פורום הריון ולידה (עמוד 1896)

יש כדור שלוקחים פעם אחת ומייבש את החלב
אני ראיתי ישועות

עוד שבועיים, ואם אני לא חוזרת הביתה אני צריכה להתארגן מראש עם דברים ומקום

עשיתי מי שפיר ואחכ הרגשתי מצוין אז למחרת הסתובבתי קצת ברחוב נשמתי אויר ממש הלכתי בקצב איטי לא הרגשתי מאמץ מיוחד ואז התחילו לי כאבים חדים בבטן ומיד נורא נבהלתי והתחרטתי שלא שמרתי על 100% מנוחה. בה עבר והכל היה בסדר אבל למדתי לקח שעדיף להיזהר יתר על המידה ולהמנע מכל סוג של מאמץ גם הקל ביותר ב48-72 שעות שאחרי

גרה בקומה שלישית בלי מעלית... התייעצתי עם הרופא ביום של הבדיקה ואמר שאין בעיה לעלות ברגל.
בעלי הוריד אותי ממש ליד הבית, עליתי לאט ויתרתי לנוח ולשתות אחרי כל קומה

בטח כשאת מתארת שזה מביא אותך לבכי וקושי גדול
אם יש לך תירוץ מצויין להתלות בו (מעבר דירה ולכן לעבור מרפאה) זה פתרון מעולה, בטח אם את לא רוצה להתלונן עליהן

בהצלחה!

ממש מתלבטת אם להתפטר.
אני צריכה את הדמי לידה...

מזדהה עם הקושי
מרגישה את זה על עצמי ב 8 החוד' האחרונים
לא עזבתי בגלל ההריון
מחכה לאחרי הלידה כדי לחפש משהו אחר
אני סוברת שלהישאר במקום שלא טוב בו זה גרוע ולא שווה את הכוחות הנפשיים שזה גובה
גם היו לי ימים שקמתי בבוקר בוכה בלי רצון ללכת והייתי חוזרת ובוכה וזה בא הרבה ע''ח הבית שלי כי הייתי חוזרת בלי אנרגיות וכוחות לעשות כלום
זה פשוט לא שווה את זה!!!!!!!!!!!!!
הנס שלי שיש לי שם גם כמה נק' אור בדמות כמה עובדות שאנחנו בקשר ממש טוב ויצרנו לעצמינו 'קבוצת תמיכה' ועדיין קשה כי בכל זאת זה המנהלת ושיטת ההתנהלות שלה וגם כנראה שכולנו הולכות לעזוב שם בגללה
אז אם יש לך את האופציה לעזוב ולתלות את זה במעבר דירה זה מצוין במיוחד שאני חושבת שהראש צוות יבין את הבקשה בטח אם את בחודש מתקדם
וכל הכבוד שאת חושבת עליה ולא רוצה לדבר עליה וללכלך עליה
חיבוק גדול😘.
ומאחלת לך בהצלחה ושיהיה מה שהכי טוב בשבילך😘

שהבן שלי היה קטן והיה לו עצירות אז חוץ מלשתות מיץ שזיפים מיובשים שהשרתי לילה אז שהוא ממש סבל ולא עשה כמה ימים פתחתי לו חיתול ולקחתי גבעול של פטרוזיליה שמתי משחת החתלה בפי הטבעת והכנסתי בעדינות. וזה הרבה פעמים עזר.. זה היה לא נעים אבל😬

בזנן ההאכלות.

ומוצץ!
הרבה פעמים הם מנסים יותר מידי ואז ברגע שהם מוצצים הם משחריים ואז מצליחים...

Crpקשור למדדי דלקת בגוף הערך השני אין לי מושג..
הייתי מרימה טלפן לרופא לשאול פשוט.אפילו רופא משפחה

בשיין ממש קל למקד חיפוש בצד (הייתי עושה את זה בשבילך בשמחה אבל ההגנה גבוהה ואני לא יכולה לפתוח כרגע)... את נכנסת לבגדי הריון ובצד מסננת את האורכים והסוג שאת רוצה...

אחר כך משערת שזה תלוי בביטוח בקופה או ביטוח פרטי אם יש.

גם לי יש נוגדנים, עם סוג דם מינוס, ואף אחד לא דיבר על אפשרות כזו (עושים מעקב זרימות במהלך ההריון, ובשבוע 37-38 עושים זירוז).
או שאולי אצלך הנוגדנים ברמה גבוהה משלי ולכן יש יותר סיכון?

לגבי מה ששאלת סבסוד על טיפולים - לא מבינה בזה...

מוזר, על פי מה שהבנתי פשוט מקבלים זריקת אנטי די. אבל ממש לא מבינה בזה מספיק.
נדמה לי שהמדינה מממנת עד שתי ילדים, אבל תבררי דרך הקופ"ח.

למי שיש כבר נוגדנים, זה לא עוזר להוריד אותם. והנוגדנים שכבר קיימים עלולים לסכן את העובר, אם יש לו סוג דם חיובי.

לי בהריון האחרון זה עלה כל פעם מ1:16 ועלה כל פעם במהלך ההריון הגיע בסוף ל1:280

אצלי הכי הרבה שיצא היה 1:16. נע בין 1:4 ול-1:16.

בכל מקרה, אצלי כשגילו את העניין התייעצתי עם ד"ר פלוטקין משערי צדק, והרגשתי שהוא מבין בעניין ואפשר לסמוך על מה שהוא אומר. אם את מעוניינת בחוות דעת נוספת, ממליצה עליו.

(כולל עניין הסכרת)

ובהשתתפות עצמית משתנה בין הקופות
(ביטוח משלים הכוונה כללית מושלם, מאוחדת עדיף וכד')

השאלה אם הקופה תכיר בבעיה הזאת כמחייבת טיפולים, תצטרכי המלצה של רופא מומחה שזאת האפשרות היחידה כדי לקבל ואולי גם ללחוץ

מעניין.
מכירה את הבעיה מקרוב קרוב...
ממה שאני מכירה בהריונות הבאים לאחר שמפתחים נוגדנים מקיימים מעקב זרימות קפדני. אם חלילה יש אנמיה אצל העובר מטפלים על ידי עירוי דם תוך רחמי.
מזרזים לפי הצורך החל משבוע 34.
ואם כבר צריך לבודד עובר בטיפול (שוב, לא ידעתי שקיימת גם דרך כזו) זה לא עם סוג דם פלוס אלא מינוס כמוך כי כל הבעיה אצלך שיש לך נוגדנים שיפגעו בתינוק עם סוג דם פלוס..
אני רק חיבוק ותפילה שיהיו לך הריונות קלים בבריאות ושמחה

למרות שאני לא בעד
אולי אקח סיכון בהריון רגיל

שבשערי צדק יש איזושהי מערכת סבסודים ל pgd
תנסי לברר.
אולי דרך מכון פועה.
בהצלחה!

(שדרך אגב, לא הבנתי מדוע. כי זה אמור להיות מסופסד..)

בכל אופן זה מה שהם ענו לי.

מכון פועה- יש להגיש הרבה טופסולגיה... בכל אופן הגשתי ממזמן  ולא ענו לי

שדיברתי איתם אמרו שזה עקב העומס וריבוי הבקשות

אבל זה רק אם יש לך כיסוי ברמה הכי גבוהה כמו שיא או פלטינום לשנתיים פלוס.
כמה זה יצא לך זה תלוי קופה
בכל מקרה לא בטוח שיממנו לך pgd , אולי רק את ההפריה (שזה עיקר הכסף)
הכי פשוט זה להוציא מהרופא מכתב מנמק למה את צריכה את זה מבחינה רפואית ולגשת לוועדה בקופה

של הסוג דם. זה בכלל לא אומר טיפולים .. פשוט התינוקת הייתה צריכה קצת יותר השגחה ואמרו לי לעשות לה ספירת דם...

סוג דם שלילי לא בהכרח אומר שיש נוגדנים (היום בזכות האנטי די לרובן אין נוגדנים בכלל), וגם כשיש נוגדנים יש הבדל בהתוויה הרפואית בהתאם לרמת הנוגדנים בדם.
היא כתבה למעלה שבסוף ההריון הקודם זה הגיע לרמה די גבוהה של נוגדנים, ולכן כנראה המצב שונה.

יכול להיות שכן שווה לקבל חוות דעת נוספת, אבל ההנחיה לעשות טיפולים היא לא מופרכת במצב כזה. כי ברמה גבוהה של נוגדנים, אם העובר עם סוג דם חיובי, בהחלט יכול להיות שיגיעו למצב של צורך בטיפול תוך רחמי, והשאלה מה יותר מסובך - טיפול תוך רחמי, או טיפולים שמחזירים רק עובר עם סוג דם שלילי וכך מונעים את הבעיה.

אם הוא לא נשא של סוג דם שלילי, כל הילדים בהכרח יהיו בעלי RH חיובי.

אז אם הוא נשא רק rh+ גם הפריה לא יעזור
והרופא ניסה לנחם ואמר , טוב אבל יש לך ילדים
אז לא נורא אם לא יהיה עוד...

וטיפול במקרה הצורך?

ולמנוע הריון חודש אחרי לידה
אני אלך לחוות דעה מרופא מומחה להריון בסיכון, אני כנראה אעדיף ללכת על הדרך הרגילה ולהתפלל שיהיה בסדר ובמקרה הצורך עירוי

הוא מקבל דרך כללית בשערי צדק, ואפשר גם דרך שר"פ (אולי מקבל גם בעוד קופות).
מכל הרופאים שדיברתי איתם בזמנו כשגילו את הנוגדנים אצלי, הוא היחיד שהרגשתי שבאמת מבין בזה.

זה היה לפני כמעט 6 שנים שבאתי אליו לייעוץ בשר"פ. אחר כך בהריון הבא הייתי אצלו במעקב הריון בכללית רמת אשכול (אבל זה היה קצת מסובך לקבל אליו תור שם, כי בעיקרון שם הוא מקבל רק נשים עם סכרת הריון).

אם אתם מתכוונים להשתמש בעיקר בשם הראשון ולא בשניהם תמיד אז אולי זה פחות קריטי

ושמות-
דרור, יאיר, רועי, מתן, אחיה, עידו..
שמות קצרים יחסית

וכל השאר יקראו בשם הראשון בטח... תודה

מתאים ארי שמעון

מכירה גם שי שמעון

אם חשוב לכם לקרוא לו מדי פעם ב2 השמות שימו לב שזה זורם על הלשון ביחד, אחרת הסיכוי שזה יקרה קטן מאד..

והביאו כאן שמות מהממים ממש!!

אני מאוהבת בשמות של הילדים שלי:

הלל

אוריה

(שניהם בנים)

במחשבה שניה לא בטוחה שכל השמות האלו "הולכים" היום לילדים🤭 אבל נראה לי שהם מסתדרים עם שמעון.

נתן בעיקר במגזרים מסוימים
אבל אורי, זיו(יש לבן שלי 3 זיו איתו במעון! 2 בנים ובת), רועי, יאיר לגמרי הולכים
רז נראלי גם אבל לא מכירה אישית מהסביבה הקרובה שלי. שם מוזר זה לא.

כשם ראשון הייתי בוחרת שם מעודן לאזן
רעיונות:
ישי
דוד
הילל
יאיר
זיו

ככה קוראים לו תמיד,בשני השמות

הבהרה אחת:
אור- בר יוחאי אור מופלא רום מעלה
עוז- רבי שמעון דרש כל תעלומות בעוז ותעצומות
טל
שי
וכד' (אני פחות מתחברת)

שתי הבהרות:
ישי
אורי
רועי
ארי- רבי שמעון ארי שבחבורה

הברות - חלקים במילה
הבהרות -הבהרה (להודיע משהו באופן חזק ובהיר כמו הבהרה לציבור, הסתייגות)

דרך אגבמכירה הרבה שמעון שפשוט קוראים להם שימי, אם זה מתאים לכם...

נשארת עם אביתר! שם מעללף!!! עוצמתי וחזק!!!
ובבית פעם פעמיים ביום תקראו לא אביתר שמעון. אבל כולם יקראו לו בשמו הראשוו

למרות שמלחיץ.. כדאי כמה שיותר מהר
משם תוכלי להתקדם עם יותר וודאות. אם יש הריון לקבוע תור לרופא בהקדם.
אגב,את יודעת שההתקן בפנים? עשית ביקורת לא מזמן?

אני איתו רק חצי שנה בערך

לכן צריך מעקב וביקורת.
תעשי בדיקת היריון מחר בבוקר הכי טוב

ככה אמרה לי הרופאה..

חוששת ממשהו שאין לי שליטה עליו .
במצב של הפותחת הייתי בודקת היריון.
וגם הולכת כבר על הדרך לביקורת.

מניחה שיבדקו איפה ההתקן ממוקם.
למיטב ידיעתי אם נקלטת עם התקן לא מוציאים אותו והוא אמור לצאת בלידה.

תודה לאל לא יצא לי להיקלט עם מניעה.
(למרות שהיו מצבים שחשקתי בזה) אבל עבד לי מצוין. (גלולות).

זה תלוי איפה הוא ממוקם ביחס להריון.

מתה מפחד

אני לא יודעת אם הריון עם התקן זה הריון בסיכון.

והייתי ממליצה כמה שיותר מהר

והוא ממש לא התרגש
אמר לי מה המחזור כל כך מדוייק, בסדר רק כמה ימי איחור..

אכזבה בכ''מ לא תהיה אם זה שלילי (שזו הסיבה היחידה שהייתי דוחה בדיקת הריון)

זו גם סיבה לדחות בדיקה

אבל לגביי האיחור? אחרי כמה זמן איחור כדאי ללכת לבדוק למה יש איחור?

לפעמים סתם קצת שיבוש הורמונלי.

אם זה קורה פעם אחת ובטוח שזה לא הריון אין מה להיבהל, פשוט לחכות

אם שלילי תתייעצי עם רופא. לפעמים זה סתם שיבוש הורמונלי חד פעמי.
אם חיובי, להגיע בהקדם האפשרי לרופא.
לבדוק את מיקום ההריון. ואם ההתקן נמצא או לא.

קודם כל שומעים מההודעה שלך כמה רגישות יש בך . .. את ממש משתדלת להתחשב ברגשות של כולם. וזה ממש יפה..
תצאו לכם בכיף שלכם את ובעלך, יומיים להיות לא זמינים זה ממש לגיטימי לזוג נשוי. אם ההורים שלך או של בעלך יתקשרו להזמין את יכולה להגיד שיצאתם קצת החוצה... לא צריך לפרט כל דבר. אתם זוג נשוי יש לכם כבר תא משפחתי קטן ואישי משלכם.
הרגה אותי חמותך היקרה- מה צחקתם? מה דיברתם? מה, היא לא קולטת שבין זוג נשוי לא דוחפים את האף? איפה האינטימיות שלכם? טוב, היא הזויה, במחילה . א ב ל , חשוב שתזכרי שהיא אמא של בעלך, ואל תדברי עליה לא יפה אף פעם מולו, כי אמא זו אמא וזה מאוווד פוגע כשמדברים לא יפה על אמא שלך. אפשר להגיד, זה מביך אותי שהיא שואלת אותי כך וכך אבל לא לדבר *עליה* שהיא כך וכך ... בטח את מבינה, כי גם ככה שומעים שאת רגישה

תגידי להורייך ואחיך שישריינו תאריך לאחרי החגים כי אתם רוצים לצאת איתם.

אבל קודם כל הייתי מנסה להפריד בין ההתמודדויות..
אם הבנתי נכון,
יש את חמותך שפחות נעים לך לנפוש איתה
יש את ההורים שלך שאת רוצה אבל לא יודעת אם ואיך
ויש את בעלך שלא נעים לך איך להסביר לו

לגבי חמותך, נשמע לא ככ נעים, אבל שווה ללמוד להציב גבולות.
גם אצלנו בבית לפעמים אנשים מקשיבים למה שהזוגות מדברים ביניהם, או שואלים או מתערבים בשיחה אישית, וזה לא הכי נעים, אז צריך לדעת לומר בחיוך - דיברנו על משהו אישי שלנו. לא מעוניינים לשתף.
לפעמים זה עובד יותר טוב, לפעמים פחות.. אין מה לעשות, זה משהו חשוב מאד ללמוד מהתחלה.

לגבי ההורים שלך לא הכי הבנתי אם אתם כן מתכננים לצאת איתם אחרי החגים או לא, אבל אם כן אז תשתפי אותם שאת ממש מחכה כבר לצאת איתם לנופש של אחרי החגים ולבלות איתם, אבל את ככ צריכה חופשה עכשיו אז אתם יוצאים גם לבד לכמה ימים.

מבינה ממש את הקושי בתחושות מול אחים שלך הגדולים, אבל האמת הייתי מנסה להוריד את זה מהגב. זה שלהם, לא שלך, ויש לך מספיק על הראש גם ככה..

לגבי בעלך, זו נקודת זמן מעולה ללמוד איך לדבר ביניכם על דברים לא נעימים. בלי האשמות, בלי העלבות, ממקום של שיתוף, תספרי לו איך את מרגישה, תספרי לו את כל השיקולים שלךבעד ונגד כל אפשרות, תגידי לו שאמא שלו נהדרת אבל קצת קשה לך שהיא ככה וככה, ותנסו לחשוב ביחד איך לפתור את זה בצורה שתתאים לכם ולא תפגע באחרים..

שזה מדהים! אבל זה פחות נורא ממה שזה. ולגיסתך ובעלך הזכות לצאת לבד הפעם אפילו שבעלך מארגן את כל העניינים.. הם צריכים לדאוג גם לעצמם ולחיזוק התא המשפחתי שלהם וגיסתך לא האחראית היחידה להחלטה הזו... נראה כאילו את קצת כועסת עליה (או שאני טועה?) והיא לא עשתה משהו רע. מזכיר לי את גיסתי / חמותי שגם אם אהיה הכי בסדר בעולם ימצאו מה להגיד אולי בגלל זה פירשתי אותך ככה.

תדברי פתוח עם ההורים ותגידי שממש רציתם לסוע כולכם ביחד ולא יסתדר ומהרגע להרגע קבעתם וזהו. ואת יכולה לארגן ערב מסעדה לכולם , או ישיבה במקום ליד הים.. משהו נחמד שלא מחייב לינה.

לעשות דברים בלי לינה אבל לפרגן לאח הקטן ולצאת איתו למקומות שההורים המבוגרים לא יקחו (ואולי לצרף את האחיות שלך בעלך עם רלוונטי) ולחשוב על משו כיפי לעשות עם ההורים שלך ואח שלך, אולי אפילו להציע להורים שלך שידעו קצת לבד ואח שלך יהיה איתכם? ואז את גם מפרגנת וגם יוצאת טוב...
אבל לגביי הלדבר עם בעלך, פשוט ספרי לו את התחושות שלך, תשתדלי לא להעביר ביקורת על הצד שלו, אלא פשוט לתאר את התחושות ואולי יהיו לו גם רעיונות שיוכלו להיות רלוונטיים....חבל סתם לצבור תסכולים, הוא הבנאדם להתייעץ איתו ולהיות הכי כנה איתו

מוסיפה שעם כל הקושי שיכול להיות כרוך בכך-
אתם לא המבוגר האחראי של המשפחה שלך..
לא של ההורים שלך ולא של אחיך.
מישהו חכם כתב פוסט על זה שאם מחכים שכולם יהיו מרוצים- לא יוצא מזה כלום! וחבל...
נכון שההורים שלך היו רוצים נופש עם כולם אבל את לא אחראית על כולם. את יכולה להציע את עצמך בלבד. ואם הם זורמים מעולה. אם לא, נו מה לעשות. לא באחריותך.

מסכימה עם זה שצריך גם לצאת מהמקובעות של ההגדרה של נופש. גם בילוי של חצי יום ביחד ביציאה לים, לבאולינג, למסעדה, לחדר בריחה, לסדנה משותפת זה ממש כיף ומעצים. לינה החצר באוהלים, ערב בנות של איפור, לק ופן, סיור בירושלים/עיר אחרת, שייט קצר בספינה.. רביצה יום אחד על גדות נחל באיזורכם. מסלול קצר...
לא חסר דברים כיפים שאפשר לעשות.
אתם יכולים לקבוע, ומי שמתאים לו שיצטרף. מי שלא, נאהב אותו עדיין. הכל בסדר..

אפשר לעשות כמה טיולים. לא חובה שהכל יהיה כמה ימים... אבל טיול קטן עם ההורים שלו, טיול עם ההורים שלך, וטיול לבד.... אז לא תמיד זה יהיה עם שינה, אבל תסמנו וי על כולם...

לגיטימי לצאת לנופש לבד. אתם זוג צעיר וזה מובן מאליו.

בן כמה אח שלך הקטן?
אולי תצאו איתו ליום טיול בודד בצפון או משהו כזה?
נשמע שלהורים שלך יש סבלנות לחכות לחופש הבא…

תמיד תזכרי שהמשפחה שלו חשובה לו כמו שהמשפחה שלך חשובה לך.

אפשר למצוא פתרונות איך להיות איתם בצורה יותר נעימה.

או לקפוץ נגיד ליום אחד איתם כשהם בחופש ולא לישון או להצטרף לארוחת ערב. רק להדגיש לך,לבעלך ומשפחה שלו שאתם חלק ואתם רוצים תמיד להיות איתם בקשר טוב.

להסתיר לא הייתי מסתירה כי אם יתגלה בצורה לא צפויה כן יכול לפגוע..
אז אולי תצאו ליום כייף נגיד קיאקים או סתם פארק ועל האש או מסלול קליל כלשהו יום אחד בלי שינה בנוסף לחופש שלך עם בעלך ואז גם את יכולה יהגיד שהשנה רציתם לצאת לבד לצימר אבל חשוב לך גם לבלות איתם ופשוט תיזמי את את היציאה.אפשר גם יום חלקי לא יום שלם אם זה בעייתי מבחינת לוז,של כולם..

ונראלי הציעו לך את זה כבר, אבל אולי ליזום מעכשו נופש למשפחה שלך ואחרי החגים, ואז להגיד שעכשו לא הספקתם משהו לכל המשפחה, אבל תתארגנו לאחרי החגים?...
ואת נשמעת מהממת! רגישה ודואגת

עזרתן לי מאוד.. בע"ה כנראה שזה מה שנעשה.. נעשה על האש ונצא לאיזה מקום ובע"ה בחופש הבא נתארגן מראש.. 

 

תודה רבה!!

בארץ אהבתי והיה ממש נחמד
וגם בבקתות הגן הירוק, מקסימים מקסימים!!
שניהם בכלניית

סליחה שלא מנחמת ורק מצטרפת לבעסה אבל לפחות מקפיצה;)

ועוד התחלתי בעודף משקל
לא רוצה להגיע בטטה ללידה😱

אל תדאגי

השתמשתי בחגורת הריון מחודש חמישי בערך, לי זה מאוד עזר. אם את בהתחלה אז לא יודעת אם זה יעזור, זה עוזר לתמוך במשקל של הבטן.
איזה סוג כאבים יש לך? גב תחתון? כאילו ששריר נתפס?
ממה שאני יודעת לשכב במיטה כל היום זה הכי גרוע לכאבי גב. מותר לנוח, אבל שכיבה ממושכת יכולה להחמיר את המצב. יותר טוב לנסות ללכת ולזוז

שבוע 18. רוב הזמן נחה באמת... עייפה גם.

תקפידי גם על נעליים נוחות שנותנות יציבה לכל הגוף

קצת קשה להסביר...
תגגלי תרגיל החתול
וגם לשכב על הגב, לקפל את הברכיים (שיעמדו בצורת משולש) ולהעביר אותן מצד אחד לצד שני, להשכיב עד הסוף. לא יודעת אם מובן...

הרבה וגם מה שמחי הציעה מצוין.
אתמול בערב כבר סבלתי ממש, 10 דקות של תרגילים והרגשתי אחרת לגמרי.

אבל אני מנסה להתעלם מהם חחח
בעיקר כשאני מאמצת את עצמי כמו בבישול

כדאי לנסות

מבחינתי הטהרה שלי עד כה זה ספירת 7 נקיים על כל המשתמע וזהו
רואה כאן מידי פעם שרשורים עם מושגים שאין לי מושג בהם כמו הפלגה, יום פרישה וכדומה
מה אני מפספסת?🤔

יש 3 ימי פרישה שבהם אסור לקיים יחסי אישות ויש הנוהגים גם להמנע מקרבה פיזית.

1. ההפרש האחרון בין המחזורים (למשל אם קיבלת שוב מחזור לאחר 27 ימים, יש חשש שאת המחזור השלישי תקבלי גם אחרי 27 ימים. לכן את סופרת 27 ימים מהמחזור והיום שיוצא זה יום פרישה. אם ראית ביום את פורשת ביום ואם ראית בלילה אז פורשת בלילה.)

2. באותו תאריך בחודש הבא (קיבלת מחזור ב-טז תמוז, אז טז אב יום פרישה.)

3. 30 יום לאחר המחזור שזה זמן ממוצע בין מחזורים (קיבלת מחזור טז תמוז, סופרת 30 יום וביום ה30 יום פרישה.)

הרבה פעמים התאריך של 2 ושל 3 מתלכדים.
כל העניין זה להשמר בימים האלו שהם ימי חשש שתקבלי שוב מחזור. בקיצור מעצבן, בשבועיים שמותרים, יש עוד 3 ימים שאסור...

בסוף כל יום פרישה, צריך לעשות בדיקה עם עד. אם יוצא טהור - מותרים כרגיל. אם חלילה לא... שאלת רב



מקווה שהייתי ברורה פחות או יותר חח

ואצלינו נוהגים 30 ו31, כלומר יומיים.

רוב הנשים לא נוהגות את זה אבל לפי שיטות פסיקה מסויימות מקפידים על זה..

למשל, אם הראיה הייותה ביום. וההפלגה הייתה 27 יום,
אז ביום ה27 אסור לשמש ושומרים ריוק.
אור זרוע זה להוסיף את הלילה שלפני היום ה27.
יומיים עונה בינונית אותי לימדו שזה הכלל, וכך נהג גם בעלי.

תוספת אור זרוע זה אומר שבפרישה של ווסת החודש ווסת הפלגה פורשים שתי עונות ולא עונה אחת-

מוסיפים עונת פרישה לפני העונה שהיא חובה

 

אם אמורים לפרוש יום- אז פורשים גם בלילה שלפניו,

ואם אמורים לפרוש לילה - פורשים גם ביום שלפניו.

 

 

 

בלי קשר יש מנהג שעונה בינונית זה יומיים- היום ה30 והיום ה31

זה לא קשור לתוספת אור זרוע

איזה קטע

אם עדיין לא מצלצל לך, מציעה לך מאוד לפתוח מחדש ספר של הלכות טהרת המשפחה (איש ואישה או פניני הלכה ממש מומלץ וברור, אבל יש עוד רבים וטובים)

או לחזור למדריכת הכלות לרענון

בגדול- יש 3 זמנים שבהם צריך לחשוש שתגיע ווסת- היום בחודש בו הגיעה הווסת הקודמת
30 יום אחרי הווסת הקודמת
X יום אחרי הווסת הקודמת כש x הוא המרווח בין הווסת הקודמת לזו שלפניה.

בזמנים האלה (ביום /בלילה לפי העונה שבה הגיעה הווסת האחרונה ) ההלכה היא שאסור לקיים יחסים (אבל מותר כל השאר) ושצריך לעשות בדיקה פנימית וכמובן שתצא טהורה כמו ב7 נקיים

אם לא עשתה בדיקה בעונה בינונית (30 יום ) אז אסורים בקיום יחסים עד שתעשה בדיקה טהורה

על זה- יש המון מנהגים וחומרות ודיוקים ויש גם כמה דרכים לחישוב העונות האלה. כל אחת לפי שיטתה

אם המחזור שלך קבוע והוא פחות מ30 יום זה אומר שאת תמיד מקבלת בפועל ווסת בעונה שהייתם אמורים לפרוש ולעשות בדיקה ואז כמובן אין צורך כי ממילא אסורים

סיפור מרגש וכיף לקרא! המון מזל טוב! תגדלו אותה בבריאות ובאהבה!!

מזל טוב והרבה נחת!!

איזה סיפור... מרגש, כואב... הכל ביחד... הרבה נחת!

מה זה התור שאמא שלך הפסידה? כל כך הבנתי את הלחץ שלך שאת חייבת ללדת כי היא באה...

ניראלי ממוגרפיה. בסוף הצליחה לקבוע תור לעוד חודש או חודשיים. לא נורא בכלל. חמודה ששאלת

הרבה מזל טוב!
כ"כ מבינה את ההרגשה שלא רוצים ללדת עוד... מזל שההרגשה הזאת מתכהה עם הזמן ומגיע זמן ששוב רוצים...

מזל טוב והרבה נחת!

כולל הלא מוכנה יותר ילדים. והיום אנחנו משפחה ברוכה...

כנראה שהקסם שלהם עולה על צער הלידה במאזן השיקולים.

מרגש!!!

זה מצג שלפעמים מגיעים ממנו לסיבוכים גם יותר מזה .והרבה פעמים לקושי בשלב הלחיצות

ממליצה בהריון הבא בסוף להיות הרבה על 6 עם אגן למעלה

כמה כוחות!!!
תענוג! 
 

אבל לפעמים בגד נראה מכוער על אחת ומהמם על אחרת.
שווה לנסות בכל זאת אם כבר הזמנת.

אני לברית לא קניתי בגד, זאת הייתה הדאגה האחרונה שלי וממש לא היה לי כח להסתובב בחום בסוף הריון (ילדתי באוגוסט) וגם לא אחרי הלידה.
לבשתי שמלה של שבת וזה היה אחלה.

אולי זה כן יהיה יפה עלייך?
הרבה פעמים בגד יפה על משהי מסויימת ועל אחרת ממש לא...

איך אפשר לקנות בגד לברית בהריון? אחרי הלידה הגוף שלך יהיה קצת שונה את יודעת...

אצלי אישית, רק גודל הבטן היה אחר

אך פעם לא חשבתי על זה. תמיד לקחתי שמלת שבת יפה או בגד יפה של שבת וזהו ..

בהריון האחרון שלי הייתי בטוחה על ההתחלה שזה בן.
אז קניתי לברית שמלה בסוף עונה, לפני פסח, שיתאים לברית בסוכות.
בסוף זו הייתה בת,
וגם מה הקשר לקנות שמלה! הייתי צריכה להניק...

אני אישית אף פעם לא קניתי בגד לברית (והיו לי 6 כאלה...). זה שלב שגם ככה עדיין כל כך הפוכים מהלידה, ובלחץ להגיע לברית בשפיות עם ההכנות של שאר הילדים, והנקה וכו', שזה ממש לא היה לי קריטי. לבשתי בגד יפה של שבת, מה שעלה עלי וזהו. גם ככה הרבה פעמים נעלמים עם התינוק בחלק נכבד מהברית.

אני דמיינתי את עצמי אמא הרבה יותר רגועה ממה שאני באמת...
עוזר לי לנסות לקחת משהו אחד קטן מאד וספציפי ואותו לנסות לשפר
בהצלחה!!

בס''ד

 

רק רוצה להגיד שזה לוקח המון זמן - אבל שהשינויים קורים בסוף.

 

משום מה אנחנו צריכות לעבור את הדרך הזאת...

והילדים שלנו צריכים לעבור דרכנו כשאנחנו עדיין כל-כך לא מושלמות...

יש לזה תכלית, לכל התהליך הזה. כמה ה' רוצה שזה יהיה. 

 

אבל שינויים קורים. הם קורים.

 

אנחנו כן מצליחות בסוף.

 

ועד אז, הדבר שאנחנו צריכות, זה פשוט להצליח לקום, שוב, ושוב, ושוב... ❤

 

 

 

 

זה מזכיר לי את מה ש@בארץ אהבתי כתבה בשם הרב ראובן ששון לפני כמה ימים. תחשבי שאנחנו עולות על סולם. הראש נמצא למעלה. והרגליים, איפה הרגליים?...  ככה זה.

 

יש את השאיפות. הרצון. החזון. האמא שאת כל-כך כמהה להיות. הם למעלה.

 

ויש את המצוי... והוא לפעמים מה זה למטה...

 

אבל זה בסדר. אנחנו עוד נעלה את הסולם הזה בע''ה. לאט-לאט. לפי הקצב והיכולות שלנו. מה שחשוב, זה שהמחשבות והרצונות שלך ושלי מונחים במקום הנכון. שההשתדלות היא בכיוון הנכון. זה שהראש נמצא כמה שלבים מעל הרגליים, ככה זה. ובעזרת ה' עוד נזכה לראות ברכה והצלחה במעשי ידינו, ונתקרב עוד קצת לאמא שאנחנו רוצות להפוך להיות. ❤

 

 

 

 

 

 

ודבר אחרון - חופש גדול זה אתגר לא פשוט...  (בהנחה שהמסגרות כבר הסתיימו אצלכם)

קצת מעודד...
תודה שכתבת!

גם אם מנסים לתקן שוב ושוב ולא מצליחים, כל כשלון הוא אבן דרך להצלחה.
הרצון שלי להיות אמא טובה התחיל בתור ילדה, ולקח לי כמה שנים טובות מהולדת הבכור, להגיע למה שרציתי.
עם רצון עיקש מגיעים להצלחה, אל תתיאשי.

גם אני רציתי להיות אחרת.

אבל, יש לי דברים ששיניתי ואני שמחה בהם- שיניתי את הרגליים התזונה של המשפחה. גדלתי על אוכל תעשייתי / מוכן בן רגע/ קפוא/שימורים בבית. ולילדים שלי ב"ה החלטתי שאני משנה כיוון ומנחילה להם הרגלים שונים ממה שאני קיבלתי.
וזה מצליח. בנתיים.
לקחתי משהו אחד - לא מכלול.

תנסי.
בהצלחה

בא לי לגדל את כולם כמו הקטנה
הכי המון חום ואהבה
פחות מכני
הלוואי והיה לי את מה שיש לי בגידול שלה אצל הגדולים
אצלה אני מבינה על מה להלחם איזה מלחמה מיותרת
הלוואי והיה לי את זה בגדולים
היא הקטנה פשוט מרוויחה
אבל אני מנחמת את זה שזה ככה בחיים
אז הייתי צעירה וחשבתי וראיתי דברים אחרת

ממש ריגשת, גרמת לי צמרמורת עם כל מילה!
איזה כוחות זה לבוא ולהגיד את זה ככה, הכי כנה ואמיתי.
לרצות להתחיל הכל מהתחלה. ועוד עם הבכור(ה) כל כך מדוייק.

כל יום הוא חדש, כל יום הוא התחלה.
תרשמי לך על דף משהו אחד קטן שאת רוצה להשיג מחר.
תחשבי איך אפשר להשיג אותו. תמצאי את הזמנים המתאימים שיתקשרו עם פעולות נוספות (נגיד אם זה להתחיל את היום בדבר שבח כלפי כל ילד אז אפשר להצמיד את זה לארוחת בוקר או ערב)
אם זה "לא תעשה" נניח אני לא רוצה לכעוס,
אז מציעה לנסות לנסח באופן של מה כן את רוצה שיקרה. נגיד "אני משתדלת לנהוג באיפוק" ואז לתחום גם את זה ליעדים קצת יותר מפורטים:
לאחר ארוחת צהריים/ בזמן התארגנות ליציאה לגינה/ בזמן מקלחות, אני נוהגת באיפוק כלפי הילדים.
ואז לנסות לחשוב מה הטריגרים שמעצימים את הכעס,
ואיך מפחיתים אותם.
נגיד אם זה המקלחות אז לחשוב איך אפשר שהמקלחות יהיו נעימות יותר.
אם זה זמן הכנת אוכל שנעשה בלחץ, אז איך אפשר להתעסק עם זה פחות וכד'.
ולפרגן לעצמך מלאאאא על כל הצלחה שכזאת.
אנחנו בני אדם, אי אפשר ליצור שינויים בבום.
שינויים אמיתיים לוקחים זמן, המון זמן ותרגול להטמיע.
וזאת המלחמה הקשה, זאת העבודה שלנו.

אהבתי מה שקמה רשמה לך, העיקר שהראש שלנו נמצא במקום הנכון,
זה כל כך נכון וחשוב!
הראש, המצפן, מאיר לנו את הדרך.
השאיפה.
מעוררת השראה ממש!
כאב לי לקרוא שכואב לך.
אם יש דרך לעזור, אולי לנסות לפרק מהצד את הסיטואציה, או רק להקשיב, אשמח לעזור.
אל תפסיקי לרגע להאמין בעצמך,
וכן אני אגיד לך שאת אמא מדהימה!! ⁦❤️⁩⁦❤️⁩⁦❤️⁩
לא בגלל מה שקרה/ לא קרה היום
אלא בזכות החיפוש והרצון. שאת לא נשברת מהנפילות אלא ממשיכה לרצות מאוד.

*כל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן*
פעם בבני עקיבא היה לנו קל לכתוב את זה, היום זה לחיות את זה.

בהצלחה אהובה!

אנסה לקחת איתי מהדברים שכתבת.
תודה!

"לפעמים אני רוצה לחזור אחורה בזמן וללדת את בכורתי מחדש ולהתחיל הכל מהתחלה"

מדוייק כ"כ
אני חושבת שזה משותף להרבה אימהות.

מזדהה איתך כל כך.
ושתדעי שדיברתי עם פסיכולוגית על זה כי הרגשתי דמשהו בקשר שלי ודל הבת דךי לא טוב בגלל קשיים אובייקטיבים שהיו לנו בהתחלה, והיא אמרה שאין דבר שהוא לא בר שינוי. מודה שזה קשה ועוד לא הצלחתי, אבל עצם הרצון..

חיבוק גדול!

כשרוצים שינוי צריך להשתנות. (אפילו ודווקא שינויים קטנים, אבל משהו). בהצלחה רבה

אם אמצא זמן ופניות הנפש, אנסה לפרוט את התחושה שלי לפרטים. מצאתי שזה מועיל לי לשתף אתכן.
תודה לכן!

אני חלילה לא חושבת שאת באמת לא אמא טובה

אבל אם את מרגישה רצון להרגיש בטוחה יותר בהורות שלך וגם באמת- לתת לילדים שלך עוד קצת יותר, ובעיקר אמא נינוחה ובטוחה זה מהמם ורצוי.
וכמו כל דבר אחר בחיים- הכי טוב ללמוד מבעלות נסיון

יש קורסים יותר מקיפים כמו שיטת שפר
יש ספרים
יש לשושי זליקוביץ גם תכנים בנושא
ויש בטח עוד המון..רק צריך לגגל ולחפש

בהצלחה!
עצם הרצון הוא המווון

תמיד יש את ההבדל בין הרצוי למצוי.
אבל העיקר לא להתייאש מעצמנו.
לי עוזר 2 דברים שאני עושה לפני השינה:
להגיד 5 דברים טובים / עם כוונה טובה שעשיתי היום
לעצום עיניים ולדמיין איך הייתי רוצה להיות, איך לדבר עם ילדים, איך להרגיש , וכו'..

כולל את תחושת הבלבול הזו. ועצם המודעות היא כבר מדהימה ופותחת פתח לתיקון.
אני לא יודעת כמה שנים את אמא, אבל יודעת את המשפט המפורסם של "כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן". יש לך בבית נרות מיוחדים שהוענקו לך במיוחד, את בעצמך נר טהור שעדיין דולק. יכול להיות שנעשו טעויות בתחילת הגידול של ילדייך - ומן הסתם הטעויות האלה היו נצרכות בשביל הנשמות שלהם. ומעכשיו - עוד לא מאוחר לתקן וללמוד דרכים חדשות באימהות.

את כותבת שאת לא מצליחה לתקן. למה? יש משהו שחוסם אותך, כנראה? קושי פיזי או נפשי? אני חושבת שתיקון האימהות מתחיל בתיקון העצמי, בדאגה לאמא עצמה ולמה שיעשה לה טוב. אחרי שתצליחי לטפל בעצמך - תוכלי לטפל גם באימהות שלך.
איך תעשי את זה? אולי בעבודה אישית, של שימת לב לדברים שדורשים שיפור אצלך. אולי בעזרת ספר לימוד מתאים, ואולי הכי טוב בליווי של מטפלת.
ואחר-כך או בד בבד תוכלי לשפר את האימהות שלך: לכתוב לעצמך נקודות לשיפור ולבנות תוכנית עבודה, להיעזר בספרים לחינוך ילדים, וכמובן - ללכת להנחיית הורים מתאימה.
ובעיקר - להאמין בעצמך שאת יכולה, ושיש לך את הכוחות להיות האמא שאת רוצה. את מסוגלת לעמוד בזה - כי יש לך מול העיניים את החזון של האימהות הטובה מבחינתך.

כתבתי מהרהורי לבי ומחוויותיי שלי. מקווה שהועלתי קצת...

כל מילה בה חשובה לי. בעיקר לוקחת איתי את זה שהתיקון אמור להתחיל בי ומשם הוא יגיע לאמא שאני.
תודה לך!!!

 

@מודה יקרה!

 

אני כ"כ מבינה אותך ויכולה להזדהות איתך בכל מיני רגעים בחיים שלי,

ונראה לי כל מי שאמא גם...

 

החלום שלנו לפני שנהיינו לאימהות, להורים

הציפייה והאידיאל שבנינו לעצמנו כשהבטחנו ואמרנו ודמיינו לעצמנו "איזו אמא אהיה"

שונים כ"כ לפעמים מהמציאות, לפעמים אפילו הפוכים.

והפער הענק הזה פשוט כואב! וקשה! ומתסכל!

ו-אוף איתו כבר!!!

 

אני בטוחה שרצית להיות אמא רגועה, ואף פעם לא לחוצה

אולי גם בתור ילדה כאשר הרגשת לפעמים את אמא שלך לחוצה אמרת לעצמך בלב: "אני לילדים שלי לא אעשה כך!"

אני בטוחה שרצית להיות אמא שתמיד תמיד פנויה לילדים שלה

גם פיזית, גם רגשית

תמיד מכילה

תמיד שם בשבילם.

 

ואז באה המציאות וכאילו "טופחת" על פנייך.

איזה מכילה איזה?

איזה רגועה איזה?!

איזה פנויה איזה?!

פחח יותר לכיוון ה-סופר לחוצה-לא פנויה-עצבנית-צועקת-כעסנית (אומרת את הנ"ל על עצמי )

 

ואי וזה קשוח.

חתיכת פער זה.

 

אז קודם כל צריך להבין את עצמנו.

שוב לשאול את עצמנו

איזו אמא רציתי להיות?

איזו אמא אני בפועל? (ו*לא* לשכוח גם את הדברים ה*טובים* שאנחנו כן עושות!!!)

ואיזו אמא אני שואפת להיות?

 

ואז בעצם לנסות להתאים קצת בין הציפייה למציאות -

להתאים את הציפיות.

לא להעלים אותן - אלא *להתאים* אותן למציאות.

 

להבין שכולנו בני אדם.

ומתוקף כך כולנו כאשר אנו רעבות/עייפות/לחוצות/חולות/דואגות/טרודות/אחר - לא הגרסא הכי משופרת של עצמנו,

אלא כן - עם פחות סבלנות, פחות הכלה.

ולזכור גם שאנחנו רק אחד.

לא 2 ולא אלף אלא רק אדם אחד.

אז אם אני מחליפה חיתול לקטן והגדול צורח - אני עדיין אמא טובה, הכי טובה.

כי אני לא יכולה להתחלק ל2! ניסיתי וזה לא הצליח...

ואם אני מקריאה סיפור לגדולה - אז אני לא יכולה להפריד בין הקטנים,

ואם אני בטלפון עם אמא - אני לא יכולה לשמוע את הסיפור של האמצעי

ואם אני מכינה ארוחת ערב- אז

וכו' וכו'

את רק אדם אחד!

שמנסה ככל יכולתו

ופשוט עושה את ההכי טוב שהוא יכול.

אבל מה לעשות שההכי טוב הזה הוא לא מושלם והוא גם לא יכול להיות מושלם?

זה מה שיש ועם זה ננצח! 

אז אל תלקי את עצמך מדי

ופחות רגשי אשמה (השם השני לאימהות זה רגשי אשמה) 

אלא להבין שאת בן אדם.

שלפעמים אין לו כוח ולפעמים הוא עצבני.

והוא רק אחד.

וזה בסדר!

הכל טוב! מותר לך להיות האישה האנושית שאת!

לקום וליפול ושוב לקום

ולחשוב ולהשתדל ואז להתרסק ואז שוב להבין מה היה פה ואיך לשפר.

ככה אנחנו... לא שלמות, אלא בהשתלמות.

 

 

- יש משפט חכם מאוד ששמעתי מאז היותי לאמא, שנכון פשוט לכל יום ויום מאז (11 שנים ב"ה)

"ברגע שאת/ה חושב/ת שהילד/ה שלך פיתח הרגל כלשהו/שיש שגרה והכל מסודר - זה זה הרגע שבו הכל עומד להשתנות!!!"

 

נראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.

ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.

 

ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.

עד עכשיו הוא קשה לי.

ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר 11 שנים.

 

ילדים = חוסר שליטה.

ככה קצר ככה פשוט.

ככה קצר ככה מבאס.

אבל זו האמת.

 

יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.

 

אני כ"כ מבינה אותך,

קוראת אותך וקוראת את עצמי של לפני 11 שנים.

אותן הרגשות בדיוק.

אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,

לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,

על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,

ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -

וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי, 

מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.

מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,

מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה

מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם

מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!

אין פתק החלפה!

אין לחזור אחורה!

אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!

וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!

 

אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.

שאת אמא לא מספיק קשובה.

שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,

שבעצם זה באשמתך

שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.

שלמה לעזאזל אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!

מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!

אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,

אולי אני כישלון כאמא?

ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,

ויותר לחץ

ויותר צרחות

ויותר חוסר אונים

ויותר הרגשה של אין-מוצא

ויותר חוסר שינה

ויותר בלאגן תהומי

וחוזר חלילה.

 

אז המעט שאני יכולה לומר לך, 

שזה כ"כ כ"כ נורמלי!

אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח, מול הפעוט העקשן, מול הילד המתבגר,

זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל/בוכה/עקשן ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!

אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.

וזה נכון,

תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.

פשוט כך.

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!

(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:

אבל למה היא בוכה עכשיו?!

עניתי להם: כי היא תינוקת!

ותינוקות בוכים!

זהו!"

הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח

וזה אפילו יקרה די הרבה,

למה?

כי הוא תינוק!

אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!
|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,

אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות

(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)

 

אז לזכור שלפעמים אכן אנחנו מוצאות עצמנו במצב של חוסר שליטה מול הילדים,

שמנסים מה שאפשר - והשאר בידי הקב"ה בלבד,

שאנחנו אימהות מספיק טובות ומסורות וזה לא אשמתנו בכלל אם הם בוכים ולא אומר עלינו דבר רע בקשר לאימהות שלנו

ושהלימוד של ההרפייה, השיחרור,

הלא-לדעת מה יקרה הלילה והיום ובכל זאת להמשיך לתפקד ולחיות בשמחה ובנחת - היא היא העבודה הפנימית והאישית שלנו בתור הורים.

פשוט לחיות, להשתדל שבטוב ובשמחה, ולזרום עם מה שלא יבוא.

 

 

וכמובן כמובן אל תשכחי גם שבתוך כל העומס והקושי האובייקטיבים האלה, 

יש לך בוודאי עוד אלפי רגעים שאת אמא כמו שחלמת להיות!

אמא ששמחה רוב הזמן, צוחקת עם הילדים שלה, רוקדת, שרה, נהנית איתם, רוצה להעניק מעצמה בשבילם כל הזמן, נמצאת שם בשבילם, אוהבת אותם עד אין סוף ומעניקה בלי סוף.

אז אם היית שואלת אותי איך אני הייתי מתארת אותך - אז את אמא מדהימה!

וטובה!

וכ"כ כ"כ אוהבת!

וכ"כ כ"כ משתדלת!

וכ"כ כ"כ רוצה עוד ועוד, ומנסה כל הזמן לשפר את עצמה.

 

זה מדהים. באמת. 

 

תחשבי ותזכרי בכל אלפי הפעמים שחיבקת את המתוקה  הזו,

שהרגעת,

שליטפת,

שנישקת,

שהשכבת לישון

שקראת סיפור

שקנית הפתעה

שהכנת אוכל

שדיברת

שצחקת

שדגדגת

שקמת בלילה

שהאכלת

שהנקת

שילדת

שסחבת 9 חודשים

שאהבת

שניגבת דמעות

שניקית פצעים

שקילחת

שעודדת

שתמכת

שהתפעלת ממנה

שאמרת לה מילים טובות ומעצימות

 

שהיית שם בשבילה!!!

שהיית אמא שלה!

כמה כמה כל הטוב הענקי הזה גדול ונוכח כ"כ, ובטח שהרבה הרבה יותר מרגעי החולשה!

ואת ***זה*** הבת שלך תזכור, את האווירה הכללית הטובה הזו

את כמה אמא אוהבת אותי ומשקיעה בי

הילדים זוכרים בעיקר את האווירה בבית ואת הרוב, בדיוק כמו שמרדכי היהודי אפרופו פורים, שנאמר עליו "ורצוי ***לרוב*** אחיו" - לרוב! לא לכל!

אי אפשר אף פעם כל! אנחנו לא מלאכים ולא מושלמים אלא בני אדם!

אז כל עוד הסך הכללי הוא טוב, ויש כ"כ הרבה אהבה וטוב - הרגעים הללו של החולשה נבלעים בתוכם ולא זוכרים אותם אפילו.

תמשיכי להעצים עוד ועוד ועוד את כל הטוב הענקי הזה שקיים בך, באמא שאת!!!

 

 

אז כן, נכון שיש בך גם חלק שלפעמים כועס, וחלק שלפעמים צועק, וחלק שלפעמים "מאבד את זה", אבל כל אלה הם פשוט חלקים אנושיים שנמצאים בכולנו מהיותנו בשר ודם, וכן, גם בך.

זה לא מי שאת. זה לא מגדיר אותך. את הרבה הרבה יותר מזה. ואפילו רוב הזמן!

זה בסך הכל מה שזה - חלק אנושי שכועס וצועק כאשר הוא מגיע לסף מסוים שמעליו הוא לא מסוגל יותר.

לכולנו יש את הסף הזה. אם לא היה לנו - לא היינו אנושיים.

 

אני מדמיינת מה זה ערב עם כמה ילדים - את לבד איתם, כל אחד מהילדים צריך אותך, יש צעקות, בכיות (של הילדים), צרחות, ריבים ביניהם,

"אמאאא הוא לקח לי", "אמאאא בואייי", "אמאאאא הוא שבר לי", "אמאאא נשפך לי", "אמאאא אני רעבבב" "מה-מה ובכי של תינוק"

אמאל'ה! רק לכתוב את זה עושה לי אשכרה סחרחורת! מבטיחה לך!

אז פלא שבשלב כלשהו תצעקי?!

ומה איתך?

עוד לא דיברנו עלייך.

אחרי יום שלם שעברת עם הילדים או בעבודה - את מגיעה לבית, עם כל מה שכרוך בזה- ניקיונות שלא נגמרים, ובישולים וכביסות וחיתולים ואמבטיות וסיפורים ושיעורי בית והשכבות ולגשר בין ריבים וטרדות ומה לא,

ואת בסך הכל רוצה להתפנות ואת ממש זקוקה לתנאי בסיסי שכזה - וגם שם אין לך שקט!

ולא בטוח שהספקת בכלל לאכול ולשתות,

ולא בטוח בכלל שלילה קודם ישנת רצוף (פחחח בטח הצחקתי אותך, איזה לישון רצוף?! ואיזה לישון בכלל?!), ויש לפנייך עוד לילה של חוסר שינה וקימות בלתי פוסקות,

וככה יום אחר יום

לילה אחר לילה.

אז הגוף שלך, שעייף ורעב וצריך להתפנות ועוד עבר לידות והריונות והנקות - אומר סטופ!

והרגש שלך שעמוס ורוצה טיפה זמן לעצמו ולהבין מה קורה כאן צועק סטופ!

והנפש שלך שלא מבינה את השינוי הזה בהתנהגות כלפי חוץ גם היא - צועקת סטופ!

וזה יוצא בצורת צעקה

או "איבוד של זה"

או כעס

או "דיייי כברררר אם עוד פעם אחת אני אשמע את המילה אמא אני קופצת מהחלון!!!"

וזה כ"כ כ"כ טבעי!

וברור מאליו שיקרה!

אל תלקי את עצמך כל כך הרבה.

את אמא טובה, נהדרת, שבסך הכל מנסה לג'נגל במירוץ החיים המטורף הזה ועם ילדים ולפעמים גם לבד עם הילדים.

תקבלי את זה!

תקבלי את זה שזה באמת מצב שלפעמים מרגישים שאי אפשר יותר - כי באמת אי אפשר יותר!

 

תנשמי. עמוק עמוק. 

תאמרי לעצמך עד כמה את מדהימה ותותחית,

ועד כמה כל שנייה שלך לטובת הילדים, וכל ילד בנפרד היא נפלאה ומטיבה עבורם, וכמה כל כך הרבה שניות וכל כך הרבה רגעים כאלה *כן יש* ו*את כן מספקת* להם.

אז בסדר, יש גם רגעים שלא. זה העולם.

יום ולילה.

טוב ורע.

קושי וצמיחה.

זו תנועת החיים. פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. בתנועה כל הזמן.

וזה הכי בסדר שיש, והכי אנושי שיש.

 

את בטח לא מבינה את עצמך לפעמים, וזה יכול ליצור פחד ותסכול.

כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"

והאמת היא שאת לא השתנית!

מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!

את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,

זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!

זה באמת לא פייר!

את עכשיו אותה אחת נהדרת + כך וכך לידות + כך וכך הריונות + כך וכך ילדים + קורונה + סגרים+ חופש גדול + מיליון שינויים בבת אחת + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!

אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!

כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.

ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים וצפופים, וגם בתנאים אחרים. 

 

זה לא אומר שאת רעה. את טובה!

וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.

זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.

המציאות השתנתה.

 

נסי להקשיב רגע לקושי הזה.

מה קורה לך שם שאת צועקת על הילדה ו"מאבדת את זה?"

מה היא אומרת לפני?

מה קורה שם בבית לפני?

ואיך את מגיבה?

ומה קורה אחרי?

 

ואיך את מרגישה בזמן שזה קורה? איזה רגש עולה לך?

ואיפה את מרגישה אותו בגוף שלך?

 

נסי להקשיב לעצמך בשלמות ולענות על השאלות הללו בשבועיים הקרובים.

אולי הרגשות הללו יושבים אצלך על כל מיני מקומות - שאם תהיי מודעת אליהם תוכלי לנסות להתחיל לפתור אותם.

 

אצלי למשל, הרגשות הללו ישבו בעבר על מקום של "שהילד בוכה אני מרגישה אמא לא מספיק טובה. כי הרי איך אני אמא מספיק טובה והוא בוכה ולא שמח? - אז אני לא יכולה להכיל את זה שאני אמא לא טובה, כי אני רוצה להטיב עם הילדים שלי! כי הם חשובים לי, כי אני אוהבת אותם! אז כל פעם שהוא בכה זה הכניס אותי לסטרס עד שהבנתי את עצמי בנקודה הזו, ואח"כ הבנתי שגם ילדים שבוכים יכולות להיות להן אימהות טובות ומטיבות וזה לא אומר כלום, כי פשוט ילדים לפעמים בוכים וזהו! זו דרך ביטוי שלהם. ואז משהו בי קצת נרגע (מודה שאני עדיין עובדת על זה 

 

והיה בי עוד חלק ועוד רגש שעלה לי בשעה ששלושתם היו צריכים אותי בו זמנית ומצאתי את עצמי אומרת בקול רם "רגע! אמא לא יכולה הכל בבת אחת!" ככה את אותו משפט שוב ושוב - עד שהבנתי עם עצמי שחשוב לי שלכוווולם יהיה טוב, וכאשר שלושתם בו זמנית צריכים אותי, המוח שלי מפרש שאם אגש לאחד - השניים האחרים יפגעו, ואני לא יכולה להרשות לזה לקרות! כי כולם יקרים לי! אז שוב הייתי במערבולת של פחד מאוד פנימי וזה יצא ככה החוצה בצורת המשפט החוזר הזה.

 

ועוד רגש שעלה בי לפני 4 שנים, אחרי שאבי האהוב ז"ל נפטר - זה רגש של אחריות מטורפת לכל הילדים ופחד מטורך מאובדן (שלי, שלהם, של כולם) - ואז ממש הרגשתי איך צעקות שלהם או בכי מכניסות אותי שוב לסטרס ופחדתי - רגע! אבל אם יקרה לי משהו - מה יהיה איתם? אם בעלי עכשיו לא בבית ואני אמות - הם כ"כ קטנים! איך יסתדרו? הם בטוח ימותו גם אם יקרה לי משהו!

ואז האחריות הזו שהרגשתי על הלב 24/7 ממש כיווצה אותי.

מאוד פחדתי מהאחריות הגדולה הזו על שלושה קטנטנים לבד בחלק נכבד מהזמן 0ועוד באותה תקופה בעלי עבד עד מאוחר וגרנו רחוק - והיה סלט שלם, גם אובדן, גם הורים שהיו צריכים אותנו, גם 3 פיצפונים צפופים, גם לבד וגם כל סערת הרגשות הזו - זה פשוט היה לי יותר מדי. אז זה יצא בצורת צעקות, נשימות קצרות, לחץ, משפטים חוזרים, עומס מטורף בלב וכו'.

 

נסי למצוא את המקומות והרגשות שטמונים בך.

האם פחד מאחריות שאת לבד עם כל הילדים ובעלך לא נמצא?

האם צורך באיוורור אישי? בקצת זמן לעצמך?

האם גוף שצריך שישימו לב אליו ויתנו לו לאכול, לשתות, לישון, לדאוג לעצמו?

האם פחד מאובדן או הישרדות?

האם הרגשה שצריכים אותך ואם את לא שם בשבילם את אמא לא טובה והם יהיו ילדים מסכנים?

האם לחץ מזה שאת צריכה להתחלק לכל כך הרבה חלקים ואת רק אחת?

משהו אחר?

ממה את מפחדת?

מה יכול לקרות? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בתסריט הכי נוראי?

 

 

אני מאמינה שתשובות לכל השאלות הללו, עבודה עם עצמך ואם צריך גם עם איש מקצוע בנוסף,

קבלה של עצמך איך שאת, הבנה שאת בסדר גמור, הבנה שזה באמת קורה לכולן, שזה טבעי ואנושי,

זמן לעצמך ולמה שעושה לך טוב, לחשוב על הפסקה/מניעה ארוכה עכשיו לפחות עד שתחזרו לאיזון ורוגע כמו שהייתם רוצים,

וכמובן - חיזוק הצדדים הטובים בעצמך ובאימהות שלך ושימת דגש הרבה יותר גדול דווקא עליהם - יכולים לעזור לך מאוד מאוד.

 

 

ולגבי הבת המתוקה שלך -

צריך לאט לאט לבחון את הקשר שלך איתה

ממש מההריון - האם היה רצוי ומתוכנן גם עלייך וגם על בעלך?

איך היה ההריון שלה?

והלידה?

ואחרי הלידה איתה?

איזה מיקום היא במשפחה?

בת כמה היא בדיוק?

איך היה לך מולה בגיל שנתיים?

ובשאר השנים והזמן?

מה החוזקות שלה?

מהם הנקודות העיקריות בהן קשה לך איתה?

מתי זה קורה הכי הרבה?

 

אחרי כל הבירור הזה (זה לא כזה פשטני, כמובן שזה תהליך עמוק שצריך לעבור)

 

אני מציעה לזכור שאין ילד שהוא נגד ההורים שלו,

אלא ילד הוא בעד עצמו!

ז"א, שהילדה המתוקה שלך לא נגדך - אלא בעד עצמה.

 

אם היא מדברת ושואלת ו"מנדנדת" זה כי היא צריכה משהוץ

מה היא צריכה?

אולי זמן אמא רק לה?

 

לזכור גם שכל ילד באשר הוא צריך להרגיש גם אהוב

גם רצוי

גם שייך

וגם שווה ובעל ערך

 

אולי בתך רוצה להרגיש אפילו עוד יותר אהובה, מוערכת, שווה, נחוצה ובעלת ערך?

 

- עוד נקודה -

לפעמים אנחנו, ההורים, נוטים להתמקד רק ב"בעיה" שיש לילד, ולחשוב עליו, על כל המהות שלו כ"X הבעייתי עם ה___" וזהו, כאילו זו חזות הכל, ולא כך היא.

יש בכל ילד, גם הרבה מאוד חוזקות ואור וטוב.

ואת ברגישותך ובאהבתך ובאמא הטובה שאת - זוכה לראות זאת ולהאיר זאת. 

וזה לכשעצמו יכול להוות אחוזים מאוד (מאוד!) גדולים מהפתרון.

 

אנסה לחלק לסעיפים את הדברים:

 

1. מה שיכול לעזור לכל ילד באשר הוא, גם אם הוא עם קשיים כאלה ואחרים וגם אם לא - זה להעצים ולהאיר (בא') את החוזקות שלו,

ולהחשיך את החולשות שלו.

כאשר ההבנה שעומדת מאחורי זה היא חשובה מאוד: הוא ילד.

בכל ילד יש חוזקות וחולשות.

גם בכל אדם בוגר יש חוזקות וחולשות.

גם בך, בי, בכולנו יש חוזקות וחולשות.

וזה *בסדר*.

זה בסדר לא להיות מושלם.

זה בסדר לא להיות 100% בה-כ-ל.

ילד (כמו גם אדם בוגר, אבל ילד במיוחד), לא באמת יכול להיות מושלם בהכל.

גם מכבד הורים,

גם התנהגות למופת בכיתה ובבית,

גם גאון ומוציא ציונים טובים

גם רגיש,

מקסים,

חכם,

מוכשר,

עוצמתי ברמות אחרות

ועוד כל החוזקות שלו -

וגם להיות מושלם בכל השאר.

 

זה פשוט לא הגיוני.

 

ההבנה הזו לכשעצמה - עושה הרבה.

 

.2 ילד הוא ילד הוא ילד

ז"א, ש*עכשיו* בילדות, *זה בדיוק* הזמן שלו למעוד, לטעות, להתנסות - אם לא עכשיו מתי ילמד?

עכשיו הוא לומד על העולם,

מבין איך העולם הזה עובד, איך הקשרים בו עובדים, מה התוצאות של המעשים שלו, בודק גבולות - לי הוא נשמע ילד מאוד בריא בנפשו! (לא שאני מאבחנת, ולא ע"ס דעה מקצועית)

אם תהיה לו קרקע מאפשרת בילדות להתנסות, לקום וליפול, להבין שאפשר ומותר לטעות - ומזה אפשר לצמוח וללמוד - כל חייו הבוגרים יכולים להיראות הרבה יותר טוב.

 

והילדה שהיא עוד הבכורה שלכם, ולפעמים יש נטייה להורים בעיקר עם הבכור לשאוף ולקוות שהוא פשוט יהיה מושלם.

גם כי זו הפעם הראשונה שלהם בכל תחנה בחיים שהילד עובר, וגם הפעם הראשונה שלו, והציפיות הן בשמים.

גם אם הוא לא הבכור, זה עדיין יכול לקרות.

 

איך את באופייך?
מהן החוזקות שלך?

והחולשות?

האם גם לך חשוב להצליח ולהיות 100% בתחומי חייך?

 

ואיך בעלך כל השאלות הללו כנ"ל?

 

אחרי מחשבה עמוקה על כל הנ"ל חשוב לזכור - שהיא רק ילדה. צעירה מאוד.

וזה בסדר שילדים טועים ולא מושלמים. זה הזמן שלהם להיות ילדים ולעשות שטויות.

 

3. אם התפיסה היא "הילד מקולקל. אנחנו צריכים לתקן אותו" זה משהו אחד (זו תפיסה לא נכונה),

ואם התפיסה היא "הילד לא מקולקל. אנחנו ההורים צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו עליו ולקבל כלים איך לנהוג נכון כדי להוציא מאיתנו ומאיתו את המיטב - משהו בסגנון "חנוך לנער על פי דרכו" - להסתכל על האוצר שלכם כפי שהוא.

להבין ולקבל שהוא - זה הוא.

עם שלל מעלותיו (הרבות!)

וכן, גם עם חסרונותיו, כמו בכולנו.

ועכשיו שאני, בתור אמא של הילדה הזו עומדת מולה-

אני צריכה לשאול את עצמי

מה הילדה הזו הייתה רוצה ממני?

מה היא צריכה ממני?

מה היא היתה אומרת לי עכשיו לו יכולתי לשמוע אותה?

מה היא אוהבת בי?

איפה היא מרגישה אהוב על ידי?

מה היא אוהבת שאני עושה איתה?

מה היא לא אוהבת שאני עושה איתה?

אם הייתי יכולה להזיז את השעון קדימה ולהגיע לעתיד שהיא בת 30 - מה היא היתה מספרת לי על הילדות שלה? שאיך היא חווה אותה? שאיך היא הרגישה כלפי עצמה אז?

 

ומה איתך -

איך את הרגשת בתור ילדה?

האם אחד מההורים או שניהם נהגו איתך בצורה דומה לאיך שאת מתנהגת עם ילדך?

איך הורייך התייחסו לחולשה או חסרון שהיה בך בילדות?

איך הגיבו? מה אמרו לך?

איך זה גרם לך להרגיש?

אם היית חוזרת לילדה היית - מה היא הייתה רוצה לומר להם באותו רגע?

מה היה חשוב לך שיזכרו וידעו באותה בעת?

 

האם הילדה שלך מזכיר לך אולי את עצמך לפעמים?

האם את צמפה ממנו לפעמים לקצת יותר מדי אולי?

אולי באיזה מקום היא המראה שלך כמו שאמרת - וברגע שתפתרי זאת בינך לבין עצמך - ותהיי במקום שלם ובטוח בעצמך ובאמא שאת וגם בילדה שהיית ועדיין בתוכך - זה ישפיע פלאים גם על הקשר על הבת.

 

4. עכשיו לגביהקושי שתיארת מולה - 

נסי להסתכל רגע על התכונה/ות בה או ההתנהגות שלה שמציבים אותך מול קושי - ונסי לחשוב על אותן התכונות הללו כאילו היא הייתה לא בתך, אלא בילד אחר.

מה את חושבת על התכונה הזו?

אולי יש בתכונה הזו הרבה מאוד טוב?

אולי להיות דבק במטרה ולעשות הכל ולפעול בכל דרך כדי להגשים אותה - זה משהו חיובי?

אולי דווקא התכונה הזו תעזור לה כל כך גם בחייו הבוגרים?

הסקרנות הזו

הרצון לבירור עד תום הזה

הכוח רצון הזו,

הדבקות במטרה הזו,

הלפעול ללא חת כדי להגשים מטרות הזו.

זה המון!

 

5. כדאי ליצור בין ההורים לילדים תקשורת פתוחה ומבינה,

לא תקשורת שבה ההורה "שופך" את משנתו והוראותיו והילד רק בעמדת המקשיב והצייתן,

ולא רק תקשורת שבה ההורה אומר את דברים ומקשיב לדבריו של הילד -

אלא תקשורת שכוללת גם מה שההורה אומר + לשמוע ולהקשיב אבל *באמת להקשיב* למה יש לילד לענות +

לשאול את הילד גם על הרגשוטת שלו והחוויה שלו -

אם הילד ירגיש שגם עצרו והקשיבו לו,

שגם נתנו לו להתבטא ושמעו את כל דבריו,

וגם נתנו לו להביע רגשות וחוויות - וממש הרגישו אותם יחד איתו - התקשורת תהפך להיות הרבה הרבה יותר יעילה ומטיבה, לשני הצדדים.

 

לו יצויר שהיום תרצי לומר משהו לבתך החמודה,

נסי לומר את הדברים,

לעצור שניה

לשאול אותה מה דעתה?

לשמוע אותה.

לשאול אותה איך זה גורם לה להרגיש?

ומה היא חווה?

והיא ממש תרגיש שהיא יכולה לומר את הכל-

ואת תשקפי את המילים+המחשבות+הרגשות+החוויות שלה - ומכאן תמשיכו את התקשורת.

זה נראה אחרת לגמרי מאשר אמא אומרת X והילד מקשיב ואין לו שום סיי.

 

כדי שתהיה הקשבה, צריך לשים את העמדות והתפיסות שלנו בצד,

לשאול את הילד,

להתעניין בו,

להבין יותר לעומק את העמדה *שלו*.

אם ההורה באמת מקשיב לילד, ואחרי זה - אפילו שהילד לא יסכים ויגיד לא - הילד לפחות ירגיש ש*הבינו אותו*,

התחושבה שהבינו אותי עד הסוף היא *הכרחית*. בשביל זה צריך כמובן להתעניין ולשאול שאלות. מדוע אמרת כך? למה התכוונת? מה זה גרם לך להרגיש? - ממש לשאול ולהבין אותו עד הסוף.

לגלות אמפתיה כלפיו.

להיות במקום של "לא יודע" - לא לבוא אליו ממקום של "אני ההורה ויודע הכל אז אני עכשיו אגיד לך X ותבצע אותו מיד ואני גם יודע מה אתה חושב ומה אתה הולך לענות", אלא להיות ממקום של "לא יודע" - ולשאול את הילד שהוא יגיד מה הוא מרגיש? ש*הוא* יגיד מה הוא חווה וחושב? - כך תיווצר הקשבה הדדית.

 

 

6. גם לכל מבוגר, גם לכל אמא ולכל אבא חשוב להרגיש שהם אהובים, נחוצים ושווים ובעלי ערך.

נסו לחשוב עם עצמיכם, גם את וגם בעלך - איפה אני אהוב על הילד?

מה אני עושה למענו שהוא משקף לי שזה טוב לו ומשמח אותו? - ולחזק את הנקודות הללו.

נסו לשאול את עצמיכם - "איפה אני מרגישה נחוצה?" - ולחזק את המקומות הללו

ונסו לשאול את עצמיכם "איפה אני מרגיש/ה שווה ובעל/ת ערך? איפה אני תורמת לילד? איפה אני משמעותית עבורו במי שאני? - ולחזק את המקומות הללו.

7. יחס אישי וזמן אישי רק איתה - תמיד יכול להועיל. ואף פעם לא יכול להזיק.

 

8. ספורט זה תמיד טוב ופורק אמוציות.

וכמובן בנוסף לכל זה אפשר תמיד לפנות להתייעצות מקצועית וכל הטיפולים הרגשיים האלה והאחרים. בידיעה שהם באים כנדבך נוסף על המקום ההורי, שהוא המקום הכי חשוב לילד.

 

9. שיקוף, תיווך ולגיטימציה/אישרור של הרגשות: 

לנסות כמה שיותר לתמלל מול הילדה את הרגשות

לזהות אותם

לקרוא להם בשם

לתת להם לגיטימציה

לאשר אותם

לתווך אותם

להכיל אותם

לתת להם מקום.

 

לומר למשל "את כועסת?

את צודקת, זה באמת מכעיס ש___"

או: "את רעבה? את צודקת, זה באמת לא נעים בבטן שמרגישים רעב".

 

"היה לך לא נעים שאחותך חטפה לך צעצוע?

הרגשת עלבון?

זה באמת מעליב שחוטפים משהו..."

 

וכן הלאה...

 

לשאול, להתעניין, לתמלל אותה ואת מה שהיא מרגישה - עצם נתינת המקום הזו מרגיעה ומשחררת המון המון אצל הילדים (האמת גם אצלנו המבוגרים )

 

זהו בינתיים 

 

בהצלחה רבה רבה אמא מדהימה שאת! 

 

 

אשמח אם מישהי תוכל לתייג את @מודה

 

 

בס״ד

@מודה יקרה, מתייגת אותך 🙂

אין עלייך ❤️

את כ"כ משמחת ומעצימה תמיד, תודה לך!!!

אני לא יכולה להגיב כעת לתוכן הדברים שכתבת כי הם טעונים קריאה שניה ושלישית... אבל חייבת להביע את התפעלותי העמוקה מכך שטרחת והשקעת וכתבת את זה. מופלאה בעיני היכולת של הלב שלך להרגיש קושי של הזולת עד כדי שאת מתגייסת כל כך הן במשאבי זמן והן במשאבי נפש לשבת ולכתוב תגובה כה מושקעת. מבלי להתייחס לתוכן (שוב, כי הדברים דורשים לימוד), אני כבר למדתי ממך על אהבת הזולת, על נתינה, על הקשבה ועל חסד גדול שמילים יכולות לעשות.
מודה לך בהתרגשות רבה על שכתבת לי.
מאחלת לך להצליח להעביר לילדיך את התכונות הנדירות שלך.
תודה לך!
@נגמרו לי השמות

ריגשת אותי כ"כ!

תודה לך יקרה, שימחת אותי מאוד מאוד ❤

קורה לי מלא

ורוצה לעשות העברה,

וככה הוא מתקשר אליי לחיזוק הזדהות...

למצוא

יפה שעלית על שיטה חח

דרך המחשב,
ואז המכשיר שלך יצלצל בקולי קולות )אפילו אם הוא על שקט(