פורום הריון ולידה (עמוד 1895)

ניק מוכר מפה, כבר כתבתי בעבר מהניק הזה... זקוקה להרבה הכלה ומילים מחזקות. בבקשה רק מי שיכולה לתת יחס מחבק, כי המצב כבר כ''כ קשה גם ככה. 

בשנה שעברה היינו בתחתית הבור עם הבן שלנו (אז בן 8). אמירות אובדניות והתנהגויות בעלות אופי אובדני. התפללתן איתנו וזכינו לראות התקדמות מדהימה ברוך ה'. בינתיים, במקביל להתקדמות של הבן, הבת שלנו החלה להראות סימני מצוקה. מלאת כעסים על האחים שלה ועלינו, מלאת כעסים על עצמה, עצבות גדולה ודיבורים מדאיגים. היא כרגע בת 6.5. בהערכת מסוכנות הוגדרה עם אובדנות ברמת סיכון נמוכה (נמוכה בעיקר בזכות הגיל הצעיר, היא בת 6). שני ילדים אהובים, חכמים, רגישים מאד, עמוקים ומתוקים. הבן בטיפול כבר שנה. לגבי הבת, אנחנו בתהליכי התחלה של טיפול.

אני רוצה להוציא ממני את מה שהיה השבת, כי זה היה כ''כ קשה בשבילי. ערב שבת. בעלי חולה. הבן מוציא גומיות ומתחיל להרכיב צמיד. אנחנו אומרים לו שאי אפשר בשבת. הוא עונה 'למה שאעשה את מה שה' רוצה אם הוא גם ככה לא נותן לנו שום שכר?'. אני מתיישבת לצידו, מתאפקת להעיר שוב על הרכבת הצמידים ומתחילה לשוחח איתו. בסופו של דבר (אחרי דקות שלמות של שיחה) השיחה הובילה לכך שה' הבטיח גאולה והוא לא קיים, ולכן, בגלל שאין גאולה עדיין, הוא חי עם פחד מפצצת אטום, מערבים ומאזעקות. ושאם ככה, הוא לא רוצה לחיות בעולם הזה. בסוף הוא מעצמו סגר את קופסת הגומיות. *במקביל* לכל זה, הבת דורכת בטעות בקופסת פלסטיק ששייכת לאח הקטן. הקופסה נשברת, היא נשרטת שריטה כואבת, והיא והאח הקטן מתחילים לבכות. היא מתחילה להרביץ לעצמה בפנים ולהגיד 'איזו ילדה מעצבנת אני' ורוצה שכולנו נסכים איתה שהיא כזאת (אנחנו כמובן לא משתפים פעולה). הלב נשבר לרסיסים כי זאת לא הפעם הראשונה, ואני בשתי החזיתות האלה, רואה איך שני הילדים שלי במצוקה כ''כ גדולה (בעלי כבר היה לידינו כשזה קרה, אז אפשר לומר ששנינו בחזיתות האלה).

שבת היום. אני קמה עדיין מטולטלת מהערב הקודם. הבת רוצה לעשות משהו וזה מפריע לאחד אחים. אני אומרת לה. היא זורקת אלי מבט רושף אש. עוברות כמה דקות. שוב הגומיות. הפעם אין לי כוח לנהל שיחת נפש ואני פוקדת עליו להחזיר אותם למקום או שאני אצטרך לשים אותם איפשהו בעצמי. ברכות השחר במרפסת. אני מדברת אל ה' מהלב ומספרת לו על כמה קשה לי עם הילדים, ואיך אני בסך הכל מבקשת שמחה עבור כולם. ואז מברכת את הברכות ובוכה ובוכה. בשבת. בעלי במיטה אז אני מקדשת עבור כולם. הקול נסדק תוך כדי והילדים קולטים אותי מחזיקה את הדמעות.

שבת בצהריים, לקראת סוף הסעודה. הבת מתיישבת עלי, נוגעת בבטן שלי שעברה כמה הריונות ב''ה ואומרת: 'אמא את שמנה'. אני אומרת לה שזה לא נעים לשמוע ואז היא מוסיפה 'ובעיקר בבקרים' (= כשאני עם פיג'מה). אאוץ'. אני מנסה כבר כמה חודשים להוריד את הקילואים שהתווספו לי בשנים האחרונות. משתדלת ממש. ולא מצליחה בגדול. אני די רגילה, לא רזה ולא שמנה, אבל כן כבר לא כמו מי שהייתי (עליתי איזה 10 ק''ג במהלך השנים). ואת נקודה רגישה, כמו אצל הרבה מאיתנו מן הסתם. הקושי למצוא בגדים מתאימים וכו'. דקות לאחר מכן, הבן מתחיל להתפרץ על האחים שלו ונותן להם אגרופים. אנחנו שולחים אותו לחדר. הוא צועק, מתחצף, ממש בלתי אפשרי. התחצף גם אלי, שזה לא מאד אופייני. יש לי דמעות בעיניים. אני מברכת ונכנסת לקרוא בחדר שלי, עם לב ברסיסים מהכל. שני הילדים התנצלו סביב סעודה שלישית, אבל אני מרגישה ממש שלא נשאר ממני כלום.

חיכיתי לסוף שבת ורק שרדתי את השעות שנשארו עד שאוכל להיות אחרי זמן ההשכבות ולהוציא את הדברים האלה על הכתב.

ואלו רק הקווים הבולטים של שבת. זה מצטרף לאינספור אירועים קטנים וגדולים שהיו לנו בשנתיים האחרונות. לכל הסמננים. לכל הפגישות עם גורמי טיפול. לכל השיחות עם אנשי צוות. לכל מה שאנחנו מנסים להכיל. לכל הפעמים שאנחנו מצליחים ולכל אלה שאנחנו כבר לא מצליחים. לכל המילים ששמענו. לכל ההתנהגויות שראינו. לפחדים. לאורך הרוח. לתשישות המנטלית והפיזית. לקימה כל פעם מחדש. להתרסקות הבאה. לאמון. לייאוש. לספקות. לדברים הטובים שאנחנו חושבים על עצמינו ולדברים המחלישים. ולכל החלומות שנראה שהם נשברו לי ולעולם לא יתקיימו. להרגשה שהחיים שלנו 'נהרסים בגללם'. ובשכל יודעת שלהיפך, וזה חלק ממה שה' ייעד לנו, ושאלה החיים בכבודם ובעצמם, שאשרינו שיש לנו ילדים לגדל גם אם אלה האתגרים, וגם שיש תקווה ושאולי עוד נזכה לישועות גדולות ולהגשמת החלומות. אבל הלב כועס, מאוכזב, מבולבל כל-כך - ולפעמים לא מצליח לשמוע לשכל.

אשמח שכל מי שיכולה תצרף אותנו לתפילותיה בראש השנה, יום כיפור ובכלל כל הימים האלה. ואשמח למילים טובות ומחזקות. תודה.

כואב לי על הילדים שלי.

אין להם את הצד שלי כי הם גרים בחו"ל

אז אנחנו ממש בודדים כאן

והיא במקום להבין את זה רק מתייחסת לנכדים של הבנות כשאנחנו מגיעים

ואת הילדים שלי לא רואה בכלל כשאנחנו אצלה

בחיים לא מתעניינת איך אני מרגישה גם שיודעת שאני בשמירה. אשפוזים שהיו לי

בחיים לא התקשרה לשאול לשלומי. איך הייתן מתייחסות לזה?

בעלי מאוד זורם עם זה ולא ממש מראה שמעניין אותו (אולי עמוק בלב)

ואותי זה מפוצץ!!!!

אתן צריכות לראות איך היא דואגת לילדים של הבנות שלה. כל דקה מציעה להם לאכול ולשתות.

ולילדים שלי  בקושי מתייחסת אליהם... 

ועוד אמרתי משהו בצחוק לאחת הבנות שלה (יש לה מלא בנות) היא העירה לי על כך.

חצי חג בכיתי בגלל זה.... עניין אותה? לא.

כל פעם שאני אומרת משהו או מעלה נושא מסוים היא עושה פרצופים או סותרת אותי מיד 

ותמיד אבל תמיד אני טועה לדעתה והיא גם לא תתבייש להגיד את זה. 

הם בכללי מרגישים יותר ממני כי אני באה ממשפחה ממש פתוחה והם קצת יותר סגורים.

ואני כמובן צריכה לשתוק ולכבד אותה. 

אין לי כוח

אין לי גם עם מי לדבר על כך כי בעלי ממש לא מבין אותי 

ממש עצוב לי