פורום הריון ולידה (עמוד 2207)

אז אחרי שלא היינו אצל חמותי מחנוכה נסענו לחג (הם חלו בקורונה, סגרים, ההריון הלא משעמם שלי..)
אני מאד אוהבת אותם ואוהבת לבוא לשם, אבל הפעם חששתי קצת בגלל הקושי שלי בהריון ובגלל שזה פסח. בעלי אמר שיזכיר לאמא שלו על הסימפיזיוליזיס ואני איכשהו נרגעתי

בשבת- חג היה נחמד פחות או יותר
אבל אתמול היה פשוט זוועה. בזכות הסימפיזיוליזיס הנחמד שלי כמעט לא הצלחתי לשבת או לעמוד, רק עם עזרה של בעלי ואחיזה בקירות הצלחתי להיעמד וללכת, וגם זה רק לשירותים שהיו מטר מהחדר. מתישהו שיצאתי לשירותים בהליכה המדדה שלי חמותי ירדה במדרגות וראתה אותי צולעת להנאתי ונאחזת בכל דבר שלא זז ושאלה עם הכל בסדר. ובדיוק חמי בא מהצד השני עם פנים מבוהלות ואני כזה 'כן זה קורה לי לפעמים'🙈

אה, והיה עוד קטע עם הגיסים שביקרו ולא הבינו למה אני לא קמה מהמיטה ובעלי המתוק התבייש לספר ליד כולם (שהרוב יודעים כמובן) שאני בהריון, למרות שתכננו כבר לספר להם, ורק אמר שאני לא מרגישה טוב. ואז אחרי שהם הלכו הבנתי שהם נעלבו והתחלנו בסבב הודעות התנצלות וסיפרנו על ההריון.

ובלילה היו מלא כאבים מוזרים, והתלבטנו אם צריך מיון ובסוף ויתרנו (במיוחד עם העובדה שאין בעיר שלהם) ואיכשהו נרדמתי.

היום בבוקר הרגשתי יותר טוב ויכולתי קצת ללכת, ורק חיכיתי לרגע שהם יחזירו אותנו הביתה ואני אוכל להיות במיטה שלי. יצאנו בערב, וזו נסיעה עם הרבה עליות וירידות וחמי נהג במהירות. באיזשהו שלב נהייתה לי בחילה מטורפת, ביקשתי מבעלי שיעצרו בצד. חמי עוד לא הספיק להגיע לשוליים ואני הקאתי! באוטו ששל חמי וחמותי! שהם ניקו לפסח! פשוט התפדחתי. וזו ההקאה הראשונה שלי בהריון, אני בחיים לא מקיאה.

בקיצור, אני עכשיו מרגישה מפודחת- מפודחת- מפודחת

וגם עם קצת רגשות אשמה (שאני יודעת שלא אמורים להיות לי) על זה שכמעט לא עזרתי לחמותי בחג

אה, והבטחתי לבעלי שהפעם הבאה שניסע תהיה בסוכות ואם בא להם לראות אותנו קודם שיבואו בשמחה לבקר בבית הנחמד שלנו

זהוו פרקתי

ואם יש מישהי שזיהתה אותי🤦‍♀️ שתכתוב לי

אשמח אם אנשים יתייחסו לשאלה מהותית ופרקטית שכזו, ולא רק לשאלות על הריון. תכל'ס אלו החיים עצמם. והעצות של בעלות הניסיון יכולות להיות משמעותיות ומשנות חיים.

אז התאומים מתוקים, אבל מרגיש שהם (משחק איתם, התפתחות שלהם, קריאת אינפורמציה עליהם, בירוקרטיה ורופאים, הרגעה של בכי ודברים בלתי צפויים, וזה בנוסף לדברים השוטפים: אוכל, מקלחות, כביסות, הצורך לטייל ולהעסיק אותם או להתנהל במקביל אליהם (אבא, עוזרת, סבתא) גוזל את כל היום וכאילו לא דיי בזה הבית לא מנקה את עצמו, ערימות הכביסה לא פוחתות ועוד ועוד.

זאת ועוד התאומים שלנו ערים יותר ביום  (ב"ה, כמעט 5 חודשים) ולאחרונה גילינו לשמחתנו את הגילוי המרעיש הבא: אם משכיבים אותם לישון ב-8 בערב אז יש לנו לפחות ערב לעצמנו. אני אשכרה מוצאת את עצמי כמו בהריון קמה בלילה (בלילה הם ישנים טוב תודה לאל וזה הזמן היחיד שלי לעצמי) כדי לעשות דברים שאני אוהבת, לשתות קפה בנחת או לאכול, לשמוע הרצאה. דברים שמזכירים במשהו את חיי הקודמים.

הבעיה שהורות וענייני הבית גוזלים המווווווון זמן ואז עד שהערב פנוי לי אז יש לי מאתיים אלף דברים שמתחרים על רצועת הזמן המוגבלת הזו: לשמוע הרצאה? לבשל? לראות סרט? לעשות הליכה? להכנס לשירותים כמו בנאדם? לצאת עם חברה? לענות לטלפונים של אמא והחמות? אולי לטפח את עצמי? להוריד שערות בגוף? לתחזק זוגיות? אולי קצת עניינים שהזנחתי בבירוקרטיה שלי? ענייני עבודה? רפואה? נפש? ואלוהים, יש כל כך הרבה דברים!!!! ותמיד הערימות כלים, והכביסה והדברים שעוד אפשר להגיע אליהם ולעשות, וואהו.

איך אתן מוצאות זמן להוריד איפור אפילו? או להתאפר.

גם לזה אין לי זמן. וזה מעצבן. מאד.

כל יום זה כמו מלחמה שאני מפסידה בה, את עצמי, מחדש.

כי גם אם אני עושה את מאתיים מיליון הדברים החשובים, עבורם, עבור הבית, עבור בעלי אני תמיד נופלת מהרגליים ושוב שוכחת את עצמי. וכל יום טס! ואני אומרת לעצמי, היום אני אוריד איפור, כמה זמן זה לוקח? 3 דק'? מטלה קטנה. בשביל עצמי. וזה חשוב.

אבל זה תמיד נבלע בתוך השאר, להעמיד מכונה, לעשות כלים, לשיר להם שיר ביוטיוב, לבדוק שהם ישנים, לענות לטלפון, לקפל כביסה ותמיד זה פחות חשוב מכל השאר. ועוד יום עובר ועוד יום.

ואין לי זמן!!!!

אז אחרי שמנסים שנתיים

עשינו את כל הבדיקות אני ובעלי והכל תקין חוץ מהבדיקה שלי של הפרופיל הורמונלי -

fsh קצת גבוה לצערי..למרות גילי הצעיר

הרופאה נתנה לי לנסות במחזור הקרוב איקקלומין

יש כאן מישהי שהכדורים האלה עזרו לה?

תודה