עבר עריכה על ידי קמה ש. בתאריך ד' בתמוז תשפ"א 13:03
ה' שפתיי תפתח
הי אהובה,
חלק גדול מהדברים שכתבת מוכרים לי.
אני ממש מרגישה שאני מבינה את הדברים שכתבת.
זה ממש קשה 😔
מצד אחד, להרגיש טוב, זה צורך בסיסי ביותר!!
להרגיש חיות, שמחה ותחושה שטוב לי עם עצמי - אלו לא מותרות!!
זה חיוני לכל בן אדם כדי שהוא יישאר בריא בנפשו.
ולעניות דעתי - זה גם חיוני מבחינת המשך שמירת המצוות...
(יש ספר שנקרא ''Off the derech'', אני לא יודע אם הוא תורגם לעברית. זאת משהי שחקרה מה הסיבות שמובילות אנשים לצאת בשאלה. מה שמעניין הוא שלפי מה שהיא מצאה, רוב האנשים לא חוזרים בשאלה בגלל סיבות שכליות אלא מסיבות רגשיות. במילים אחרות, מה שמעסיק את רוב האנשים, זה לא האם התורה 'הגיונית' והאם יש בסיס לאמונה. אלא האם קיום המצוות הולך אצלם בד בבד עם תחשות בסיסיות של מוגנות, שמחה ומשמעות לחיים. מה שעולה אצל רוב האנשים שיצאו מהדרך שהיא ראיינה היה ששם היה להם מחסור גדול, בפן הרגשי דווקא [מפגיעות חמורות שהם חוו עד פשוט חוסר שמחה מתמיד]).
מצד שני, איך אפשר להוריד ממה שאנחנו מקיימים?
הרי מעלים בקדושה, לא מורידים...
מה הקב''ה יחשוב עלי? האם הוא יכעס?
האם הוא שחוקר לב וכליות יודע שאני מסוגלת ליותר - ואני איכזבתי?
ואם כן, אז מן הסתם אשלם על זה ביוקר, בעולם הזה ו/או בעלם הבא!!!
המצב הזה בו לא מרגישים טוב עם המציאות בהווה
אבל לא מוצאים דרך לשנות דברים כדי שירווח לנו --
זה מצב ממש מצוקתי 😥
זאת תחושה של חנק רוחני-רגשי-נפשי...
ובמקרה שלך, כשאת בכל זאת כן עושה כמה שינויים,
יש לזה מחיר מאד גבוה:
פחד וחרדה.
את מחזיקה כל-כך הרבה...
אחריות
חרדה
פחד
תסכול
חוסר אונים
חוסר אופקים
חוסר שמחה
חוסר אוויר
תקיעות
קנאה
בלבול
חיפוש
מיאוס
ואולי גם כעס...
אוף. חיבוק גדול גדול גדול 💕
מאמינה שיש בך המון בכי שמבקש לצאת כבר תקופה ארוכה-ארוכה...
איך מתרפאים????
(וואי מאמי, שמעתי את הצעקה הזאת עד לכאן.
לא יודעת אם היא יצאה כצעקה או כקול דממה דקה, אבל זה היה ממש חזק...).
מאיפה מתחילים?
אני חושבת שהתחלת, ואני רוצה לחזק אותך ממש!!!
זה שפחתח את זה, זה הדבר הכי מעולה שיכולת לעשות לפי דעתי. את מדהימה על האומץ ועל הכנות!!!
הוצאת את זה ממך, סוף סוף. שמת מילים. מילים נוקבות. מילים אמתיות. על כל מה שממלא את לבך ואת ראשך.
עכשיו את הולכת לקבל כל מיני תגובות, ובים הזה של המילים שתקבלי, יהיו בעזרת ה' דברים מסויימים שיתיישבו לך על הלב.
הולכים להיות דברים שיגעו בנקודות הנכונות, ואת תרגישי את זה בע''ה.
וזה יביא לך הקלה מסויימת.
זה יפתח צהר שאפשר אחרת.
זה יחזיר לך קצת ביטחון ותקווה.
בעיניי לגמרי התחלת את החיפוש הזה.
פנית לרב כדי להתיר את הנדרים האלה.
את בסוג של טיפול.
כתבת כאן.
התחלת!!! 🙂
כמה דרך יש עוד לפנייך? אי אפשר לדעת...
אבל את כבר בדרך, וזה נפלא.
עכשיו צריך אמונה וסבלנות.
ותפילה (אם את מסוגלת) -
שה' יוביל אותך למקומות המדוייקים לך,
מתוך בהירות, מתוך שמחת הלב, ומתוך טוב גלוי
תוך כדי שהוא שומר עלייך בגוף ובנפש, בגשמיות וברוחניות.
אני מאמינה אמונה שלמה שכל הבלבול הזה וכל המצוקה הזאת שאת חווה עכשיו - זה לא סתם.
זה חלק מהמסלול שלך בעולם הזה.
ה' רוצה שתעברי דרך כל ה'ג'יפה' הזאת, כי דווקא בנקודות הנמוכות האלה, הוא טמן לך יהלומים.
יהלומים שמיועדים רק לך. כדי שתוכלי אחר-כך להאיר סביבך. את משפחתך ואת העולם כולו.
זה מסלול מפתיע קצת, אבל הוא נבחר בצורה מדוייקת בשבילך, כי ככה תוכלי למלא את תפקידך בעולם בצורה הכי טובה.
ולכן, אין לי ספק שה' איתך פה לגמרי, כל הזמן.
הוא לא נבהל מ'הניסויים' שלך.
אני גם לא חושבת שהוא מאוכזב ממך או שהוא כועס חלילה.
הוא הרי רואה הכל!!! הוא רואה באיזה מצב נפשי קשה את נמצאת.
גם הוא 'קורא' את ההודעה הזאת שכתבת כאן.
הוא גם רואה את כל מה שהשתדלת כל השנים.
הוא רואה את חוסר השמחה והחיות בלב שלך.
הוא רואה את הדילמות, את הקושי, את תחושת החנק...
הוא 'מבין' מה זה הניסיון הזה של לחיות באופן תמידי בתחושת חוסר בטיחון עצמי.
*הוא* הרי בחר שכל זה יהיה חלק מהמסלול שלך, מהסיבות העליונות והטובות שלו...
***
כתבתי למעלה שאני מבינה מקרוב חלק מהמקומות בנפש שכתבת עליהם.
אני אשתף אותך לגבי הדברים שעוזרים לי לעבור את החיים האלה כמה שיותר בשמחה מהבחינה הזאת.
1. אני מודה לה' על הגיוון העצום שיש ביהדות. הנושא של ''70 פנים לתורה'' הוא כל-כך מבריק וגאוני שרק הקב''ה יכל להמציא משהו כזה. אני פשוט *מרגישה* איך זה נכון. איך חברות שונות שלי מחוברות לה' בצורה כל-כך שונה, וכאני רואה כמה הן צדיקות אין לי ספק כולן אהובות, כולן ברורות, כולן גיבורות, כולן קדושות. זאת שברסלבית, זאת שקווניקית, זאת שחרדית וזאת שדתית לאומית. אני רואה במקרו את החלקים השונים של עם ישראל, ואת הדרכים השונות שלהם לקיים את התורה ואת המצוות -- ואין לי ספק שכל ציבור כזה מגלה בחינה אחרת של השכינה, מביא נחת לבורא העולם ומקרב את הגאולה.
2. אני מאמינה שכמו שכל זרם שם דגש על דברים אחרים ביהדות (כולם תוך כדי הקפדה כללית על כלל המצוות), כך זה גם עם הנפשות הפרטיות שלנו. יש את מי שמעולה בנתינה ובחסד. יש את מי שמצטיינת בתפילה. יש את מי שמרגישה חיבור גדול לשמירה על השלון. וכו' וכו' וכו'. אני מאמינה שזה מתקשר איכשהו לעניין הזה של תיקונים. לא שאני מבינה גדולה בזה, אבל בגדול שלכל אדם יש את התיקון המיוחד לו בעולם הזה. נגיד אם לוקחים את ד''ר אלי שוסהיים שהלך לעולמו בשבוע שעבר - כנראה שהתיקון המיוחד שלו היה קשור להצלת עוברים בעם ישראל. ואם להבדיל לחיים ארוכים לוקחים רבנים גדולים כמו הרב קנייבסקי שליט''א, אז כנראה שהתיקון שלו קשור ללימוד תורה.
3. אני מאמינה שהנפש והלב שלנו יודעים. שהם מגיבים כשאנחנו מונחים במקומות הנכונים. כשאנחנו בתיקון שלנו. בשליחות שלנו. בעבודת ה' המיוחדת שלנו. שזה בא לידי ביטוי בשמחה, במרץ, בתחושת סיפוק, בהרגשה של הלימה, בתחושה של קרבה לה' ובתחושה של הודיה. ושזה איתות מלמעלה בשבילנו להמשיך בכיוון הזה. שזה אומר לנו שאנחנו בדרך הנכונה.
4. באופן אישי, אני שמה את הפוקוס על זה שהקב''ה הוא אבא שלי. אבא רחמן. אני משתדלת לחפש את הטוב, אצלי, אצל אחרים, בעולם... (זה כמובן ממש לא תמיד בא לי בקלות ובהצלחה, אבל בכללי אני משתדלת לגבי זה). וככה אני גם מסתכלת על הקב''ה. שהוא טוב, שהוא משפיע טוב, שהוא דן אותנו לכף זכות, שהוא שמח על ההתקדמויות שלי, שהוא מחכה לי בסבלנות ובאמון, ממש כמו הורה שמתבונן בילד שלו שגדל בקצב שלו, שהוא רואה את האתגרים שלי ואת החולשות שלי וגם את הרצון הגדול שלי להיות טובה ולנצל בצורה הכי טובה את החיים שהוא העניק לי, כדי להוסיף טוב לעולם ולהוסיף גילוי שכינתו בעולם.
5. אני משתדלת להישאר תמיד בתוך גבולות ההלכה, אבל איפה שקשה לי, אני כן מחפשת קולות והיתרים. יש תחומים שלמים שבאים לי בצורה די טבעית, ושם אין לי את הצורך הזה. אבל איפה שאני מרגישה מועקה בלב, עצבים, עצבות, כעס, קנאה וכו' - אני כן מנסה לבדוק איפה אפשר להקל. בשבילי זה *על מנת* שאוכל להמשיך לחיות חיים של תורה ומצוות.
באופן אישי זה מזכיר לי קצת את העניין של פיקוח נפש שדוח שבת, כשהגמרא מסבירה: ''חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה''. בהקשר אחר, יצא לי כמה פעמים להתייעץ עם רב לגבי נשים אחרות שהתקשו עם הלכות מסויימות. הגישה שפגשתי הייתה לנסות כמה שיותר ללכת לקראתן (מה שאפשר כמובן), ומתוך זה, כשיום אחד הן תהיו מוכנות לעשות יותר, הן כבר תתקדמו מעצמן בע''ה. העיקר עכשיו *להמשיך לאפשר* להן להיות בדרך הזאת של קיום מצוות ולא לחסום להן אותה חלילה.
*המטרה* היא תמיד-תמיד-תמיד לעשות טוב ולקדש את שם שמיים בעולם. השאלה היא שאלה של *דרך*. וכאן יש הקשבה לתחושות של שמחה או לחילופין תחושות של כיווץ שאני חשה -- כשזה תמיד נשאר בתוך גבולותיה של ההלכה.
6. אני מבקשת מהקב''ה בהירות לגבי כל צומת שבו אני נמצאת. ממש מתפללת על זה... שאשכיל לבחור נכון...
***
לגבי נדרים, אני לא יודעת הרבה כי אבא שלי חינך אותנו לא לנדור נדרים. אבל מהמעט שאני יודעת (וזה משהו שאת בטח מכירה על עצמך), כשבאים להתיר נדר, שואלים אותנו האם, אם היינו יודעים שכך וכך היה צריך להיות לנו בחיים, עדיין היינו נודרים את הנדר הזה. אם התשובה היא שאם היינו יודעים שזה מה שיקרה, לא היינו נודרים, אז יש פתח להתיר את הנדר. אני חושבת שבמקרה שלך זה בדיוק עונה להגדרה הזאת. התחייבת במשהו. האמנת בלב שלם שתוכלי לעמוד בזה עד סוף החיים. אבל במחבן התוצאה, את רואה שזה משפיע עלייך לרעה. שזה מדרדר אותך לתוך עצבות. זה פרמטר שלא ידעת עליו. זה דבר שהתחדש לך תוך כדי תנועה. ובדיוק בשביל דברים כאלה התורה נותנת את האפשרות של התרת נדרים...
(ואולי שווה לבקש חיזוק מהרב שפנית אליו לגבי זה, שהוא ירגיע אותך שעכשיו שהנדר הותר, את באמת יכולה לנהוג אחרת?)
מקווה שזה עוזר קצת...
תרגישי טוב אהובה!
בהצלחה מכל הלב!
שה' ישלח בהירות גדולה, שמחת לב וברכה והצלחה בכל מעשי ידייך בע''ה 💕💕💕
אחפש בהזדמנות 
)