אני חושבת שעצם העצירה לשאול היא חשובה כל כך. וזה מבטא איפה באמת הרצון האמיתי שלך נמצא, מה באמת חשוב לך.
נכתבו פה המון רעיונות לדברים שאפשר להוסיף שיכולים להוסיף.
רוצה להוסיף על מה שנכתב, שלפעמים להתחיל זה הכי קשה. בשכל את יודעת שאת רוצה, אבל במציאות זה לא מגיע לידי מעשה. הרצונות האחרים, הנמוכים יותר, גוברים על הרצון הפנימי, והוא לא מצליח להתבטא.
אז קודם כל, זה טבעי שזה ככה. לא צריך להיכנס לרגשות אשמה על זה שאת לא מצליחה ליישם את הרצון בשטח. הלב והשכל לא עובדים באותו קצב, וגם מה שבשכל מבינים מיד, לוקח זמן ללב לקבל.
אני חושבת שהצעד הראשון, זה לפנות את הזמן לבירור של הנושא. ממש לקבוע 'דייט' עם עצמך, זמן להתבוננות, ובזמו הזה לחשוב (אולי בכתיבה, לי המחשבות פחות בורחות ככה)-
> מה בפועל את רוצה שיהיה? (את יכולה לקחת רעיונות מכל מה שכתבו לך, לראות אילו מהאפשרויות הכי מדברת אלייך ואיתה את רוצה להתחיל)
> למה זה חשוב לך?
> מה יעזור לך להתחיל?
ברגע שהדברים יורדים לפרטים, אז הרצון הפנימי הזה יצליח לגבור על הרצונות האחרים שמסיחים את הדעת מהרצון האמיתי.
פרק ב' במסילת ישרים מדבר בדיוק על הקושי הזה, שהחיים שוטפים ולא מספיקים לעצור בשביל הדברים החשובים באמת-
"ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה, ט): תכבד העבודה על האנשים וגו', שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלמד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה."
ועוד משהו בכיוון נוסף -
אני חושבת שהשאיפה היא להרגיש את ה' בתוך החיים עצמם, ולא רק בזמן של עיסוק בדברים של קדושה.
אני מאוד בעד לימוד וקריאה ושמיעת שיעורים (וגם עושה את זה בעצמי, ומתחברת להרבה מההמלצות פה), אבל אני חושבת שחשוב גם לזכור שאנחנו רוצים את הקשר עם הקב"ה בתוך העשייה בחיים בפועל.
מה שעוזר לי באופן אישי לחבר את הדברים, זה לכתוב או להגיד בסוף היום תודה לה' על הדברים שהיו היום - גם על הדברים הטובים שה' נתן, גם על כל הדברים שהיו והצליחו, גם על הדברים שאני הצלחתי בהם (וכאן זה גם הזדמנות לאיזשהו חשבון נפש, אבל בכיוון חיובי - לשים לב איפה הצלחתי, איפה התגברתי, איפה עשיתי את רצון ה' גם כשהיה לי קשה), וגם על הדברים הפחות טובים שהיו (ופה אני יכולה לנסות להבין למה זה בכל זאת היה טוב, ולפעמים אני לא אביו אבל בכל זאת אני אודה לה' מתוך אמונה שזה טוב לי).
כתבתי את זה פה ארוך, אבל זה יכול לקחת ממש כמה דקות. ועצם ההתבוננות בסוף היום, עם הזמן גורמת להסתכלות כזו גם תוך כדי היום, לדיבור עם ה' גם תוך כדי שהדברים קורים וכו'.
ואפשר אחרי ההודאה, לחשוב גם על משהו שאני רוצה לתקן, משהו אחד שה' היה רוצה שאני אנהג בו אחרת, להתפלל על זה ולחשוב מה יעזור לי בפועל לשנות.
שיהיה בהצלחה רבה!
) כך שככל הנראה זה צמוד לביוץ. 
