ההריון הזה התחיל קשה. לא גופנית, נפשית. אומנם הפסקנו למנוע בהחלטה מודעת, אבל בדיעבד עוד לא הייתי מוכנה לזה.
בהתחלה קיוויתי שהוא יעלם. שיום אחד אני אתעורר ואגלה שזה היה חלום. אח"כ הייתי אדישה. בשקיפות כשראינו שהכל תקין, הרגשתי שסימנתי וי על משימה. בסקירה הראשונה ניסיתי להלהיב את עצמי אבל האמת היא שלא הרגשתי כלום. בסקירה המאוחרת הרופא שאל אם יש עוד משהו שמעניין אותי לראות ולא היה שום דבר כזה. פשוט לא עניין אותי.
אח"כ נבהלתי. הבנתי שהאדישות להריון כבר במצב קיצוני. לא רציתי שחלילה התינוק יסבול בגלל שאמא לא הייתה מוכנה אליו. התחלתי לחשוב קדימה, על תינוק במקום עובר. על אח למתוקה שלי ולא על אמא פחות נוכחת. על הברית ולא על הלידה. וזה עזר. סוף סוף התחלתי להתרגש ולצפות לתינוק. אבל הרגשות הקשים עוד התחבאו בפנים.
שבוע שעבר התאשפזתי בגלל חשש ללידה מוקדמת (השתחררתי שלשום). נותקתי מהבת שלי בלי שום הכנה. היה לי קשה מאוד וגם לה (כתבתי על זה פה כמה פעמים). בעלי נשאר איתה כמה שיותר (בפקודתי. לא הייתי מסוגלת לחשוב עליה בלי שני ההורים) ולכן אני הייתי רב הזמן לבד בבית החולים.
בהתחלה ניסיתי לעצור את הדמעות בנוכחות אנשים. לאט לאט אפילו לא טרחתי לנסות. איבדתי תאבון ואפילו שוקולד לא פיתה אותי (אני יודעת, מצב קשה
). זה החזיר אותי לאחרי הלידה כשבגלל אילוצים הופרדתי ממנה מהלידה למשך יותר משמונה שעות. בשעות האלה בעיקר בכיתי והרגשתי שחטפו לי את התינוקת. והאשפוז הארוך עכשיו פשוט החזיר אותי לשם. זה גם הציף את הרגשות הקשים שהיו לי לגבי ההריון הזה.
חשבתי שיהיה בסדר ברגע שאחזור הביתה, אבל זה לא. אני ממש מרגישה בטראומה. מצד אחד לא מסוגלת להתרחק ממנה ומצד שני לא מסוגלת להיות איתה לבד. מצד אחד רוצה לתת לה ביטחון בזה שאני פה ומצד שני יודעת שאני אעלם לה שוב (כדי ללדת). אסור לי להרים אותה וזה לא תורם לעניין.
אתמול בלילה שוב נרדמתי בבכי. אפילו שאני כבר בבית וכביכול זה נגמר. משהו בי מתקשה להאמין שאני יכולה להוריד מגננות.
אני יודעת שאני צריכה לדבר עם בעלי. להגיד לו איך אני מרגישה וכמה תמיכה אני צריכה. אבל הוא עושה הכל בבית ועובד ומטפל בקטנה ותפקד כהורה יחד במשך שבוע ואני פשוט לא מסוגלת להפיל עליו גם את זה.
בהתחלה קיוויתי שהוא יעלם. שיום אחד אני אתעורר ואגלה שזה היה חלום. אח"כ הייתי אדישה. בשקיפות כשראינו שהכל תקין, הרגשתי שסימנתי וי על משימה. בסקירה הראשונה ניסיתי להלהיב את עצמי אבל האמת היא שלא הרגשתי כלום. בסקירה המאוחרת הרופא שאל אם יש עוד משהו שמעניין אותי לראות ולא היה שום דבר כזה. פשוט לא עניין אותי.
אח"כ נבהלתי. הבנתי שהאדישות להריון כבר במצב קיצוני. לא רציתי שחלילה התינוק יסבול בגלל שאמא לא הייתה מוכנה אליו. התחלתי לחשוב קדימה, על תינוק במקום עובר. על אח למתוקה שלי ולא על אמא פחות נוכחת. על הברית ולא על הלידה. וזה עזר. סוף סוף התחלתי להתרגש ולצפות לתינוק. אבל הרגשות הקשים עוד התחבאו בפנים.
שבוע שעבר התאשפזתי בגלל חשש ללידה מוקדמת (השתחררתי שלשום). נותקתי מהבת שלי בלי שום הכנה. היה לי קשה מאוד וגם לה (כתבתי על זה פה כמה פעמים). בעלי נשאר איתה כמה שיותר (בפקודתי. לא הייתי מסוגלת לחשוב עליה בלי שני ההורים) ולכן אני הייתי רב הזמן לבד בבית החולים.
בהתחלה ניסיתי לעצור את הדמעות בנוכחות אנשים. לאט לאט אפילו לא טרחתי לנסות. איבדתי תאבון ואפילו שוקולד לא פיתה אותי (אני יודעת, מצב קשה
). זה החזיר אותי לאחרי הלידה כשבגלל אילוצים הופרדתי ממנה מהלידה למשך יותר משמונה שעות. בשעות האלה בעיקר בכיתי והרגשתי שחטפו לי את התינוקת. והאשפוז הארוך עכשיו פשוט החזיר אותי לשם. זה גם הציף את הרגשות הקשים שהיו לי לגבי ההריון הזה.חשבתי שיהיה בסדר ברגע שאחזור הביתה, אבל זה לא. אני ממש מרגישה בטראומה. מצד אחד לא מסוגלת להתרחק ממנה ומצד שני לא מסוגלת להיות איתה לבד. מצד אחד רוצה לתת לה ביטחון בזה שאני פה ומצד שני יודעת שאני אעלם לה שוב (כדי ללדת). אסור לי להרים אותה וזה לא תורם לעניין.
אתמול בלילה שוב נרדמתי בבכי. אפילו שאני כבר בבית וכביכול זה נגמר. משהו בי מתקשה להאמין שאני יכולה להוריד מגננות.
אני יודעת שאני צריכה לדבר עם בעלי. להגיד לו איך אני מרגישה וכמה תמיכה אני צריכה. אבל הוא עושה הכל בבית ועובד ומטפל בקטנה ותפקד כהורה יחד במשך שבוע ואני פשוט לא מסוגלת להפיל עליו גם את זה.
️
)
