רוב הזמן אני ובעלי בקשר ממש טוב.
יש שזה מגיע לדברים שצריך לדבר עליהם.
אנחנו לא מצליחים לדבר.
בעלי לא אוהב לדבר.
מבחינתו לא צריך לעשות דרמה מכל דבר, לא להתלונן, פשוט לחיות את החיים איך שהם.
אני אוהבת לדבר, לשתף, וכשקשה לי אני גם מתלוננת.
כבר כמה פעמים היו לנו מריבות גדולות, כי אנחנו פשוט לא מצליחים לדבר.
אני ממש מנסה אם משהו מפריע לי להגיד את זה בתור נעימה, להפנות את הקושי כלפיי ולא כלפיו, אלא איך ההתנהלות מפריעה **לי**. אבל לא משנה כמה אני מנסה לנסח בעדינות ולדבר בלי כעס, הוא תמיד אומר שאני מאשימה אותו. אני מבקשת ממנו שיסביר לי איך נעים לו שאני אדבר, והוא לא יודע.
ואני כבר פשוט מתוסכלת.
אחרי הרחב הגדול האחרון, קבענו שלא שומרים דברים בבטן, ושצריך לדבר ולדבר.
אז אתמול משהו הפריע לי, ולא יצא לדבר אתמול.
ביקשתי ממנו שנדבר היום.
ניסיתי
הסברתי בדיוק מה אני מרגישה, מה קשה לי.
ומה הוא אמר בסוף?
"סבבה".
עכשיו, הנושא שהעלתי הוא ממש נושא שיש מה להגיד עליו, אבל הוא פשוט לא מוכן.
וזה מתסכל.
אני מנסה להבין איך אני אמורה לדבר, איך מתאים לו שאגיד, מתי מתאים, אבל הוא פשוט לא יודע להגיד לי.
לצורך הדוגמה, במהלך ההריון לא קיימנו יחסים כמה חודשים. למה? אני לא יודעת.
הוא לא רצה, התחמק ממגע.
כשניסיתי לדבר על זה בשיא העדינות, הוא פשוט לא ידע להסביר. אמר שאני צודקת אבל לא ידע להגיד מעבר לזה.
אז כמה חודשים לא חיבקתי אותו, לא התקרבתי כדי לא להפריע.
שיחררתי לגמרי ולא העלתי את הנושא שוב כי הבנתי שזה לא יעזור.
אבל אני באמת מתוסכלת, אני לא מבינה איך אמורים לפתור בעיות אם לא מתקשרים.
תמיד גם בסוף יוצא שהוא כועס עליי ואמר שאני לא יודעת לדבר ותמיד כועסת ומתלוננת ומאשימה.
אני ממש משתדלת ללמוד, אבל זה קצת קשה לי לעשות את זה באופן חד צדדי.
מה אני רוצה מכם?
עצות.
מה אני אמורה לעשות עכשיו?
לא, זה לא עובד להתעצבן. זה רק הופך את זה ליותר גרוע והוא מתעצבן יותר. זה לא עוזר לשבור את הכלים, כבר עשיתי את זה פעם וזה פשוט לא עוזר. זה רק הופך את היחסים בינינו ליותר גרועים ומדרדר אותנו.
אז אני מחפשת דרך, ללמוד לדבר, בתור התחלה לבד (כי הוא לא מוכן), זה כל פעם מפיל אותנו מחדש, אבל לא מרגישה שכרגע הוא שותף להרגשה שלי.
מוזמנות לכתוב גם ביקורת עליי (אבל בעדינות, כי בכל אופן אני בן אדם שרוצה טוב, גם אם יוצא לי פחות), אני ממש מנסה להבין איך להשתפר ואיך להתנהל.