אשמח אם אנשים יתייחסו לשאלה מהותית ופרקטית שכזו, ולא רק לשאלות על הריון. תכל'ס אלו החיים עצמם. והעצות של בעלות הניסיון יכולות להיות משמעותיות ומשנות חיים.
אז התאומים מתוקים, אבל מרגיש שהם (משחק איתם, התפתחות שלהם, קריאת אינפורמציה עליהם, בירוקרטיה ורופאים, הרגעה של בכי ודברים בלתי צפויים, וזה בנוסף לדברים השוטפים: אוכל, מקלחות, כביסות, הצורך לטייל ולהעסיק אותם או להתנהל במקביל אליהם (אבא, עוזרת, סבתא) גוזל את כל היום וכאילו לא דיי בזה הבית לא מנקה את עצמו, ערימות הכביסה לא פוחתות ועוד ועוד.
זאת ועוד התאומים שלנו ערים יותר ביום (ב"ה, כמעט 5 חודשים) ולאחרונה גילינו לשמחתנו את הגילוי המרעיש הבא: אם משכיבים אותם לישון ב-8 בערב אז יש לנו לפחות ערב לעצמנו. אני אשכרה מוצאת את עצמי כמו בהריון קמה בלילה (בלילה הם ישנים טוב תודה לאל וזה הזמן היחיד שלי לעצמי) כדי לעשות דברים שאני אוהבת, לשתות קפה בנחת או לאכול, לשמוע הרצאה. דברים שמזכירים במשהו את חיי הקודמים.
הבעיה שהורות וענייני הבית גוזלים המווווווון זמן ואז עד שהערב פנוי לי אז יש לי מאתיים אלף דברים שמתחרים על רצועת הזמן המוגבלת הזו: לשמוע הרצאה? לבשל? לראות סרט? לעשות הליכה? להכנס לשירותים כמו בנאדם? לצאת עם חברה? לענות לטלפונים של אמא והחמות? אולי לטפח את עצמי? להוריד שערות בגוף? לתחזק זוגיות? אולי קצת עניינים שהזנחתי בבירוקרטיה שלי? ענייני עבודה? רפואה? נפש? ואלוהים, יש כל כך הרבה דברים!!!! ותמיד הערימות כלים, והכביסה והדברים שעוד אפשר להגיע אליהם ולעשות, וואהו.
איך אתן מוצאות זמן להוריד איפור אפילו? או להתאפר.
גם לזה אין לי זמן. וזה מעצבן. מאד.
כל יום זה כמו מלחמה שאני מפסידה בה, את עצמי, מחדש.
כי גם אם אני עושה את מאתיים מיליון הדברים החשובים, עבורם, עבור הבית, עבור בעלי אני תמיד נופלת מהרגליים ושוב שוכחת את עצמי. וכל יום טס! ואני אומרת לעצמי, היום אני אוריד איפור, כמה זמן זה לוקח? 3 דק'? מטלה קטנה. בשביל עצמי. וזה חשוב.
אבל זה תמיד נבלע בתוך השאר, להעמיד מכונה, לעשות כלים, לשיר להם שיר ביוטיוב, לבדוק שהם ישנים, לענות לטלפון, לקפל כביסה ותמיד זה פחות חשוב מכל השאר. ועוד יום עובר ועוד יום.
ואין לי זמן!!!!
).