיילדת ממליצה לפקוע את המים ואני מסכימה. אני מרגישה את המים שזורמים וממשיכה ללחוץ, אני כבר לא מאמינה שהיא לא יוצאת למרות כל הלחיצות, הלחיצות שלי ממש ממש חזקות ואני לא מבינה למה לא מתקדם.
ההאטות בדופק ממשיכות ונהיות כבר ממש ממש נמוכות, נכנסים שני רופאים וכמה אחיות ומודיעים שאם בדקות הקרובות היא לא יוצאת הם מתחילים וואקום, אני מגייסת את כל הכוחות שלי ולוחצת ממש ממש חזק, אבל זה לא עוזר והם מחילים בוואקום, הבן שלי גם נולד בוואקום, ותוך שני לחיצות עם הוואקום הוא היה בחוץ, אז חשבתי שגם הפעם תוך כמה דקות היא תהיה בחוץ, אבל לא, אני לוחצת חזק ואני רואה אותם מתאמצים למשוך ולא מצליחים עוד שני לחיצות והראש בחוץ (שמו לי מין מראה מלמעלה כך שיכולתי לראות הכל) הכאב כבר מטורף הכל שורף ולוחץ לי למטה בעלי מהצד מנסה להרגיע אותי, המיילדת גם אבל אני לא שומעת כלום.
אני צורחת להם שיוציאו אותה כבר אבל משום מה הגוף לא יוצא, ככה במשך כמה הראש בחוץ והגוף בפנים בזמן שאני צועקת בלי שליטה אחרי כמה דקות יש בכי, היא יוצאת ומניחים אותה עלי, אני מרגישה הקלה מטורפתתתתת השעה 19:37 מה שאומר שהלידה היתה ממש ממש מהירה, שתוך 3 שעות מרגע שנכנסתי לחד לידה ילדתי!!!!!
היא גדולה מאוד שוקלים אותה - 3845!!!!! עכשיו אני מבינה למה היה קשה לה לצאת, המיילדת מסבירה לי שבנוסף היא יצאה עם היד על הראש מה שעוד יותר הקשה על היציאה.
ומסתבר שהיתה בעיה של פרע כתפים - שהראש יצא אבל לא הצליחו לחלץ את הכתפים, מה שחייב אותם לעשות שבר בעצם הבריח שלה כדי שהיא תצא 
ולכן לקח כל כך הרבה זמן בין יציאת הראש ליציאה של כל להגוף
נותנים לי פיטוצין כדי לזרז את יציאת השיליה כי יש לי קרע שלא מפסיק לדמם ורוצים לתפור אותו מהר, כדי שלא אאבד יותר מידי דם. השילילה יוצאת - והיא ענקית ממש, הרופאה מגיעה לתפור מסתבר שבנוסף לחתך (אפיזיוטומיה) נקרעתי גם קרע יחסית עמוק (דרגה 2 בנרתיק) הקרע לא הפסיק לדמם בכמויות, לכן הזריקו לי חומר שמעודד קרישה והתחילו לתפור הכל.
אחרי התפרים החזירו לי את הבת שלי, היא היתה מנופחת מכל הצדדים, הראש שלה היה נראה נורא בגלל הוואקום, לכל הראש היתה צורה מאוד מוזרה, אבל היא היתה ערנית ומדהימה ומיד ינקה ממני, בעלי היה לידי והרגשתי מאושרת נשאר לנו רק לחכות 20 דקות לצאת השבת כדיי שנוכל להודיע למשפחות 
האחות בודקת אותי ו... פתיחה של 3.5 מחיקה כמעט מלאה, וזה נראה שאני בלידה פעילה 
אבן נופלת לי מהלב 
.
