הרגע הזה שאת מרגישה שאין מי שיבין אותך..
את משתפת את אמא ואחותך שאת לקראת טיפולי פוריות...
והן בתגובה כל כך קרה " אבל תגידי תודה שיש לך ילדים, ושניצלת ממוות את יכולת למות"
או תגובה מאמא שלי ש" בחייאת כמה זמן את כבר מחכה מה את בלחץ??" ( מחכה שנתיים, כולל 2 הפלות באמצע עם כריתת חצוצרה )
שורה תחתונה יוצא מדבריהן של , מה את בלחץ!?
וזה כאב.. זה כאב לי מאוד.
במיוחד שאני יודעת כמה אמא שלי סבלה כדי להביא ילדים לעולם.
את כולנו הביאה בטיפולים, לא הרבה זמן אחרי שהתחתנה! אז ממנה ציפיתי להכי אמפתיה בנושא..
ואז אני מתחרטת שבכלל שיתפתי, למה הייתי צריכה?! למה לא יכולה לשמור לעצמי ולבעלי וזהו? שונאת את עצמי על זה.
אז החלום שלי למשפחה ברוכה כבר התנפץ..בכל זאת אני גם אחרי מספר ניתוחים קיסריים..
אז כבר שלמה עם משפחה קטנה ואיכותית
אבל עדיין, רוצה , רוצה, רוצה..רוצה עוד ! הרגש והשכל במלחמה שוטפת.
אני לקראת טיפולים , שאני כל כך לא רוצה לעשות! אבל מה לעשות שכל הרופאים אומרים שזה הכי נכון לי.
שאין מנוס.. וכל חודש מחדש מבינה שאולי זה באמת המפלט..
אז החודש קיבלתי את המחזור בצורה הכי קרירה שיש.. אולי כי הקדים כל כך וה' עזר לי למנוע את ההתרסקות עם הציפייה..
אבל כרגיל.. תמיד עם הפנים קדימה. כאילו משהו שם אף פעם לא מוותר..
מרגישה במלחמה תמידית עם עצמי.. בים תחומים בחיים..
אבל הכי גרוע, זה שאני מרגישה שפשוט לא מבינים..
כל החברות שלי גם אלו שכל כך לא רצו עכשיו, בהריון.. שתיים מהן צריכות ללדת ממש עכשיו בתל"מ שהיה גם שלי עד לפני 7 חודשים כשכרתו לי את החצוצרה עם ההריון שהגיע גם ככה אחרי הרבה זמן וציפייה..
אז למי אגיד שקשה?
ובמקום להתעלות רוחנית , אני מרגישה כל כך רדודה בתקופה הזאת..
אוף..
הייתי צריכה לפרוק