באמצע חודש חמישי בהריון די צפוף.. יש לי חברה טובה של שנים, שעם הזמן אני מרגישה פחות בראש שלה ופחות נחמד לי לדבר איתה מבחינת נושאים ודרך חיים אבל משתדלת לדבר מדי פעם.
בלידה של הילד הראשון ילדתי חודשיים אחריה בערך, שיתפנו אחת את השניה בחוויות,בקשיים, חודש-חודשיים וקצת יותר אחרי הלידה בכלל לא חשבתי על הריון נוסף ומנעתי וגם התייעצתי איתה על מניעה בלי הורמונים והיא המליצה לי על סוג מסוים.
מאז עם כל הקורונה לא נפגשתי איתה יותר מדי אולי פעם אחת. היא לא מחוסנת וגם בעלה לא. ואני בכללי מאוד עמוסה וקשה לי לתמרן בטח שבתחילת ההריון הנוכחי הייתי ממש סמרטוט..
שורה תחתונה - הגעתי לחודש חמישי ובתכלס לא באמת היה בא לי לשתף אבל לא רציתי שיהיה לא נעים אז סיפרתי לה שאני בהריון. היא בעצמה מונעת ולא רוצה עדיין. לפחות ממה שידוע לי. והתגובה שלה? הייתה מעליבה. היא לא אמרה לי מזל טוב ולא בשעה טובה ולא איזה יופי או אפילו לא ניסתה להראות שמחה קטנה גם אם מאולצת.
שאלה אותי אם רציתי ואם לא השתמשתי במה שאמרה לי (וגם אם השתמשתי והפסקתי.. למה שאשתף בזה מישהו זה עניין שלי ושל בעלי עד שיהיה מה לבשר..) הייתה ממש מופתעת ובהלם. התחילה לשאול אותי מה יהיו ההפרשים ביניהם ולעשות חישובים של כמה זמן ביניהם כאילו זה משנה לה.. ובסוף השיחה שאלה אם אפשר לספר לבעלה. בלי טיפת שמחה או לא יודעת מה.. לא מצפה שהיא תקפוץ עד השמיים אבל המינימום של המינימום מתוך נימוס אפילו. דיברתי איתה אחרי כמה ימים שוב ולא אמרה כלום רק שאלה אם אפשר לספר לחברות.
ועושה לי רגשי וכאילו בחצי צחוק כועסת שאני לא נפגשת איתה כשהיא יודעת שאין לי זמן ושבעיקר אני חוששת מהקורונה בטח בהריון..
וגם בכללי, תמיד מרגישה שיש לה בקשות מוזרות ממני שלא הייתה מבקשת מאף חברה אחרת. אנחנו גרות בערים אחרות וחשבה שאני חוזרת מהעבודה דרך העבודה שלה ופשוט אמרה שנראה לה שזה על הדרך (שזה ממש לא) ושאם כן אז שאני אקח אותה אחרי העבודה (כאילו זלזול בזמן שלי.. לא רק שגם אם זה היה על הדרך אין מצב שהייתי יכולה, יש לי לאסוף את הקטן מהגן והשעות שלי בעבודה לא קבועות, גם איך החלטת שזה בסדר? ועוד התעקשה שזה כן על הדרך כשזה חד משמעית לא.
חפרתי פה ממש אבל חייבת עצה. מרגישה שכבר לא באמת נהנית מהחברות הזאת.. שהשתננו מאוד. היא בכיוון יותר קיצוני שקשה לי איתו למרות שמאוד מעריכה אבל לפעמים זה מרגיש שיש כלפיי ביקורת כזו למרות שאני ב"ה באמת עובדת את ה' בשמחה ובטוב לבב ומשתדלת בכל מה שצריך (ותמיד יש לאן להתקדם אבל למי לא..)
יודעת שאני לא אתקשר אליה רק שהיא תתקשר אליי אדבר איתה. לפתוח את העניין שהתאכזבתי קצת מהתגובה או לשחרר מזה?
אם היא לא הייתה חברה של שנים פחות היה אכפת לי. אבל עדיין, גם בעבר, בחתונה שלה הייתי המלווה שלה, היא כל הזמן ביקשה ממני הסעות לפה ולשם כאילו אני נהג מונית כשיכלה להסתדר (לא תמיד הסכמתי ולא תמיד יכולתי) וביום של החתונה עצמה וגם לפני הייתי צמודה אליה והרגעתי ומה לא. ובחתונה שלי? פספסה את החופה, הלכה יחסית מוקדם.
והיא באמת בן אדם טוב. אבל אני מצפה מאנשים להיות כמוני. שאני באמת משתדלת לתת ולשמוח בשמחת האחר בלי השוואות אבל כשמרגישה שהצד השני מתנהג איתי אחרת קשה לי...
איך מנתקים קשר אם בכלל? פשוט התגובה על ההריון הייתה הקש ששבר את גב הגבל.. הרגשתי ממש השוואתיות וחוסר שמחה וזה פגע בי.
תודה למי שקראה עד לכאן. מרגישה טיפשית שכותבת את זה כי מה חזרתי לתיכון? אבל צריכה עצות נבונות מנק' מבט אחרת..
בלידה של הילד הראשון ילדתי חודשיים אחריה בערך, שיתפנו אחת את השניה בחוויות,בקשיים, חודש-חודשיים וקצת יותר אחרי הלידה בכלל לא חשבתי על הריון נוסף ומנעתי וגם התייעצתי איתה על מניעה בלי הורמונים והיא המליצה לי על סוג מסוים.
מאז עם כל הקורונה לא נפגשתי איתה יותר מדי אולי פעם אחת. היא לא מחוסנת וגם בעלה לא. ואני בכללי מאוד עמוסה וקשה לי לתמרן בטח שבתחילת ההריון הנוכחי הייתי ממש סמרטוט..
שורה תחתונה - הגעתי לחודש חמישי ובתכלס לא באמת היה בא לי לשתף אבל לא רציתי שיהיה לא נעים אז סיפרתי לה שאני בהריון. היא בעצמה מונעת ולא רוצה עדיין. לפחות ממה שידוע לי. והתגובה שלה? הייתה מעליבה. היא לא אמרה לי מזל טוב ולא בשעה טובה ולא איזה יופי או אפילו לא ניסתה להראות שמחה קטנה גם אם מאולצת.
שאלה אותי אם רציתי ואם לא השתמשתי במה שאמרה לי (וגם אם השתמשתי והפסקתי.. למה שאשתף בזה מישהו זה עניין שלי ושל בעלי עד שיהיה מה לבשר..) הייתה ממש מופתעת ובהלם. התחילה לשאול אותי מה יהיו ההפרשים ביניהם ולעשות חישובים של כמה זמן ביניהם כאילו זה משנה לה.. ובסוף השיחה שאלה אם אפשר לספר לבעלה. בלי טיפת שמחה או לא יודעת מה.. לא מצפה שהיא תקפוץ עד השמיים אבל המינימום של המינימום מתוך נימוס אפילו. דיברתי איתה אחרי כמה ימים שוב ולא אמרה כלום רק שאלה אם אפשר לספר לחברות.
ועושה לי רגשי וכאילו בחצי צחוק כועסת שאני לא נפגשת איתה כשהיא יודעת שאין לי זמן ושבעיקר אני חוששת מהקורונה בטח בהריון..
וגם בכללי, תמיד מרגישה שיש לה בקשות מוזרות ממני שלא הייתה מבקשת מאף חברה אחרת. אנחנו גרות בערים אחרות וחשבה שאני חוזרת מהעבודה דרך העבודה שלה ופשוט אמרה שנראה לה שזה על הדרך (שזה ממש לא) ושאם כן אז שאני אקח אותה אחרי העבודה (כאילו זלזול בזמן שלי.. לא רק שגם אם זה היה על הדרך אין מצב שהייתי יכולה, יש לי לאסוף את הקטן מהגן והשעות שלי בעבודה לא קבועות, גם איך החלטת שזה בסדר? ועוד התעקשה שזה כן על הדרך כשזה חד משמעית לא.
חפרתי פה ממש אבל חייבת עצה. מרגישה שכבר לא באמת נהנית מהחברות הזאת.. שהשתננו מאוד. היא בכיוון יותר קיצוני שקשה לי איתו למרות שמאוד מעריכה אבל לפעמים זה מרגיש שיש כלפיי ביקורת כזו למרות שאני ב"ה באמת עובדת את ה' בשמחה ובטוב לבב ומשתדלת בכל מה שצריך (ותמיד יש לאן להתקדם אבל למי לא..)
יודעת שאני לא אתקשר אליה רק שהיא תתקשר אליי אדבר איתה. לפתוח את העניין שהתאכזבתי קצת מהתגובה או לשחרר מזה?
אם היא לא הייתה חברה של שנים פחות היה אכפת לי. אבל עדיין, גם בעבר, בחתונה שלה הייתי המלווה שלה, היא כל הזמן ביקשה ממני הסעות לפה ולשם כאילו אני נהג מונית כשיכלה להסתדר (לא תמיד הסכמתי ולא תמיד יכולתי) וביום של החתונה עצמה וגם לפני הייתי צמודה אליה והרגעתי ומה לא. ובחתונה שלי? פספסה את החופה, הלכה יחסית מוקדם.
והיא באמת בן אדם טוב. אבל אני מצפה מאנשים להיות כמוני. שאני באמת משתדלת לתת ולשמוח בשמחת האחר בלי השוואות אבל כשמרגישה שהצד השני מתנהג איתי אחרת קשה לי...
איך מנתקים קשר אם בכלל? פשוט התגובה על ההריון הייתה הקש ששבר את גב הגבל.. הרגשתי ממש השוואתיות וחוסר שמחה וזה פגע בי.
תודה למי שקראה עד לכאן. מרגישה טיפשית שכותבת את זה כי מה חזרתי לתיכון? אבל צריכה עצות נבונות מנק' מבט אחרת..
