פורום הריון ולידה (עמוד 2373)

הי בנות, אני קוראת סמויה בפורום כבר הרבה שנים. אף פעם לא פתחתי ניק ולא הגבתי, אבל מרגישה חלק...
לפני 3 חודשים ילדתי בן מתוק ב"ה. הוא הגיע אחרי כמעט 6 שנות המתנה.
עברנו הרבה טיפולים ודמעות ואכזבות עד ההריון המיוחל.
כל הבדיקות בהריון היו תקינות, אבל מייד אחרי הלידה התברר שהחמודי הוא לא תינוק רגיל... הוא סובל מתסמונת נדירה שכוללת הרבה מאד מומים. מאז הלידה אנחנו עדיין מאושפזים בבית חולים. לרופאים אין הרבה מה לעשות, אבל רוצים שהתינוק יהיה בהשגחה עד שיתייצב.
כמובן כל הפוקוס, שלי ושל המשפחה הוא סביב התינוק החולה. עד לפני כמה ימים בכלל לא קלטתי באיזה סיטואציה אני נמצאת. פעלתי על אוטומט. מהבית לבית חולים לשיחות עם הרופאים ועם פירר ועם מי לא... אבל פתאום הכל כאילו צנח עלי בבת אחת. עייפות מטורפת, לאות, דיכאון, אכזבה, התפרצויות בכי בלתי נשלטות (אתמול בכיתי כמה שעות ברצף, הרגשתי שאני כמעט נחנקת מדמעות והיסטריה).
חלמתי כל כך הרבה להפוך לאמא. רציתי תינוק חמוד ובריא, כמו כולם...
רציתי חופשת לידה מפנקת, רציתי שישימו לב שילדתי. ( אולי זה מוזר שאני חושבת על כאלה דברים כשיש לי ילד חולה כל כך...) אני שבורה ומרוסקת. קשה לי לאהוב את התינוק, מתביישת באיך שהוא נראה.
פשוט מרגישה שהחיים נגמרו. לא יודעת איך לקום מכאן.
הלידה גם היתה ממש טראומטית ולא היה לי מתי לנוח, להתאושש ולעבד את מה שהיה.
כשניסיתי לשתף את המשפחה אני מקבלת תגובות כמו: את חייבת להיות חזקה בשביל הילד, אלוקים מנסה רק את מי שיכול לעמוד בניסיון, זה זכות לגדל נשמה גבוהה כזו וכו'... זה רק מעצבן אותי. אני לא רוצה להיות חזקה! אני לא יכולה לעמוד בכזה ניסיון! למה זה מגיע לי??? אני כותבת ובוכה.
מרגישה שהכל סוגר עלי.
זהו, פרקתי ...

בראשון ממש הקפדתי, בשניה קצת פחות ועכשיו ממש בקושי.. אני ממש רוצה להתחזק בזה ואני סתם מתעצלת... כמו ויטמין D שיודעים שצריך לתת וסתם מתעצלים... וזה לא כזה סיפור... חיזוקים יתקבלו בברכה רוב תודות!!

טוב. הייתי מעדיפה אנונימי לגמרי אבל לא הצלחתי.

עוד מישהי מוצאת את עצמה עם מליוני מחשבות בשבת?
בכל אופן. זה תוקף אותי בעיקר בשבתות. הלבטים, הספקות, ההתלבטויות האינסופיות.
התחתנתי לפני מעל 4 שנים. לא היה רגע אחד מאז שהייתי בטוחה ש"זה זה". המשפחה עפה עליו כשיצאנו, אמרו לי בשיחת ייעוץ "אם את חושבת שיגיע פתק מהשמיים שיגידו לך שהוא האחד ב100% אז את טועה... תני לקב"ה מקום" ובנוסף לכל כבר רציתי להתחתן ולא ידעתי אם יגיע משהו טוב יותר בהמשך. כל אלה הובילו אותי פשוט להסכים.

שלא תבינו לא נכון, הוא אדם מדהים. הוא טוב אליי ברמות שאני אפילו לא מבינה למה... הוא אבא מהמם. סבלנות אינסופית. ירא שמיים, משפחתי ובקיצור... יש עליו.

אבל בכל זאת. יש ב"ה הרבה בחורים טובים בעולם. אבל לא כולם מתאימים רק כי הם טובים ומקסימים....
איתו יש משהו שחסר. רציתי מישהו שיגרום לי לרצות להיות אדם טוב יותר, יצאתי עם אחד כזה שגרם לי להרגיש ככה (והוא לא התאים לי בכלל מסיבות אחרות). אבל מאז שהתחתנתי נהייתי אדם גרוע יותר. אני מרגישה שאין לי מוטיבציה להתקדם ולהיות גרסה טובה יותר של עצמי.

למרות הדברים הטובים שבו, הפער בערכים ביננו מאוד מעיק עליי. הוא מהסגנון שמעגל פינות, שחדור מטרה אבל גם אז עושה דברים פחות כשרים על הדרך... הוא לא אוהב עומק ולא מבין דברים עמוקים. הוא גם אומר את זה חד וחלק. באופן טבעי, עם הזמן התחלתי לאבד את העומק ופחות להתחבר לצדדים האלה בעצמי.. כי השיח ביננו היה נטול חלקים כאלה. וזה כואב כי זה היה משהו כל כך חשוב לי.

אני לא מצליחה לדמיין את המשך החיים שלנו ביחד. איפה נגור ואיפה נגדל את הילדים.
הרגשות היו תמיד על אש נמוכה ואז בשנה האחרונה תפסו אצלי מקום ניכר בהרבה.
הוא לא מתאים לי. עשיתי טעות. ואני מתחרטת שלא חיכיתי למישהו הנכון. זה קשה לי לכתוב את זה.. כי זה מאוחר מדי.

גם ברמה החיצונית התפשרתי. הוא כמובן לא דחה אותי אבל התפשרתי על דברים שהפריעו לי.. לו הייתי מבינה שדברים כאלה לא הולכים ומשתפרים עם הזמן... אלא צפוי שמקריחים ומשמינים עם השנים ואני מאבדת לאט לאט את המשיכה הבסיסית שהייתה לי. זה משליך על המיניות וכתבתי על זה בעבר ואין לי כח לפרט.

כל הזמן רצה לי מחשבה ילדותית; אם אתגרש עכשיו, יש מצב למצוא מישהו. אני עוד צעירה וככל שמתקתק השעון יש פחות סיכוי...

מצד שני, אני יודעת שמתגרשים כשממש אין ברירה. כשאיום ונורא. זה לא המצב.
הוא אוהב אותי. ואני לא מספיק אותו. לא שמחה איתו. והוא כזה מסכן... כי זה לא מגיע לו! אישה אחרת הייתה עפה עליו! ולמרות המאמצים מרגישה מרוחקת ושפשוט לא רוצה אותו.
היינו אצל מטפל לפני כמה זמן. והוא הבהיר לי שאני צריכה קודם להיסגר על עצמי אם אני מחוייבת לנישואין האלה או לא.
אוף ואני לא מצליחה להחליט!! זה הסבל הכי נוראי שחוויתי בחיים. שהבחירה החשובה ביותר בחיים הייתה טעות.
כל השבת הייתי במיטה בתסכול ובבכי..

סתם ככה הלידה מתקרבת וזה מטריד אותי.

בשתי הלידות האחרונות,

באיזהשהו שלב גמרתי בלי מטפחת

עוד לפני שהתינוקת נולדה.

באטרף של סוף הלידה והיציאה, אני לא כל כך שמה לב

אבל פתאום אחרי 10 דק' שאני קצת מתאוששת

אני קולטת שאני מול- מיילדות, תופר, ואנשי צוות חשופת שיער.

זה מפריע לי ממש.

 

לידה ראשונה עם מטפחת רגילה,

ולידה ראשונה עם מטפחת משי פשוטה כזאת של סבתות

וגם נפל.

 

מעניין אותי לשמוע אם אני היחידה או שזה נורמלי?

וכמובן עצות איך כן להשאר עם מטפחת.

ברטים וכאלו לא בא בחשבון.

 

ושאלת בונוס-

נשים שילדו במים בבית חולים/בבית

מבחינת צניעות- מה לבשתן? בגד ים או שנשארתן עם לבוש מינימלי?

תודה לכולן

מוזמנות להשתתף במשאל הנחמד שלי ולשתפני

שוטו!