שבוע 37+2 הולכת לעבודה, יום לפני שמתחילה חופשת פורים, וכל כך הצטערתי על זה..
הגננת שתהיה בריאה לא מפסיקה לבקש תעשו את זה, תעשו את זה, צאו תהיו עם הילדים ועוד ועוד... וצירים לאורך כל היום
הולכת בשעה 12:00 מוציאה את הילדה מתקדמת לכיוון חמי וחמותי כדי לנוח ולאכול, ועדין ממשיכים צירים כל כמה דקות...
שוכבת לנוח מנסה כמה שאפשר, מוציאה את הילדה מהמעון בסביבות 15:00 ומתקדמת לבית.
בדרך כל שנייה עוצרת כדי לנשום ולנוח, וכמובן צירים שלא מרפים, ממשיכה לסחוב אותם בבית...
כל הלילה לא ישנה מתהפכת מצד לצד.
ב 37+3 בבוקר רואה שזה ממשיך, אומרת לבעלי כך וכך המצב, הולכת להיבדק, שמה את הילדה אצל חמותי ועפה למוקד.
מגיעה, בקושי מצליחה ללכת בין הצירים, על סף עילפון, עושים מוניטור שמראה שיש פעילות רחמית, אולטרסאונד, שמראה שיש מיעוט מים קל.
מחכה לרופא, הוא בודק אותי אומר פתיחה של 2.5 מחיקה 80% ורואה את הכאב ושולח אותי למיון.
מגיעה למיון רואים כמה אני כאובה, וישר המיילדת שואלת כמה שאלות מלווה אותי לבפניים, בוכה מכאבים.
מחברים למוניטור, כנראה בגלל שלא שכבתי על הגב והמיילדת אומרת שהוא לא רשם צירים
בודקת פתיחה הופ, עלינו ל 3-3.5 כנראה חשבה לשחרר אבל ראתה את הכאבים השאירה אותי שם להשגחה, באיזשהו שלב ממש נאנקתי מכאבים הזויים שלא מרפים, מעדכנת את בעלי שכנראה בקרוב תהיה לידה, מחכה לחדר לידה...
מגיעה השעה 19:30 אמא שלי ואחותי מגיעות, האחות מכניסה אותי למקלחת, ועדין רואה שכאובה, התפנה חדר לידה, עוברת דרך הרופאה והיא שולחת אותי ישר לשם, תבורך המיילדת לא עזבה אותי עד החדר כי לא יכולתי ללכת...
מגיעה המיילדת, שואלת אם אני רוצה אפידורל, אמרתי לה שלא אבל מאוד כואב לי... אחרי כמה דקות אמרתי לה כן, כי כבר לא יכולתי לסבול...
נותנת לי חלוק של חדר לידה, ונשכבת, אמא שלי ואחותי כל הזמן איתי, עד שבעלי מגיע אחרי מקרא מגילה...
התחלפות משמרות, המיילדת שהייתה איתי עד הלידה, בודקת אותי אומרת לא מבינה למה הכניסו אותך את בכלל לא בפתיחה של 4 אולי רק 3, ושגם היא לא מבינה למה אני שם, אבל רואה את הכאבים, בגלל הריבוי מים לא יכלה לקבוע בוודאות את האורך צוואר כי התינוק לא התבסס שם....
שמים פיטוצין, והמוניטור משום מה לא ראה צירים...
עשתה סטריפינג ולמרות האפידורל צרחתי לה שם מכאבים, לא הבינה איך הרגשתי, מתהפכת על הצד, והיא שמה לי כדור ענק בין הרגליים, אמרתי לה שזה כואב לי כי אני גם סובלת מסימפיו' שמה לי מגבת, באיזשהו שלב אמרתי לה כואב לי בדקה פתיחה עלתה ל5 אבל עדין לא התבוסס התינוק שם, הלכה להתייעץ עם הרופאה אם לעשות בקיעת מים או לא, בינתיים לא ומחכים
איפשהו בין 2:00-5:00 בבוקר כנראה שמשהו זז, ומרוב כאב בכיתי ואמא הלכה להזעיק אותה שתבוא..
התקדמה הפתיחה הוחלט לעשות בקיעה של המים... והיא בוקעת ומחכים...
בשעה 5:30-40 המיילדת אומרת לי את יולדת במשמרת שלי
בעלי הולך לתפילת חג בנץ ופתאום הכל רץ הוא אומר לי עוד שעה אני חוזרת ואת אחרי עם הקטן
בודקת פתיחה והיא מלאה, היא אומרת לי את יוצאת מפה בלי תפרים וכלום רק תלחצי שאני אומרת לך....
מתחילה, אומרת לי תיקחי אוויר מלא, ותביאי את הראש לכיוון הבטן ותלחצי (פעם ראשונה שהסבירו לי באמת מה עושים בציר).
עושה את מה שהיא אומרת. ומבקשת ממנה לנוח כי לא יכולתי והייתי כאובה (למרות האפידורל)
ושוב, עושה את הפעילות שהיא אומרת, והראש כמעט בחוץ היא אומרת לי עוד לחיצה אחת וזהו, אני זוכרת שביקשתי אפילו וואקום מרוב שלא יכולתי, ואמרה שום דבר את גיבורה ואת עושה את זה כמו גדולה, ואני שומעת את אמא שלי אומרת לי עוד קצת חיימשלי הוא בחוץ..
ורואה את אחותי עוד שנייה מתעלפת ולא מבינה מה קרה...
בשבוע 37+4 בשעה 6:05 חג הפורים מגיח לאוויר העולם האוצר הקטן שלי, במשקל 3590 למרות כל ההפחדות שהוא יצא ענק!
יצא ממש פיצי...
ותודה להשם התברך ששלח לי את המיילדת המדהימה הזו, שדאגה שהכל יהיה רגוע ושדאגה שתבוא רופאה ותבדוק אותי, ושבזכותה יצאתי בלי תפרים..
הודו להשם כי טוב....
והשם שלא כמובן שלא מרדכי ;)
