מזהירה שזה ארוך...
מיועד רק למי שיש זמן
אז בשעה טובה הגיע הזמן לכתוב את סיפור הלידה של הפשוש שלי.
הסיפור מתחיל שבוע קודם ב39+4.
שעת ערב מאוחרת. אני מתחילה להרגיש צירים מציקים שלא נעלמים. מנסה להתעלם, והם לא נעלמים. מזעיקה את בעלי מהעבודה ואת אמא שלי לשמור על הילדות. הם מגיעים והצירים נעלמים.
מפה לשם אני מובכת כמובן ומתנצלת על אזעקת השוא ומבחה את כל המשך השבוע עם צירים מבלבלים ומטרידים.
יום הלידה מגיע, נוסעת לעבודה ומלמדת 4 שעות רצוף. יש לי חפיפה עם המורה המחליף וסידורים אחרונים. מגיעה הביתה בסביבות 14 ומתחילה להרגיש כאבים. כרגיל… לא?
סביבות השעה 16 בעלי יוצא לעבודה ואני מעדכנת אותו שזה נראה לי רציני ואעדכן אם יתפתח. בינתיים הצירים מתגברים ומתחזקים ואני מבינה שזהו זה ולא אחרת.
בעלי מתקשר אלי כשהוא נכנס לעבודה ואני בוכה לו בפלאפון שיעשה אחורה פנה קדימה צעד כי האפרוח שלנו רוצה לצאת הערב.
בעלי מבין מהבכי שלי שזה רציני ותוך 15 דקה הוא בבית.
השעה 17:00 והכאבים מתחזקים. אני לא מסוגלת להתמודד עם הילדות ושמה להן שירי פורים במחשב. הן יושבות יפה ורואות.
אני חייבת לזוז כי זה מקל את הכאבים ועוזר לי. אז אני מתחילה לעשות בבית פסח. מסדרת ארונות, עושה כביסות ביד,מקפלת, מסדרת, מטאטאה, מעבירה ניגוב ועוד.
זה עוזר לי. אני עוברת את זה בקלות וגם זוכה לבית מסודר.
בעלי מגיע ועוזר לי לתפעל את האירוע, הוא שואל אותי אם לשים את הילדות אצל חברים ונצא לבית חולים. אני עונה שעוד לא.
אני נזכרת שלא הכנתי לילדות תיק, אז עומדת להכין.
הצירים מתגברים ובעלי מפחד שאלד בבית )הייתי מתה…(. הוא קובע עובדה ולוקח את הילדות.
אני מעבירה את הצירים בישיבה כרגע. הוא חוזר ואנחנו נוסעים.
מגיעים לבית החולים בשעה 18:30 בערך. בעיות בירוקרטיה בגלל שאין לי ת.ז. אוף. ממשיכים לטריאז'.
בודקת אותי אחות, פתיחה 2 מחיקה 90.
וואו, באסה. הלם. הייתי בטוחה שאני יותר מתקדמת.
מוניטור למשך כמעט שעה. בינתיים אנחנו ביחד. שמו אותי בחדר פרטי וכיפי אז יש לנו זמן איכות.
מוציאים אותי מהטריאז' ואני ממתינה לבדיקת רופא ומקללת את מי שהמציא את הדבר הזה. מתחננת בפני האחיות שאני לא מסוגלת להעביר צירילידה בחדר מלא אנשים רנדומליים שאני לא מכירה. האחות מציעה שאחזור לחדר.
הצירים מתחזקים שוב. אני מרגישה רטובה ושיוצאים ממני נוזלים. האחות בודקת ואומרת שלא ירדו המים אבל פתיחה 3-4.
שוב באסה. ההתקדמות ממש איטית.
בעלי שומע במקרה שאין חדרי לידה ואנחנו כבר מתכננים לברוח מבית החולים. ניגשים לאחיות ומבררים מה המצב. אחות רחומה מבינה שאני בלידה טבעית וחייבת מקלחת חמה ומקפיצה אותי במעלה הרשימה ואני אקבל את החדר הבא שמתפנה.
אנחנו חוזרים לחדר בטריאז' והאחות נכנסת ואומרת לי שהחדר יתפנה בעוד 20 דק ויכניסו אותי. היא הציעה שבינתיים אתקלח באחת המקלחות של הטריאז'.
הצירים מתגברים ממש. הם כבר כמעט בלתי נסבלים. בלית ברירה אני מתקלחת בטריאז'.
אני נכנסת להתקלח והצירים מתחזקים. עד כה הייתי מאופקת. ההעברתי כל ציר ב'ששש', תנועה ודמיון של צוואר הרחם שלי נפתח לקראת הפשוש שלי עוד ועוד.
עכשיו אני לא יכולה, אני חייבת לצרוח. כל ציר מפלח אותי ואני צורחת וכורעת כי זה עוזר לי עם הכאבים.
כעבור 5 דק של מקלחת כואבת ומייסרת, אני יוצאת. שמה חלוק מצד אחד ועוד פעם ציר נוראי. ואני כורעת על הרצפה.
האחיות מבינות שאני כבר עוד שניה בלידה פעילה. הן רצות מהר למקלחת, מכניסות אותי מהר לחדר, מעלות על אלונקה ומטיסות אותי לחדר לידה.
אני נכנסת לחדר הלידה וצורחת את נשמתי עם כל ציר. הן מעלות אותי למיטה ואומרות שעכשיו אחובר למוניטור. ואני חצי מתחננת בפניהן חצי צורחת שאני לא מוכנה להתחבר למוניטור. כואב לי ואני צריכה להיות בתנוחה של כריעה.
אני בכריעה על המיטה והן מניחות עלי את המוניטור בתנוחה שאני. כיף.
מגיע עוד ציר ואני שואגת בתחינה לה' שיוציא אותי כבר. צועקת לפשוש שלי שיצא כבר ויפסיק להכאיב לי.
עוד ציר מגיע ואני מרגישה את הראש יורד. אני צורחת למיילדת:"הוא יוצא!!! הוא בא!!"
שוב צועקת את חיי והוא עוד לא יצא. המיילדת אומרת לי שאולי במקום לצרוח, אנסה לדחוף וכך הוא יצא יותר מהר. אאוץ, אבל תכלס היא צודקת.
בציר הבא אני לוחצת את חיי ומרגישה את הבריאה המופלאה מחליקה לי מבין הרגליים. ראש מתוק ואחר כך וגוף. הרגשה מדהימה שמילים לא יוכלו לתאר. והנה הוא.
אושר. אושר עצום.
האושר המתוק והבריא מגיע לידיים שלי.. כמה טוב.
ולמרות שהלידה הייתה יותר ארוכה מהקודמת וציפיתי למשהו אחר, זכיתי בלידה זו לשליחים מדהימים. אחיות מסורות שדאגו לי מא' ועד ת' והפכו את כל החוויה לאחרת לחלוטין.
היה לי רק תפר קטנטן והרופאה שתפרה אותי הייתה כזאת עדינה, מדהימה ורגישה. והרגשתי שממש חסד השם עלי לדאוג לי לשליחים נאמנים.
הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו.
מיועד רק למי שיש זמן
אז בשעה טובה הגיע הזמן לכתוב את סיפור הלידה של הפשוש שלי.
הסיפור מתחיל שבוע קודם ב39+4.
שעת ערב מאוחרת. אני מתחילה להרגיש צירים מציקים שלא נעלמים. מנסה להתעלם, והם לא נעלמים. מזעיקה את בעלי מהעבודה ואת אמא שלי לשמור על הילדות. הם מגיעים והצירים נעלמים.
מפה לשם אני מובכת כמובן ומתנצלת על אזעקת השוא ומבחה את כל המשך השבוע עם צירים מבלבלים ומטרידים.
יום הלידה מגיע, נוסעת לעבודה ומלמדת 4 שעות רצוף. יש לי חפיפה עם המורה המחליף וסידורים אחרונים. מגיעה הביתה בסביבות 14 ומתחילה להרגיש כאבים. כרגיל… לא?
סביבות השעה 16 בעלי יוצא לעבודה ואני מעדכנת אותו שזה נראה לי רציני ואעדכן אם יתפתח. בינתיים הצירים מתגברים ומתחזקים ואני מבינה שזהו זה ולא אחרת.
בעלי מתקשר אלי כשהוא נכנס לעבודה ואני בוכה לו בפלאפון שיעשה אחורה פנה קדימה צעד כי האפרוח שלנו רוצה לצאת הערב.
בעלי מבין מהבכי שלי שזה רציני ותוך 15 דקה הוא בבית.
השעה 17:00 והכאבים מתחזקים. אני לא מסוגלת להתמודד עם הילדות ושמה להן שירי פורים במחשב. הן יושבות יפה ורואות.
אני חייבת לזוז כי זה מקל את הכאבים ועוזר לי. אז אני מתחילה לעשות בבית פסח. מסדרת ארונות, עושה כביסות ביד,מקפלת, מסדרת, מטאטאה, מעבירה ניגוב ועוד.
זה עוזר לי. אני עוברת את זה בקלות וגם זוכה לבית מסודר.
בעלי מגיע ועוזר לי לתפעל את האירוע, הוא שואל אותי אם לשים את הילדות אצל חברים ונצא לבית חולים. אני עונה שעוד לא.
אני נזכרת שלא הכנתי לילדות תיק, אז עומדת להכין.
הצירים מתגברים ובעלי מפחד שאלד בבית )הייתי מתה…(. הוא קובע עובדה ולוקח את הילדות.
אני מעבירה את הצירים בישיבה כרגע. הוא חוזר ואנחנו נוסעים.
מגיעים לבית החולים בשעה 18:30 בערך. בעיות בירוקרטיה בגלל שאין לי ת.ז. אוף. ממשיכים לטריאז'.
בודקת אותי אחות, פתיחה 2 מחיקה 90.
וואו, באסה. הלם. הייתי בטוחה שאני יותר מתקדמת.
מוניטור למשך כמעט שעה. בינתיים אנחנו ביחד. שמו אותי בחדר פרטי וכיפי אז יש לנו זמן איכות.
מוציאים אותי מהטריאז' ואני ממתינה לבדיקת רופא ומקללת את מי שהמציא את הדבר הזה. מתחננת בפני האחיות שאני לא מסוגלת להעביר צירילידה בחדר מלא אנשים רנדומליים שאני לא מכירה. האחות מציעה שאחזור לחדר.
הצירים מתחזקים שוב. אני מרגישה רטובה ושיוצאים ממני נוזלים. האחות בודקת ואומרת שלא ירדו המים אבל פתיחה 3-4.
שוב באסה. ההתקדמות ממש איטית.
בעלי שומע במקרה שאין חדרי לידה ואנחנו כבר מתכננים לברוח מבית החולים. ניגשים לאחיות ומבררים מה המצב. אחות רחומה מבינה שאני בלידה טבעית וחייבת מקלחת חמה ומקפיצה אותי במעלה הרשימה ואני אקבל את החדר הבא שמתפנה.
אנחנו חוזרים לחדר בטריאז' והאחות נכנסת ואומרת לי שהחדר יתפנה בעוד 20 דק ויכניסו אותי. היא הציעה שבינתיים אתקלח באחת המקלחות של הטריאז'.
הצירים מתגברים ממש. הם כבר כמעט בלתי נסבלים. בלית ברירה אני מתקלחת בטריאז'.
אני נכנסת להתקלח והצירים מתחזקים. עד כה הייתי מאופקת. ההעברתי כל ציר ב'ששש', תנועה ודמיון של צוואר הרחם שלי נפתח לקראת הפשוש שלי עוד ועוד.
עכשיו אני לא יכולה, אני חייבת לצרוח. כל ציר מפלח אותי ואני צורחת וכורעת כי זה עוזר לי עם הכאבים.
כעבור 5 דק של מקלחת כואבת ומייסרת, אני יוצאת. שמה חלוק מצד אחד ועוד פעם ציר נוראי. ואני כורעת על הרצפה.
האחיות מבינות שאני כבר עוד שניה בלידה פעילה. הן רצות מהר למקלחת, מכניסות אותי מהר לחדר, מעלות על אלונקה ומטיסות אותי לחדר לידה.
אני נכנסת לחדר הלידה וצורחת את נשמתי עם כל ציר. הן מעלות אותי למיטה ואומרות שעכשיו אחובר למוניטור. ואני חצי מתחננת בפניהן חצי צורחת שאני לא מוכנה להתחבר למוניטור. כואב לי ואני צריכה להיות בתנוחה של כריעה.
אני בכריעה על המיטה והן מניחות עלי את המוניטור בתנוחה שאני. כיף.
מגיע עוד ציר ואני שואגת בתחינה לה' שיוציא אותי כבר. צועקת לפשוש שלי שיצא כבר ויפסיק להכאיב לי.
עוד ציר מגיע ואני מרגישה את הראש יורד. אני צורחת למיילדת:"הוא יוצא!!! הוא בא!!"
שוב צועקת את חיי והוא עוד לא יצא. המיילדת אומרת לי שאולי במקום לצרוח, אנסה לדחוף וכך הוא יצא יותר מהר. אאוץ, אבל תכלס היא צודקת.
בציר הבא אני לוחצת את חיי ומרגישה את הבריאה המופלאה מחליקה לי מבין הרגליים. ראש מתוק ואחר כך וגוף. הרגשה מדהימה שמילים לא יוכלו לתאר. והנה הוא.
אושר. אושר עצום.
האושר המתוק והבריא מגיע לידיים שלי.. כמה טוב.
ולמרות שהלידה הייתה יותר ארוכה מהקודמת וציפיתי למשהו אחר, זכיתי בלידה זו לשליחים מדהימים. אחיות מסורות שדאגו לי מא' ועד ת' והפכו את כל החוויה לאחרת לחלוטין.
היה לי רק תפר קטנטן והרופאה שתפרה אותי הייתה כזאת עדינה, מדהימה ורגישה. והרגשתי שממש חסד השם עלי לדאוג לי לשליחים נאמנים.
הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו.
ואני מרגישה שלאט לאט אני מעכלת יותר ומבינה יותר מה זה להיות אמא. 
)
והרי ראינו מחוסנים שנדבקו... אבל מילא..)