פורום הריון ולידה (עמוד 2040)

ובכל מקרה גם אם זה סתם משהו בעור אם יש מוגלה עם ריח זה מזוהם ודורש משחה עם מרשם.

זו יכולה להיות אסטמה של העור, בכל הקפלים יכולות להיות הפרשו ת כאלו
כל הילדים שלי סבלו מזה ונפטרתי מזה רק עם טבעקוטן
תקבעי תור לרופא עור

אדום מאוד
ואז מן חתך כזה מאחורי האוזן מלא מוגלה צהובה

מה עשיתם?

בס״ד

אחרי כל אמבטיה!!! לא לדלג...
כנ״ל כל הקפלים וגם הפופיק (בעדינות)

ספציפית בגלל שהיא ממש קטנה ושזה כבר קצת מזוהם כנראה שכדאי לקבל מרשם למשחה אנטיביוטית באמת, כמו שכתבו...

רפואה שלמה!!! ומזל טוב!!!! המון נחת!!! ❤️

צריך ללכת לרופא לקבל משחה

שהעור מתחיל להתייבש ולהתקלף ואז מהקילופים יוצאת הפרשה צהבהבה דביקה..

קודם כל לנקות את המקום ולדאוג שיהיה יבש
ולקבוע תור לרופא עור/רופא ילדים

לכל התינוקות שלי היה.
קיבלתי מרופא ילדים מרשם למשחה אנטיביוטית, זרקתי את המרשם ומרחתי משחה אנטיספטית (ויטה מרפן, היום נראה לי שכבר לא מייצרים אותה אז משהו כמו בפנטן פלוס) עבר צ'יק צ'ק.

חשוב לנקות ולייבש היטב אחרי מקלחת.

ביוטיוב... לפני השינה... אני עשיתי ככה גם לפני הלידה...

כי זה באמת לחץ..

גם בלידה שמינית😆🤦‍♀️

או משו, ואלופה בלי עין רעה!! הרבה נחת ❤️

הכי נורמלית בעולם

שיהיה בקלות💗💗💗

ולעשות דברים כיפים ומרגיעים כדי להעביר את הזמן. קניות, להיפגש עם חברות/ משפחה, לטייל עם הבעל, אמבטיה מרגיעה, ציור, מוזיקה, בישול/ אפיה, מה שעושה לך טוב... רק לא לשבת בבית בחוסר מעש

פשוט תתמסרי למתח הזה זה חלק מהחוויה המיוחדת של הלידה. תתבונני בו צביני עד הסוף ממה את מתוחה תקראינשוב ושוב סיפורי לידות.
אני צפיתי במליון פרקים של ביבי בום..
זה כל כך מחבר לתינוק וללידה וזה יכול להיות חוויה טובה.

להילחם במתח

אחרי שהם עוברים....
צפיית המתנה למתנה מדהימה!
רגעים גדולים של הכנה לדבר הכי מיוחד שקורה!

אמנם לידה 3, אבל שונה. בת ובבית 2 בנים.

ילדתי לפני 9 ימים.
עזר לי- מוסיקה, שירים טובים, סדרה או סרט טוב.

אם נלחמים בהם הם רק מתנפחים למימדים ענקיים אותם.
הדרך הכי טובה להתמודד עם הפחד היא לקבל אותו, לחבק אותו ולדעת שהוא גל שיעבור.
לפני הלידה הנוכחית ממש פחדתי, ואחרי הלידה עברתי ליד החדרי לידה וראיתי שמעבירים יולדות לחדר לידה.. וממש פחדתי בשבילן!!
אבל תוך כדי הלידה שלי כמעט ולא היה לי את הפחד הזה (היו פחדים קצת אחרים).. ה' נותן כוחות לעבור כל דבר בזמנו..

הדרך הכי טובה לפרוק את המתח קצת היא לדבר עליו, להתפלל...

כל כך קשה.
את מהממת שאת ככה סבלנית כלפיו.

לפי דעתי, תנסי כמה שיותר לשחרר עכשיו.
אני יודעת שזה לא הוגן
זה לא הוגן שהלחץ יוצא עלייך, וזה לא הוגן שהכל עלייך והלוואי שהוא היה יכול להיות יותר פנוי. אבל הוא לא מצליח.

כותבת לך כסטודנטית בתקופת מבחנים סופר קשה. זה ממש מלחיץ, ואני עם הבן שלי בבית תוך כדי, וכל הבית עליי ואני עוצרת את עצמי בכוח מלא להתעצבן ולהתפרץ. הלוואי שמישהו היה לוקח ממני אחריות כמו שאת לוקחת מבעלך.
למרות שהוא לא מראה את זה עכשיו, אני בטוחה שזה הכי עוזר לו בעולם. אני מבינה שקשה לך. ממש ממש מבינה.
אבל מה שאת עושה עכשיו כל כך עוזר, תקופת מבחנים עוד מעט נגמרת. ואם לפני כן הזוגיות שלכם הייתה טובה, אין סיבה שהיא לא תחזור להיות כזאת..פשוט עכשיו מתוך הלחץ קשה לו לראות את זה ולכבד את זה.

אם את חושבת שיש בך כוחות, תנסי להרפות עכשיו. אם הוא מעצבן, תכתבי לעצמך. תוציאי את הכעס בכתיבה.
אחרי שהוא יסיים תדברו בנחת, עכשיו הוא פשוט לא קשוב לשמוע.

וכל זה, רק אם מתאים לך בפנים לשחרר. זו זכותך המלאה גם לא לסבול את זה ולא להיות מוכנה שיתעצבן עלייך. אבל אם את יכולה, זו מתנה גדולה בשבילו

אני כל כך מנסה. כל כך כל כך. אבל גם אני פה! רק ילדתי!
אין לי יום ואין לי לילה. מרגישה שאני עובדת על 0% רוב היום.
הגוף שלי כואב...
ובמקום שהוא ישמח במה שיש לנו ןבהתאמצות ששנינו עושים הוא ככה מתנהג. זה שובר אותי.

מאז דיברנו אבל מרגישה שלא נפתר באופן מלא. אמרתי לו שאני מפחדת שככה זה צמיד יהיה בחיים שלנו, שיהיה איזה קושי וישר זה יעשה אווירה רעה בבית.

לא הבנתי שילדת ממש עכשיו.
את גם חייבת לנוח

אז בעיניי, זה לא הזמן לפתור דברים זוגיים. אלא להתמקד איך לעבור את התקופה הזו בשלום.
תביאי בייביסיטר שתשמור על הילד, תסעי גם את להורים, אולי תקנו אוכל... תצמצמי איפה שאפשר.
מגיע לך, מגיע לך, מגיע לך.

לגביה חשש ממה יקרה לזוגיות שלכם.
בעלי כל הזמן אומר לי, יש תקופות ויש תקופות. אז עכשיו זו תקופה פחות טובה, ועוד מעט תגיע תקופה יותר. אל תשליכי מזה שקשה עכשיו, על כל הזוגיות שלכם.
הוא לחוץ, אין לו פניות נפשית להתעסק בזה ולחשוב על זה. לכן גם לא יעזור לדבר עכשיו.
עכשיו המטרה לעבור את התקופה הזו במינימום נזק לשניכם. אחרי זה תוכלו לדבר על כל מה שהיה ואיך משפרים את ההתמודדות לפעם הבאה.

תזכירי לעצמך כל הזמן, שאין קשר בין ההתנהגות שלך לשלו. הלחץ שלו זה בגלל העומס והמבחנים, לא בגלל שאת לא בסדר.
ואני יודעת שזה קשה, אבל זה ממש עוזר לי לנתק את עצמי במצבים כאלו. אני יודעת שאני בסדר, אם הוא מתעצבן, זה שלו לגמרי. תזכרי שזה יעבור, זה ייגמר ואז יהיה לכם זמן לתקן

באמת מקווה שנתגבר על זה וגם נסיק מה לעתיד

אין משהו שלי יותר מועיל מהעיצה הזאת, אם אני מיישמת אותה כמובן. וזה ממש קשה ליישם.
כשבעלך מתעצבן או כועס, לא משנה אם זה עלייך או על הילד או על סבתא שלו או על המנהל שלו, תזכרי להסביר לעצמך בתוך תוכך שהסיבה שהוא עושה את זה היא אחת: קשה לו.
התגובה הכמעט אוטומטית אליו תהיה להתעצבן בחזרה אבל אז הכל יתפוצץ.
התגובה הנכונה תהיה להתייחס לקושי שלו.

נשמע שכנראה רוב הזמן את עושה את זה... וגם את הגעת לנקודה שכבר נשבר לך. וזה מובן.
ובכל זאת. אם נניח היית יוצאת מהשרותים ואומרת, בסימפטיה איזה משפט שמראה לו שאת רואה עד כמה קשה לו, כנראה שהוא היה נרגע.
וזה אגב, לא סותר את העובדה שכדאי שהוא ידע כמה ההתנהגות הממורמרת שלו משפיעה עלייך לרעה.
אבל זה דבר שצריך להיאמר בנחת ולא בעצבים.
בהצלחה נשמה!!
אל תתיאשי.
קחי את מה שקרה, תמנפי את זה לשיחה זוגית כנה ופתוחה, ובע''ה הדברים יראו אחרת.
כל זוג עובר משברים קטנים וגדולים. בסוף יוצאים קשורים יותר מכל משבר, אם יוצאים ממנו בצורה נכונה ומקרבת

הכל עד הסוף. הוא ביקש סליחה על ההתנהגות. אבל אני מפחדת שזה לא יעיב על הבית ויעשה אווירה לא נעימה. ומה יהיה כשיהיו ילדים יותר גדולים בעזרת ה׳? גם אז תהיה אווירה לא נעימה?
הוא גם טרק בחוזקה את הדלת כשיצא. כשהתינוק היה על הידיים שלי והיינו קרובים לדלת.

קשה, קשה כל כך
הלוואי והוא יסיים את התקופה הזו בטוב ושכל זה לא היה לחינם

גם בעלי עכשיו בתקופת מבחנים, כבר שנה רביעית. עושה תואר שני מייד כשגמר ראשון ללא הפסקה ביניהם. ואני גם מרגישה ככה. אני בשמירת הריון וממש מאבדת את הסבלנות ממנו (סליחה על הניצלוש)
מה שעזר לי זה: בייביסיטר לשעות הצהריים לילדים (שהיו במעון וצהרון) וכשהם חוזרים אני נכנסת לחדר שלי ונועלת את החדר לבד והוא חייב להיות איתם בארוחת ערב והשכבה, שעתיים שאין ברירה וזה רק הוא!! הוא גם צריך אחריות מינימלית על הבית. תחליטי מה טוב עבורך, איזה פרק זמן שרק הוא נמצא באחריות ואת מתנתקת. לא הרבה זמן אבל משהו קבוע שיתן לך שפיות, ולו ידיעה שהוא גם חלק הנטל.
ובנוסף, קונה הרבה אוכל מוכן או מבקשת מאמא שלי וחמותי לבשל לנו (מביאה להן בשר טחון/חזה עוף שקניתי ושהן יכינו.

ניסיתי כמובן לדבר איתו על איך שאני מרגישה לגבי הזוגיות שלנו בתקופה הזו, אבל אין כ"כ אם מי לדבר, הלחץ משבש אותם לגמרי. אנחנו צריכות להשלים עם זה שגברים לא מצטיינים במולטיטאסקינג וזה יעבור עוד מעט

בינתיים חיבוק גדול!! את גיבורה!!

נתת עצות באמת טובות
בעזרת ה׳ שתעבור כבר התקופה הזו😰

מידי פעם מחזורים שונים וחורגים.
אם זה ממשיך, שווה לברר. אבל אם זה לא ממשיך, הייתי מחכה לוסת הבאה ורואה מה קורה.

הרגעת אותי

אני באמת יחכה לווסת הבאה

וגם אם הכאבים ממש ממשיכים, ממש כואב עוד אחרי שאת לוקחת משכך שאת רגילה, זה דורש בדיקה. מקווה שעובר יותר טוב בנתיים..

ואתמול היה דימום די מסיבי

עכשיו אני ממש בסדר. הדימום כבר כמעט ואין

ואין לי כאבים

תודה

 

יחזרו הייתי מתחילה מטלפון למוקד אחיות

מקווה שלא יחזור

 

יכול להיות רירית עבה שהתפרקה
כיף שבד"כ לא כואב
איך את מרגישה עכשיו?

טוב לדעת

אני מרגישה הרבה יותר טוב.תודה

 

ב"ה שעכשיו יותר טוב

יש לך מתוק בן 7 חודשים, עוד לא לגמרי התאוששת מהלידה והתרגלת למצב הקיים, ועכשיו את בהריון ויש עוד אחד בדרך!
ברור שאת עייפה, ברור שאת עמוסה, ברור שקשה לך ולא תמיד יש לך פניות ומצב רוח!

אז קודם כל - חיבוק גדול!

נשמע מדברייך שהנפש עייפה ומוטרדת, ושזה משפיע על שמחת החיים והאנרגיה הכללית.
לא הייתי קוראת לזה עצלנות...
מכירה מעצמי את התחושה, שקשה לי בנפש והחיים נראים כבדים כלכך וכל משימה קטנה מרגישה בלתי אפשרית.
ו... כתבת שאת בתחילת היריון!! כמה אנרגיות זה לוקח! הגוף עייף וכלכך לגיטימי שאת מרגישה שאין לך כוח לכלום!

אז... הייתי מתחילה בלהגיד לעצמך שאת ממש בסדר!
הגוף שלך עובר שינוי עכשיו, את יוצרת שינוי, וזה דורש כוח. ולגיטימי שתרגישי עייפה וחסרת אנרגיה.

ואחרי זה הייתי מנסה לעשות צעדים קטנים שירימו אותי. מה יכול לשמח אותך? לעודד אותך יותר? אפילו קצת, קמצוץ. שיר טוב? שוקולד? תתחילי מזה.
וחושבת על עוד כמה דברים שיכולים להקל על התחושות -
1. לצאת להתאוורר קצת, לקבוע עם חברה בבית קפה. לצאת עם בעלך לסיבוב הליכה בערב.
2. לדבר... לפרוק לחברה, בעלך, אמא.
3. לפרגן לעצמך על הדברים שאת כן מצליחה. כל דבר קטן - שאפו!
4. לתת לעצמך זמנים מוגדרים לנוח. כלומר, שתגדירי לעצמך - "היום אני נשארת בבית כדי לנוח, לא כדי לעשות מטלות בבית". ואז אין את תחושת האשמה של "הייתי אמורה לעשות דברים ולא הספקתי".
וגם, לגבי שאר המשימות - לחשוב דבר דבר. כשחושבים על כל המשימות שיש לעשות זה ארוך ומייאש ומקשה ממש... תנסי להתמקד. אז מה אם יש גם כביסה וגם כלים וגם וגם וגם... תחשבי דבר דבר, ומה שתספיקי - מבורך!
5. לאכול טוב. זה משפיע ממש על המצברוח... אולי תוכלי לגייס את בעלך לעניין, שיעזור בהכנת ארוחות מזינות.
6. בהקשר של הבגדים... אולי יעזור להזמין מהאינטרנט? יקל על הצורך בשיטוט בין חנויות? (מזדהה עם התסכול, למה כלכך קשה למצוא בגדים צנועים ויפים?!?)
7. אפשר גם ללכת לטיפול / אימון רגשי. עוזר כלכך למצוא את נקודות הטוב הפנימיות ולהחיות את השמחה!

בהצלחה גדולה יקרה!

נשואה+תינוק בן שבעה חודשים+היריון+עבודה - זה קשה! ולגמרי הגיוני שאת מרגישה נופלת!
אבל מעבר לזה, אני קוראת בך עצב עמוק, נפילה רגשית חזקה - או במילים אחרות, דיכאון.
הבשורה הטובה היא שאפשר לטפל בדיכאון! וכדאי לעשות את זה כמה שיותר מהר, כי ככל שגוררים (ונוספים נתונים כמו לידה נוספת) - זה עלול להחמיר.
ממליצה לך ממש לפנות לארגון ניצ"ה אם את באזור ירושלים או השומרון, או לפסיכולגית פרטית/מהקופה. אם את מרגישה שאת לא מסוגלת לפנות בעצמך - אז תבקשי מבעלך או מאמא שלך או מכל מישהו אחר שקרוב אלייך שיפנה בשבילך.
ובע"ה שיהיה לטובה ושתרגישי טוב...

מאוד חשוב להרגיש שיש שותף שמקשיב ומבין.
חוץ מזה - לשים את הקטן במעון וללכת לקנות בגדים. אולי עם חברה שתיתן לך דרייב.
לנסות לסדר את הארון, לפעמים מוצאים מציאות ששכחנו מהן

לשמוע מוזיקה, לרקוד, לעשות הליכות, לדבר עם חברה. משהו שיעשה לך קצת טוב.
לדעת שזה נורמלי! זה באמת לא מצב פשוט, ב"ה על השפע.

בהצלחה!

מה שתיארת זה מילה במילה הגדרה של דכאון אחרי לידה
וזה לא. פייר שאת מאשימה את עצמך על זה
להפך
את גיבורה ומתמודדת
ומגיע לך לקבל עזרה מקצועית
ישיכולה לשנות לך את החיים ולהחזיר לך מחדש את עצמך
את השמחה והחיות

זה אפ'רי
.אבל בבקשה אל תחכי אפילו יום אחש

יש את ארגון ניצה שהם מומחים לזה ממליצה להתקשר להתיעץ

את בתחילת הריון! זה שלב קשה נורא! הגוף בבלאגן, הראש בבלאגן! זאת תקופה קשה ובעזרת השם זה ישתפר!
יהיו כמה שבועות קשים ואז בעזרת השם משתפר! וגם אם לא. זאת עדיין רק תקופה כזאת! והיא תעבור!

התינוק בן ה7 חודשים לא יזכור את התקופה הזאת בזה את יכולה להיות בטוחה
תתרכזי בך, תנוחי כמה שיותר, ובעזרת השם עוד כמה שבועות תרגישי הרבה יותר טוב.
ותזכרי שאת ברת מזל על הילד ועל ההריון הנוסף - זה לא מובן מאליו

אני משתדלת למצוא לעצמי זמן לעשות דברים בשבילי אבל לא מצליחה וגם כשמוצאת בא לי לנוח ולא לעשות כלום..
העלו פה את המילה דיכאון.. לא יודעת אם זאת ההגדרה, כי כלפי חוץ אף אחד לא שם לב.. אולי רק חברות שאין לי חשק לדבר ולהיפגש. אם אני מוצאת לעצמי יום מנוחה או ממציאה אחד כזה (כמו היום) אני אחר כך אכולת סרטים ויודעת שיכולתי לעשות הרבה דברים ביום הזה שיתנקמו בי אחר כך ו'ביזבזתי אותו'.

בעלי מכיל, רואה אותי חסרת אנרגיות ומרגיש לי שהוא חושב שזה מעצלנות למרות שכשאני בטוב אני עושה יותר ממנו.. ולמרות כל החוסר אנרגיות הרמתי את עצמי ולפחות הכנתי ארוחת צהריים וסידרתי אבל זה כזה קשהה מרגישה שיש לי על הגוף אבן במשקל טון שלא מאפשרת לי להתקדם או בכלל לרצות להתקדם.. ומודה לבורא עולם על כל הטוב יודעת ששום דבר לא מובן מאליו. ומרגישה עוד יותר רע כי אם יש לי הרבה טוב אז למה אני ככה?..

הטוב שיש ברוך ה', לא מעלים את הקושי.
יש שפע וברכה מצד אחד, וקושי מצד שני, והם לא סותרים זה את זה. להפך, לפעמים הם ממש הולכים ביחד...
דוגמה ממש בולטת זה ילדים - כמה אושר, ואיזה אתגר...
אז לגמרי תרשי לעצמך להרגיש שלא קל לך. בלי לאכול את עצמך על זה.

ונשמע שאת עושה כלכך הרבה! הכנת צהריים! וסידרת! עם תינוק בבית! כשאת בתחילת היריון!! זה הרבההה ממש!
את יכולה להיות גאה בעצמך!
נכון שזה שונה מאיך שאת מתקתקת בדרך כלל... אבל בנסיבות שלך - את פשוט אלופה.

ממליצה לך מאוד לדבר עם מישהו מקצועי... אם זה באמת דיכאון כדאי לטפל כמו שהמליצו פה. וגם אם לא - זה יכול מאוד לעזור ולהקל על הנפש, לתת כוחות מחודשים.

בהצלחה לך יקרה!

לפי התיאור שלך, לא יודעת איך את בפועל, אבל לפי התיאור זה ממש נשמע כמו דיכאון, או דכדוך.
מציעה בחום ללכת לרוםאת המשפחה ולדבר איתה על זה. היא יכולה לתת לך עזרה ראשונה ולכוון אותך הלאה.

זה באמת ממש מזכיר תסמינים של דיכאון/דכדוך עמוק. ואת לא אשמה בכלום!!

אבל זה נטו מכוונה טובה

יש לנו דמיון שדכאון נראה רק כמו מישהי חיוורת בפיג'מה מלוכלכת במיטה כל היום ולא מתפקדת בכלל וחצי אפטית

לא
יש בזה רמות שונות והתבטאויות שונות
יכל להיות שאצל מישהי בחוץ הכל יראה בסדר ואף אחד לא ידע והיא כן תתפקד ברמה סבירה
אבל בפנים כבוי וריק ונטול חיוניות ורצונות וחשק לקום בבוקר
והאבן הזאת שרובצת על הלב כל הזמן
והחוסר הבנה למה אני ככה ולאיפה נעלמתי לעצמי
זה כן סממני דכאון
גם אם הם מתבטאים לא באופן הכי חמור

אולי זה לא יאובחן כדכאון
אולי זה סוג של דעץכדוך מתקופה קשה ועומס והורמוים
יכל להיות

אבל גם אז
מגיע לך להיות שמחה
מגיע לך למצוא חיות בחיים
זאת לא גזירת גורל

וזה נכון שיש לך לכאורה סיבות מאתגרות
כמו תינוקת והריון ועוד
אבל זה לא שזה מחוייב המציאות להרגיש ככה -
ומרשה לעצמי לומר את זה כי גם אצלי יש חבורת צפופים בבית ומכירה מקרוב את התקופות המאתגרות האלו- וכן הן מאתגרות

אבל לא עד כדי כך

ויש כלים שאפשר לקבל בטיפול טוב שיעצימו אותך שיעשו לך טוב ויתנו לך כלים וכוחות לתפקד ולהיות שמחה יותר

אז למה לא?
לא משנה ההגדרה הרפואית

לא מחייב שצריך דוקא כדורים
אבל גם אם ען וגם אם לא
בבקשה אל תשאירי את עצמך בצד
ותעזרי לעצמך

תתקשרי לניצ''ה להתיעץ מה דעתן

האמת. נשמע כמו תחילתו של דכדוך או דכאון.
תתקשרי לארגון ניצ''ה. הם יכולות לעזור לך ממש

תודה על ההבנה.. חשבתי על זה שאולי אני בסוג של דכדוך ובאמת בראש שלי הייתה תמונה אחרת של מישהי במצב הזה בגלל זה שללתי..מה זה ארגון ניצ"ה? ומה המחירים? מעדיפה ללכת לטיפול מסובסד מהקופה או לפחות לנסות כי פרטי עולה המון ואין אפשרות..

זה ארגון שמטרתו לעזור לנשים בדיכאון.
זה ללא עלות, לפחות בהתחלה.
בשיחה ראשונית ינסו לעזור מעט, ויכול להיות שיציעו טיפול מסוים. יכול להיות שיציעו שתהיה מישהי שכל כמה זמן תתקשר אלייך לראות מה שלומך.
זה ממש יכול לעזור. אישה טובה וחמה שמקשיבה לך מצד אחד וגם דוחפת אותך קדימה בעדינות מצד שני.
כדאי לך

או לפחות לא רואה פנים מול פנים, ומה אם אנחנו מכירות ואני לא יודעת? הייתי רוצה אבל לא יודעת אם אצליח להסביר את עצמי.. ופתאום זה יראה לי שזה בכלל שטותי ועל מה אני בכלל מתלוננת.. תיסבכתי מקווה שהובן

ובכל זאת כדאי לך...
דוקא יש משהו באישה זרה לגמרי שלפעמים יותר קל להיפתח אליה כי היא לא מכירה אותך בכלל. וגם אחרי השיחה היא לא תכיר אותך באמת.

ועושה גם מעבר.
ממליצה לך להיכנס לאתר שלהם להתרשם:
רשת תמיכה לאם ולמשפחה - ניצה

קודם כל. את אמא לפיצפון ובהריון. זה מתיששששששש.
אין פה שום עצלנות... יש פה תקופה מאתגרת אובייקטיבית.
דבר שני- יש שלב כזה שפתאום החיים נופלים עלינו וקולטים את הקושי והאתגר שבהם. ושוקעים. אז שקעת קצת.
זה הזמן לקום. ללכת להליכה קצרה. להשקיע בבגדים איפור ואביזרים שיש לו לך את הלב. ללמוד עם בעלך משהו כל שבת. להזמין איתו מדי פעם אוכל טעים ולהשקיע ביחסי אישות ובשיח.
לקבוע עם חברה פעם בחודש. לשמוע שיעורים.
זה קשה. לא הכל בבת אחת. לאט לאט. זה מרים.
ואם לא מספיק- לגשת לטיפול. יש עו''סים מעולים בהסדרים עם הקופות. לי זה עזר. לא קסם. אבל מארגן קצת את ההערכה העצמית נותן דחיפה לעשות עבודה ולקום.
בהצלחה יקרה!!
ותשקלו אחרי הלידה מניעה לאיזה זמן. תראו מה מצב הכוחות.

כי גם אם אני אצא עם חברה יהיה לי באותו רגע נחמד אבל אז הכבדות תחזור.. הלוואי והייתי כזו קלילה שעושה את כל זה.
ורציתי למנוע יותר אבל הגלולות עשו לי לא טוב והפסקתי ואמרתי שננסה וב"ה הגיע בזמן שה' בחר לנו

אם ככה אז מצטרפת לכולן- ללכת לטיפול

בתחילת הריון ישנתי 12 שעות ביממה ותיפקדתי בחצי כוח ב12 שנשארו, זה ממש סוחט כוחות! אבל מה? הבנתי שככה זה, ביקשתי הקלות והנחות בכל מה שיכולתי (אפילו אם זה אומר לספר לאחראים עלי שאני בהריון), הרשיתי לעצמי לישון ולבית להיראות מזעזע ושמחתי שהגוף שלי מקדיש את הכוחות לדבר מופלא שמתרחש שם.
לא יודעת כן דיכאון או לא, זה תלוי בנפש, באיך את מרגישה ומקבלת את עצמך. אבל פיזית, העובדה שאת לא מתפקדת זה לא עצלנות ולא דיכאון, זה פשוט שליש ראשון של הריון וזה עובר, אני מבטיחה לך! תקבלי את עצמך ככה ותעשי את המינימום שאת יכולה בכמה שפחות אנרגיה, כל האנרגיה של הגוף שלך ממוקדת עכשיו בעובר שנוצר בפנים.

חיבוק! בע"ה שהכל טוב❤

אני הרגשתי כמו שאת מתארת כשהיתה לי דלקת חריפה בשתן

יש לי הפניה מהרופאה שלי אז אני אלך לעשות מחר.
בנתיים הצוואר ארוך וסגור אפילו התארך קצת ממה שהיה לפני שבוע( היה 30 עכשיו 40) תיכף נכנסת לרופא נראה מה יגיד כי מרגישה שהעובר ממש לוחץ לי למטה..

אחרי אנטיביוטיקה, זה עבר לי.
תרגישי טוב

ורבע ויש צירים קטנים נראה מה הרופא יגיד כי ממש כואב לי כבר המוניטור

אמר שזה בסדר ותקין בכל מקרה אני מחר אעשה תרבית לשלול דלקת בשתן ואשתדל לנוח מהניסיון שלי לפעמים הרופאים מזלזלים אבל עדיף להישמר ולהיזהר..

ממש לחץ נוראי ברמה שאימאלה שלא יחליק לי בין הרגליים

ואין ליצפתיחה או קיצור צוואר בגלל זה

נטו לחץ


ו..אם זה מעודד- הלידות מהירות

אצלי באמת יש גם קיצורי צוואר אז לכן זה תמיד מלחיץ שאני לא יכולה לדעת אם זה סתם לחץ או שיש קיצור צוואר

איזה מביך זה

אבל זו תופעה נפוצה

אני זוכרת שאחרי לידות כל רגע הייתי מפגיזה

העיקר שזה ללא ריח

תקבעי תור לפיזיו ותתחילי להתאמן

כל הגוף יוצא מאיזון, את סוחבת עלייך משקלים כל הזמן, הלב שלך גם ככה במאמץ, רותח גם ככה, את אלופה שאת אשקרה עדיין בשגרת כושר בחודש שביעי!!!

וממש מבינה את הביאוס על אחרי הלידה, מצד שני -
1. כמו שאפשר לאבד אפשר לחזור...
2. בכושר הגופני שלך לא הולך לפח, הוא בטח משפיע על התחושה הכללית שלך עכשיו, על המהירות שתוכלי לחזור לשגרת כושר (אחרי 6 שבועות כמובן)...

כשהגעתי לשמיני עברתי לפילאטיס מכשירים, בתשיעי כבר לא עשיתי כלום..🤦‍♀️

לי דיאמיליה הפעם מצויין.
בעבר סרזט היה זוועה.
נורדיי פעם אחת בסדר פעם שניה ממש חוסר חשק ושמתי התקן. זה להשיג בשחור או עם אישורים מיוחדים.
מיקרולוט היה בסדר רק כרגע אין.
כל פעם משהו אחר. תמיד שווה לנסות וגם לתת את הזמן לגוף להסתגל.
בהצלחה!
ואגב ברור שמי שקשה לה תפתח שרשור ומי שלא אין לה צורך. שימי לב לזה בפורום.

אני עם פומיניק
לא יכולה לקחת משולבות, אז ממשיכה למנוע איתו גם אחרי ההנקה

מנעתי איתו שנתיים פעם קודמת, היה מצויין
פעם אחת היו כתמים, אבל לקחתי שתי גלולות למשך תקופה וזה עבר

אני מאוד חששתי לפני הלידה כי המשולבות היו לי זוועההה. הרופאה התעקשה איתי שאנסה גלולות לפני התקן. רשמה חי פומיניק.. היה דימום הסתגלות קצת ארוך (שבוע וחצי ועוד כתמים אחר כך סך הכל שבועיים) ועבר. מאז שקט ב"ה בלי עין הרע

וממש הרגעת אותי לגבי הגלולות
גם לי היה זוועה עם משולבות אז עוד יותר חששתי לגבי הגלולות האלה

ממליצה להתייעץ עם מכון פוע"ה

בעברי סרזט ודיאמילה.
שום דימומי הסתגלות (לקחתי אחרי המקווה).

לא עפתי עליהן מבחינת הורדת חשק מיני, אבל אין מושלם(:

אני התחלתי סרזסט והיה מאוד קשה בהתחלה. דיממתי בלי סוף ברמה יותר קשה מאחרי הלידה. פשוט נחל שלא מסתיים...

הלכתי לרופאה ובאישורה התחלתי לקחת 2 כדורים ביום.
הדימום הסתיים יחסית מהר.

מאז ועד שנה וחצי אחרי הלידה לקחתי את הכדורים. לא קיבלתי מחזור. במקרים שפספסתי כדור או דחיתי בכמה שעות אכן ראיתי מעט כתמים אבל נזהרנו לא להאסר.
וככה היה לנו שקט מהמקווה עד שהפסקתי את הכדורים.

חוץ מחוסר חשק היה מעולה

בשבוע הראשון כאבי בטן חלשים

בהצלחה

חוץ מדימום הסתגלות קצר לא היו שום דימומים או הכתמות, כלום.

גם לא הרגשתי תופעות לוואי אחרות בשום תחום

לוקחת כבר כמעט 3 שנים
מזגזגת בין דיאמילה לפומיניק לפי מה שיש
היה לי דימום קל(כתמים) בהתחלה שלא אסרו ועוד איזה פעמיים שלוש
ההנחיה של הרופאה שלי הייתה שאם מתחילים כתמים לקחת 2 ביום, עובד נהדר.
מחפפת ממש בשעת הלקיחה(מקפידה שלא יעברו יותר מ36 שעות מהפעם הקודמת כמובן)
ובאמת שבשבילי זה האמצעי מניעה הכי מתאים.

שנתיים. עם סרזט קצת כתמים בהתחלה שלא אסרו. חוץ מזה שקט כבר שנתיים, בלי מחזור ובלי כתמים. עדיין שואבת. .
אין שום תופעות לוואי אולי קצת עייפות. אין שום בעיה בחשק, אפשר לאמר שאפילו הפוך...

ממה שידוע לי אין בעיה עם תרופות שיעול אצל נשים בהריון, אבל לא יכולה לחתום לך עלזה...

אם מישהי מכירה את הכמוסות מקרוב ויודעת משהו אשמח לשמוע!

לפעמים יש חומרים פעילים
נסי דבש ובצל קצוץ

מה לפי הכי מחמיר? ואחד שלפניו?

הרב עובדיה מיקל יותר

אני חושבת ששניהם אומרים אותו דבר בבסיס
הרעיון שיש שינויים קלים בפסיקה.


אישית אני למדתי להתחיל את הבדיקה השביעית כ15 דקות לפני השקיעה כדי שיהיה בנחת .

לא להתעכב ולא לדחות לזמן שקיעה.
אם הצלחת לבדוק שוב לפני ההכנסות לטבילה - מה טוב.
אם לא - תישארי עם הבדיקה של הבוקר וזה מצוין.

ככה בטוח תהיה לך בדיקה ביום השביעי.
זה בסדר גם לכתחילה.

אם תספיקי לעשות גם לפני השקיעה(שעה+- לפני) אז הכי טוב, כי זה קרוב יותר לטבילה...

כתבתי לך שגם בבוקר זה בסדר אז ק''ו...

3 חודשים אחרי לידה ועוד לא נטהרנו, ואני בלחץ מהמקווה כי אני רגישה בכל מה שקשור למישי שרואה את הגוף, שונאת את ההכנות וכולי עם שאריות שעווה שיקח מלא זמן להוציא, ובעלי יגיע בלחץ מהעבודה ואני חייבת להספיק כי התור שם נורא מסודר ומרובע, אני לא יכולה להתארגן עם הילד, זה השעות הכי נודניקיות שלו... ואוף בא לי לבכות וגם לא הספקנו להתארגן על אמצעי מניעה ואוף

3 חודשים זה באמת לא נעים. כל העצבים והכעס והתסכול של הזמן האחרון מתנקז ליום הזה.
מבינה אותך.. לגמרי.

1. שאריות שעווה להוריד עם מים חמימים. זה לא שעות - כמה דקות.
2. הכנות תעשי לפי הספר ולא יותר! לא להחמיר!
3. תבקשי מהבלנית להסתובב בזמן שאת נכנסת ויוצאת מהמים - זו זכותך! ואם היא מבקשת לבדוק אותך בניגוד לרצונך פשוט תגידי לה: תודה אבל לא צריך. ואם היא מתעקשת תבקשי לקבל בלנית אחרת.
4. גם אם תגיעי באיחור למקווה הם לא יסגרו את הדלתות ויסרבו לך כניסה - זה אסור מבחינה חוקית לא לאפשר לאישה לטבול בזמנה.
זה אגב אחד הסיבות שלא היה אפשרי למנוע מנשים מלטבול בזמן הקורונה למרות שהיו הרבה חכי"ם שרצו לבטל.

בשביל אמצעי מניעה (גלולות ונוברינג) צריך להתחיל כשבוע לפני קיום יחסים כדי שזה יהיה אפקטיבי.
אם את מתכננת להכניס התקן ב4 ימים הקרובים זה גם בסדר.

בהצלחה

לשפשף עם שמן. קחי כל שמן - קנולה, זית וכדו' ותשפשפי את אזור השעווה. אח"כ לנקות עם הרבה הרבה סבון כדי שלא תישאר שומניות.
בהצלחה נשמה!

אבל עדיף תמיד לעשות כמה שיותר סמוך לשקיעה...
מקווה שאני לא מטעה, אומרת ממה שאני יודעת🙏

ולא צריך עוד אחת לפני המקווה

ראיתי שהמליצו לך לעשות בדיקה בבוקר ואם את מספיקה עוד אחת בערב.
אבל מכיוון שגם ככה ההנחיה שלך היא לעשות רק ראשון ושביעי, לא בטוח שכדאי להוסיף עוד בדיקה ביום השביעי.
לפי מה שאני יודעת, עדיף לפני השקיעה, אבל בכל אופן מספיק אחת בבוקר וזהו.
אם את לא בטוחה, תבררי. עדיף מאשר שתעשי שתי בדיקות לא לצורך

מה שרציתי להגיד!
ממש לא ממליצה לעשות 2 בדיקות ביום אם קיבלת הנחיה ל 2 בשבוע!!
תשאלי את הרב שאמר לך 2, מתי לעשות ביום השביעי.
בהצלחה רבה !

כדי לא לשכוח

שעייפים, שלא רגועים, בתקופה של גזים...
בכל אופן אצלי

אצלי אף אחד לא הסכים לקחת מוצץ
והסתדרנו ב''ה.
מן הסתם יש הרבה זמנים שזה מקל, אבל רק לחפש כל היום מוצצים סייוווט! אה והגמילה, ג''כ סיפור
בקיצור לדעתי אם הילד זורם אז בכיף
אבל תדעי שאפשר גם בלי

חמותי גידלה 11 ילדים בלי
אני נעזרת בו מאוד

עם אחד זה היה ממש סיוט כי הוא היה בכיין וכלום לא הרגיע אותו עם אחרים היה יותר קל אבל אין ספק שהכי קל זה ילד עם מוצץ

השלישי שלי לא לוקח. ואני הייתי המוצץ כמעט שנתיים והוא עדיין ללא חפץ מעבר ומתקשה לישון בלעדי ועוד.
המציצה מרגיעה אותם. עוזרת להרדם ומנחמת.

בעה נעבור את החודש הזה ואתחיל לכתוב מהכינוי שלי

עם רפלקס מציצה מאוד חזק
יש להם צורך למצוץ בלי שום קשר לאכילה.
מוצץ עוזר להרגיע בהבדל מהנקה רציפה שיכולה לגרום לכאבי בטן.
עוזר להם להתכנס לשינה.
עוזר לי מאוד עם 3 תינוקות
שתי הגדולות גמלתי בגיל 3 בקלות ובשמחה. לא סיוט בכלל.

ממליצה כמובן!!

הגדול שלי מאוד נוח ושקט מעולם לא לקח מוצץ ובכלל לא סבלתי מזה..
הקטנה רציתי גם שתגדל בלי מוצץ אבל ראיתי שהיא מאוד זקוקה לזה וזה מאוד מרגיע אותה .. אז אני נותנת לה.. וגם בכללי היא דיי בכיינית אז זה עוזר גם לי מידי פעם
לדעתי זה תלוי ילד, אין כלל אחיד

לשני הגדולים נתתי מוצץ, סתם כי לא חשבתי שאפשר אחרת (אם כי האחים הקטנים שלי לא מצצו מוצץ - פשוט לא רצו). הגמילה הייתה בסביבות גיל 4-3 והייתה קצת קשה. הבת שלי ביקשה למצוץ אצבע במקום ואפשרתי לה, כי לא חשבתי שאפשר להתמכר לזה בגיל כזה - וטעיתי בגדול...
אחריהם באו התאומים, שאצלם כמובן לא חשבתי שאפשר עם מוצץ. אבל בסופו של דבר הם הפסיקו איתו די מעצמם (לפני גיל שנה), ועברו להתמכר בבקבוק...
ואז, עם התינוקת שנולדה אחריהם, החלטתי שאני לא נותנת לה מוצץ. זה דרש ממני התמסרות להנקה, אבל הייתי לגמרי מוכנה לזה באותו שלב בחיים. ונהניתי מזה מאוד, וראיתי כמה זה יפה לראות תינוק וילדון שלא מוסתר כמעט כל הזמן במוצץ...
תכננתי להמשיך עם זה גם עם הבא בתור, אבל הוא היה תינוק הרבה פחות רגוע מקודמיו, אז נכנעתי. אבל ב"ה הגמילה שלו עברה חלק - בהתחלה המוצץ היה רק לשינה, ואז ראינו שהוא נרדם לפעמים גם בלעדיו, ובסוף העלמנו את כל המוצצים והוא אפילו לא ביקש יותר (זה היה בערך בגיל שלוש).
עם האחרונה - נתתי לה מוצץ בבית החולים, כי היא לא הייתה רגועה, אבל מהרגע שהגענו הביתה (והיא ישנה צמוד אליי) היא הייתה רגועה והפסקנו עם המוצץ. ואני בהחלט מעדיפה את זה ככה...

אחרי כל החפירה הזאת - מה שרציתי לומר בעצם שאל תקשיבי בכלל לאחרים (לי, למשל, מישהי אמרה פעם עם אחד הגדולים שחבל שאני נותנת לו "משתיק קול" כזה...) - ותנסי לראות מה נוח *לך*. אל תבואי מקובעת לשום כיוון, ותזרמי עם התינוק ועם הכוחות שלך...

ותמיד היתה לי אידאולוגיה ברורה נגד מוצצים..

חוץ מהאחרון!

הוא היה תינוק שהיה לו ממש קשה לישון בלילה.

יום אחד כשהוא היה בערך בן 4 חודשים אחותי באה לבקר אותי עם התינוק שלה שבגיל דומה והיא שכחה אצלי בבית את המוצץ שלו.
הילדים שלי התלהבו מזה שיש בכלל מוצץ בבית ודחפו אותו לתינוק שלי

והפתעה!
התינוק נרגע והתחיל לישון לילות..

מאז אני לא מביעה דעה בנושא..
כנראה שכל ילד והצרכים שלו..

משתיק קול בזמנים שהכי צריך.
בשינה, בנסיעות ארוכות, בזמני כאב כמו יציאת שיניים.

אנחנו לא מביאים כל היום מוצץ, רק כשהוא נכנס למיטה. אם הוא עצבני ובוכה במשך היום שזה מצב חד פעמי גם מביאים.
לא רואה סיבה שלא להנות ממנו ולסבול רעשי בכיות בלתי פוסקים.

2 הגדולים לקחו מוצץ והיה טוב.
הגדולה אכן נגמלה קצת מאוחר אבל השני ממש בקלות בגיל 3-4
השלישי לא רצה בהתחלה בסוף בארבעה חודשים בערך התחיל למצוץ מוצץ אבל לא היה מהמכורים.. ומעצמו קצת לםני שנתיים זרק אותו. הוא היה מכור בלי קשר למים אז כנראה זו הסיבה שהפסיק עם המוצץ..
הרביעי לא הסכים בשום אופן והאמת הייתי רוצה שיהיה לו מוצץ כי בגיל שנה בערך אני נהפכתי להיות המוצץ והיה
לא קל.
אז בעזרת ה בילד הבא כן אנסה מוצץ ומקווה שיצליח לי כי זה כן נוח שיש לילד משהו שעוזר לו להרגע.. ובאמת חוץ מהגדולה שהיתה ממש מכורה השני והשלישי היו משתמשים בו באמת במינון נורמלי..

זה מרגיע אותם.. הגדול היה קשור אליו אבל ממש לא מכור והגמילה הייתה מהירה. הקטנה יותר קשורה אליו (עוד לא גמלנו..)
אבל... זה גם ממש תלוי ילד:יש לי 2 ילדים שהיו ללא מוצצים. אצל אחת זה זכור לי כסיוט, ואצל השני זכור לי ממש קל. כנראה הוא היה תינוק ממש נוח...

אצלי 3 ילדים משום מה, ביממה השניה לחייהם מאוד לא רגועים. מחפשים מה למצוץ אבל לי קשה להניק כל כך הרבה זמן כי זה כואב לי. והם תכלס לא רוצים לאכול. מוצץ זה פתרון נהדר שמאפשר להם למצוץ להרגע ולישון.
כשהם גדולים יותר זה מאוד עוזר להשאיר את ההנקות כאפקט של אוכל ומגע תחום בזמן. ולא להימרח עם זה כל היום והלילה.
במיוחד בלילה. אני לא יכולה לישון כשהתינוק יונק ממני. ולכן אני לא מאפשרת הנקה רצופה כל הלילה. אני מניקה. ואז מניחה במיטה עם מוצץ והם ממשיכים לישון נהדר.
במהלך היום מאוד עוזר להרגיע את התינוק כשאמא לא בסביבה. או שאני נמצאת אבל צריכה עוד כמה דקות לסיים את מה שהתחלתי או להתייחס לילד אחר.
בקיצור מוצץ הוא ממש לא חובה. אבל הוא כלי עזר נהדר להורים.

קודם מחכים לראות שההנקה התבססה ואח''כ נותנים.
יש לי ילד שלא רצה לקחת. הוא היה נרדם ביותר בכי מאשר אלה שכן ולפעמים באמת היה קשה. אבל בגיל כמה חודשים כבר נרדם בצורה סבירה והסתדר מצוין

יש לי ילדה אחת שמצצה אצבע מההתחלה, וניסינו כל מיני מוצצים ולא רצתה, רק אצבע.
אחרים מצצו מוצץ. חלק כשנתנו להם הם מצצו, ואם לא אז לא.
אחת מצצה כל דבר מהשניה שהיא נולדה, מצצה את כל האצבעות שלה, ולא נרגעה בלי למצוץ את האצבע של בעלי בדרך לתינוקיה מהחדר לידה, אז בשבילה בעלי קנה מוצץ בלילה הראשון, היה לה ממש צורך עז למצוץ כל הזמן.
ועוד אחד שבכלל לא עניין אותו, לא מוצץ ולא אצבע, פשוט לא צריך.
בקיצור, זה תלוי. אם הילד מחפש למצוץ כל הזמן, אז יש לו צורך, ואם לא תיתני לו מוצץ סביר להניח שימצוץ אצבע. לא בהכרח שזה דבר לא טוב, אבל יש הורים שמעדיפים מוצץ. אם הוא לא מחפש ולא רוצה, אז אין צורך.
ויש עוד דרכים להרגיע תינוק/פעוט. אני לא חושבת שצריך להרגיל אותם למוצץ כדי שיהיה כלי להרגיע אותם, אלא רק כדי לספק צורך אם הוא קיים.

סרבנית קשוחה שגדלה לה בלי מוצץ...
אבל בהמון סיטואציות הרגשתי שפשוט אני המוצץ. וזה לא הכי כיף לי.
אם יש משהו שעוזר ומקל אז למה לא??
מתייגת את @פה לקצת שבהריון שלה שאלה משהו דומה...

זה אולי דורש יותר בתור אמא, אבל זה אפשרי.

מאוד נוח לתת לתינוק כשעצבני, כשמנסים להרדים.. אבל דוקא לא מסכימה עם האמירה הזו ש"לדחוף" מיד אחרי הלידה, קודם כל לא הייתי מתעקשת עם תינוק שלא רוצה, אבל חוץ מזה צריך לדעת שבהתחלה זה יכול לפגוע בהנקה ולכן עדיף לא לתת או לתת ממש באופן מינימלי עד שההנקה מתבססת- סביב גיל חודש.

כן /לא מוצץ בעיני עניין של אופי שך הילד.
לדחוף בכוח מוצץ זה אופי של ההורים!
ילד שלי שלא הסכים מוצץ לא הכרחתי והיה בסדר ורגוע, פשוט מראש צריך ללמד אותו להירגע עם אביזר אחר, שמיכה/דובי וכו'..

אני מציעה מוצץ, לא דוחפת כל הזמן...
חלק מילדי רצו וחלק לא רצו וגדלו מצויין בלעדיו, לומדים להרגע בלעדיו...

היתה תקופה קצרה שלקחו קצת מוצץ ורוב הזמן בלי.
לא הרגשתי צורך מיוחד בזה
נכון שיש זמנים שהם בוכים וזה באמת עוזר להרגיע אותם.
אבל גם כשכבר לא היו מוכנים למוצץ הסתדרתי עם הרגעים הקשים.
ועכשיו הם כבר גדולים...

רוצה להוסיף שאני גם לא הנקתי

כך שלא הפכתי למוצץ אנושי או שום דבר כזה

יש לי תאומים, והכל היה חדש לי, כך שמוצץ לא בא לי כדבר טבעי שנותנים לתינוק, למרות שעוד בתינוקיה בבית חולים נתנו לי מוצץ למקרה הצורך.

וזו בעיקר הסיבה שלא נתתי מוצץ

 

אחרי הברית לדעתי כן נתתי קצת מוצץ כי המוהל המליץ לתת מוצץ שטבול במי סוכר כדי להרגיע אותם. וגם כשהייתי נותנת אקמול שמתי להם מוצץ כי פחדתי לשים להם נוזל בפה כשהם לא יודעים שצריך לאכול. ואז עם המוצץ הם מוצצים ובולעים את התרופה.

גם כשהלכתי לפיסיותרפיה כשזכרתי הייתי לוקחת איתי מוצץ, כי לפעמים היו בוכים וזה מרגיע אותם. 

סתם ככה לא ראיתי בזה צורך מיוחד

ושוב לכולם יש את הרגעים הקשים ועוברים אותם בסוף

רוב ילדיי לא לקחו מוצץ, כך שכשהן נולדו, כולם אמרו לי תתעקשי על המוצץ לא תצליחי להשאר שפויה בלעדיו.

לצערי שמעתי בקולם של כולם וניסיתי את כל סוגי המוצצים הקיימים X 2 כמובן. כולל מוצצים מיוחדים לסרבנים שכל אחד עולה 50 ש"ח!!!

אז עד גיל 5 חוד' ניסיתי וניסיתי והייתי מתוסכלת נורא שלא הצלחתי

והיום, שמחה עם זה מאד!!!!

הן דווקא לא היו תינוקות קלות, אבל ב"ה מצאנו דברים אחרים שמרגיעים אותן.

הנקתי עד גיל מאוחר כך שגם זה היה תחליף מצוין.

שרדנו בכיף ובשפיות בשביל לספר!!!!!   

בהצלחה יקרה ובשורות טובות

לק"י

אצבעות

מי שלא אוכל מנה בשרית לא מקבל מנה אחרונה(לפעמים זה רק ביסקוויט, כן?)
עושה פלאים...

החדשות הרעות שזה לא עבר לה. בת 8 וצמחונית על גבול הטבעונית. החדשות הטובות שהיא גדלה לתפארת גם בלי והיא בריאה. אם היא מתמידה בזה מציעה לך מידי פעם לעשות בדיקת דם ולתת חלבונים ממקור אחר, קיטניות וכו'. הבת שלי יודעת שזה מחיר הצמחונות

יש הבדל מהותי בין גיל שנתיים ל8...

זה התחיל מרתיעה ממרקם טוען של בשר, כל סוג, והתפתח לצמחונות אידיאולוגית. אבל גיל 2 זה בהחלט יכול להיות סתם תקופה ואני הייתי פשוט ממשיכה להציע ולנסות מתכונים שונים (מה שאכן עשיתי ללא הצלחה אבל בטוחה שלאחרים זה כן מצליח)

א. אפשר להיות צמחונים ולגדול בבריאות טובה (ויש לי כמה וכמה דוגמאות בסביבתי הקרובה - אני, בעלי, הוריי, חלק מילדיי, חלק מאחיי...)
ב. בגיל הזה השינוי בטעם יכול להיות זמני. בהחלט יכול להיות שעוד כמה חודשים היא תחזור לזה.
ג. כשמכריחים תינוק או ילד לאכול, הוא רק יפתח יותר אנטי לזה. לכן לא כדאי להמשיך לשכנע, אלא רק להציע.
ד. אתם אוכלים לידה בשרי? אז יש סיכוי שהיא תחזור לחקות אתכם ביום מן הימים...
ה. לא בקיאה במתכונים של בשרי (צמחונית, כאמור) אבל ניסיתם שניצל? יש לי ילדים שלא אוהבים בשרי, ושניצל הם אוכלים...
בהצלחה!

לבת שלי היו כמה תקופות כאלו לאורך השנים.
לרוב מידי פעם הייתי מוצאת וריאציות שפתאום כן אהבה. אבל גם כשהן מצאתי לא התקבלתי על מה שאוהבת אלא המשכתי להכין אוכל כרגיל לכל המשפחה, כל פעם שמתי קצת בצלחת כדי שתוכל לטעום, בלי להתעקש שתאכל.
גם היום כשיש בשרי היא אוכלת יותר מהתוספות ופחות מהבשר/עוף, אבל כן אוכלת, ויש מתכונים שאוהבת יותר אז אוכלת יותר.

תני לה ביצים, קטניות.
או שיעבור לה או שלא...

הבעיה נפתרה, כשאמרנו שזה לא עוף אלא פרגית...

הכותרת נחתכה באמצע...

לא נפלתי אבל זה היה מן קפיצה כזאת, ופעם הרופא נשים אמרה לי להזהר ולא להשתולל ולקפוץ בגלל זה חוששת

אלא אם כן היה ממש טלטלה או זעזוע לגוף.
אם את ממש דואגת על זה את יכולה להתקשר למוקד לתאר להם בדיוק מה היה...

בהצלחה!!!

לבדוק בקבוצות בפייסבוק
וגם יש קהילת משפחות של חינוך ביתי תגגלי חינוך ביתי 'באופן טבעי' ותשאלי שם מה שאת מעוניינת לברר

פני בפרטי

אז קודם כל תרגיעי את החשש הזה.
דבר שני- תעשי בדיקת דם בהקדם ואם צריך, תתחילי לקחת ויטמין.

אבל הייתי מאושפזת בהתחלה
כך שקיבלתי בקלות

אולי תנסי רופאה במוקד נשים?

זה צריך להיות ע"י הרופא המטפל.

בגלל פריצת דיסק ידועה וכאבים חזקים.
קיבלתי המלצה מאורטופד
אישרו בקלות למרות שהרופאים מילאו בצורה ממש עילגת

ואני גם הייתי בשווק מהרופאים.
רק ה' שמר עלי לא ללדת
כמה צירים תופעות היו לי ה' ישמור
מעצבנים

אבל היה אצלי שיתוף פעולה של הרופאה. 

יכולה לספר שאח"כ עוד התקשרו אלי לבקש עוד קצת הסברים ומסמכים רפואיים- שלחתי, ודי מהר אישרו. 

 

יש טפסים באתר של ביטוח לאומי

טופס למילוי עי רופא נשים שלך, טופס למילוי עי מקום עבודה

ממליצה לצרף תיעוד של הסיבה נגיד תוצאות בדיקות דם, עירויים, חוות דעת אורטופד... ומכתב אישי ממך שמפרט למה את מבקשת .(המכתב אישי לא חובה אבל ממש עוזר)

את הכל את מעלה באתר של ביטוח לאומי.. 

הרבה מידע והדרכה… בהצלחה!

בהריון תאומים, בניגוד למה שחלקכן מספרות אני ממש לא רציתי והרופא שלי ניסה לדחוף לכיוון, בסוף נאלצתי לצאת לשמירה כשגם התקצר צוואר הרחם בשבוע 32. (ילדתי בסוף בשבוע 38). אישרו בלי בעיה.