פורום הריון ולידה (עמוד 2541)

או הדימום הראשון -שהוא מוקדם מאוווודד לבדכ. מחזורים ארוכים יחסית לרוב ולא סדירים.

או כאבים בצד לפני שבוע וחצי ומיד כמה שעות אחכ התחיל הכאב הקבוע בחזה.

אם אופציה ב'- המחזור עוד לא באיחור ומפחדת שיגיע

גם אני סבלתי בחודשים האחרונים מדימומי ביוץ לראשונה בחיי.. ומכאבי ביוץ חזקים אבל אצלי זה היה במקביל אז זה מאוד מסתדר עם דימום ביוץ

יודעת שתגידו שאי אפשר לדעת בוודאות. אבל עדיין אשמח מאוד לשמוע כל דבר

ולא צריך עוד סיבות
זה בהחלט משהו אישי מותר לך לרצות לחוות את ההתרגשות והארגונים לבד בלי שמישהו יתחיל לארגן לך ברית.
אם קשה להם לקבל את זה באמת עדיף להגיד שלא יודעים.
בכל אופן זו צריכה להיות החלטה משותפת של שניכם תנסי להסביר לו שאצלך זו הרגשה שונה כי העובר נמצא בתוך הרחם שלך וזה משהו אנטימי רק שלך ולו

וגם זה מקובל במשפחות של שנינו אז זה יותר קל..
למה לא לספר?
כי זה שלנו, וכי הברכה שרויה בדבר הסמוי מן העין

חוץ מלהורים בראשון לא ספרנו. לי הרגיש סתם אנרגיה מיותרת וכבדה. בשניים הבאים ספרנו למשפחה ואם מישהו שאל ענינו. לי היה יותר רגוע וסבבה ככה. גם לילדים ספרנו. כל זה אחרי סקירה מאוחרת שיש ככה פחות צ'אנס לטעויות. אבל אם לא מרגיש לך אז אל תספרי. אין פה איזה טעות. נשמע כרגע שיש בעיקר עניין זוגי ביניכם. בעיני יותר חשוב לדבר וללבן את זה ביניכם מאשר אם לספר או לא לספר מה המין.

וכשעבדתי במקומות חילוניים עוד יותר הבנתי כמה זה מפריע לי בחברה הדתית.
אני יודעת, מספרת, ההריון גם ככה לא סמוי ולא חושבת שזה שידעו אם יש לי בן או בת יהפוך את ההריון למשהו אחר.
אנשים מתעניינים (תכלס מסקרן) ואני שמחה לענות.

ואת יכולה לומר שאת לא יודעת אם קשה לך למרות שאת יודעת. אבל בעיניי זה להשקיע מאמץ מיותר. תספרי, ישמחו בשבילך.
הריון תקין וידיים מלאות!

גם ככה קשה לי בהריונות
עם כל השאלות החופרות...
מתי?
את גדולה!
ואיך ומה ומו
האמת שונאת שזה נושא שיחה עם כל אחד שבא לו.
אז לפחות זה ....
אני אוהבת פרטיות

אף פעם לא הפריע להם שלא סיפרתי, קיבלו נורא בפשטות את: אנחנו שומרים את זה לעצמנו עד הלידה

בעלי מגיע ממשפחה שלא מספרים
אצלי כולם מספרים ואני לא רואה בזה שום בעיה

בהריון הראשון ממש הקפדתי לא.לספר, שקלתי מילים, לא סיפרתי אפילו לאמא שזה היה הכי קשה כי היא לא הבינה למה ומאוד רצתה לדעת (כשבתכלס בדיעבד היא ארגנה את הברית כי אנחנו היינו אאוט אחרי הלידה + היא נוהגת לסרוג לכל נכד/ה שמכה ליציאה מהבית חולים והחא סרגה אחת ביומיים)
ובדיעבד זה דרש ממני כל כך הרבה אנרגיות בלהסתיר משהו שאני לא רואה אפילו טעם בלהסתיר אותו שהודעתי לו שבהריון הבא אני לא אלך ואפרסם ביוזמתי אבל גם לא אשקיע מלא אנרגיות בלהסתיר
ובאמת אמא שלי יודעת עכשיו ובטעות גם חמותי (מנש בטעות... היא לקחה את זה די קשה שנפלט לי הכינוי חיבה של העוברית שהוא לגמרי שם של בת)

אצל המשפחה שלי מספרים חופשי אצל בעלי לא מספרים ולכן מפריע לו שאני מספרת כי להורים שלו זה מפריע.
אני מאד יכולה להבין את בעלך, לי זה יוצר תחושה ממש לא נעימה. אמנם אחים שלי לא אומרים כלום אבל אצלנו בבית יש ממש אווירה של פתיחות וזה שלא מספרים ממש יוצר אצלי תחושה של מועקה וחוסר פתיחות וזרימה ומרגישה לא טוב עם זה שאני לא מספרת לאחים שלי. וזה ממש לא בקטע של להיכנס לחיים ולעניינים אישיים אני רואה אותם כשותפים לשמחה שלי ולא מעוניינת להסתיר מהם (כמו שלי זה חשוב לדעת גם להם) בכלל אצלנו לפני לידות האחים והאחיות מאד שותפים אחותי יכולה לעבור סתם בחנות של תינוקות ולראות משהו יפה ולקנות ומרגישה די דפוק עם זה שהיא לא יכולה לקנות כי היא לא יודעת מה זה.שוב לא בעניין שאני נהנית מזה שהיא קונה לי אלא שגם היא חלק מהעניין וחשוב לי שהיא תרגיש שותפה.
בהריון האחרון הגענו לאיזשהיא דרך ביניים שסיפרנו רק לחלק מהמשפחה שלי (הגדולים יותר שיודעים לשמור סוד) והמשפחה שלו לא יודעת מזה שהם יודעים.

ולכן הפסקתי עם המשחק הזה, בהריון הראשון לא סיפרנו. אחר כך שיחררנו. סיפרנו לכל מי ששאל, גם לילדים.

להתחבר לתינוק...
ו... לא רואה עניין בהפתעות, שונאת שחופרים לי, מעדיפה לשלוט בסיטואציה.
ואצילנו במשפחה שלא מספרים חופרים ממש... לפי צורת הבטן.. יאללה, צאו לי מהרחם!
אנחנו תמיד מספרים אחרי סקירה.
חוצמיזה, גם ככה צריך כל ההתחלה להסתיר, ואני אחת ששונאת סודות מיותרים...

במידה וההסתרה גובה מחיר נפשי הייתי מספרת

הילדים יודעים המשפחה יודעת. הכל טוב.

עוזר לי להרגיש קצת פרטיות. גם ככה כולם בוחנים מסביב...

כשאנשים מתחילים להסתכל לפי הגוף (בטן גב וכן הלאה), זה בעיקר מגוחך בעיני, גם הנסיון לעקוף את ההסתרה, גם הזלזוח ברצון שלי לשמור את זה לעצמי, ובעיקר בגלל הטעויות.
אני מבינה את הסקרנות, ולכן כל עוד אני לא יודעת את מין העובר אני מדברת חופשי על זה, גם אני סקרנית. ברגעי שאני יודעת את המים הם יודעים שכשהם עוברים לדבר על זה אני מחוץ לשיחה (ואז מנסים לפענח לפי המבטים...).

תכל'ס, אנשים מהצד מקבלים ממש בפשטות שאני אומרת שאני לא אומרת את המין ולא חופרים. במשפחה של בעלי כל ההריון הראשון סבב סביב זה, ועכשיו בהריון השלישי הם כבר הרבה יותר מכבדים (בהריון הראשון זה גרם לי להסתיר גם את התאריך בהריון השני כי הרגשתי שזה ממש מעיק, אז כנראה הם ראו שעדיף להרפות..). אגב הוא בכור אז זה לא שיש כבר איזה נוהל ידוע בנושא..

אבל נראה לי שהשאלה שצריכה להישאל זה מה גוזל ממך יותר אנרגיה. להסתיר (ולהתמודד עם מה שבא בעקבות ההסתרה) או לספר (ולהתמודד עם מה שבא בעקבות הגילוי)?

כי מבינה אותך שזה באמת לפעמים יותר מעיק לא לספר מאשר כן לספר. ולמשפחה לא לגלות. טלא אם כן יש ממשק כלשהו בין המשפחה לעבודה שלך?
אני החלטתי שלמשפחה שלי ובעבודה אני כן מספרת בגלל שאני שונאת.את.הצורך לענות מליון פעם "אנחנו חא מגלים" על השאלה מה יש לך, בן או בת, ואצל בעלי אמרתי לו שיעשה מה שהוא מבין עם המשפחה שלו.

יש לי במשפחה חילונים שגם לא מספרים עד הלידה- ממש לא קשור

 

לאף אחד לא באמת איכפת אם זה בן או בת. חוץ מאמא שלי שתמיד מנסה לנחש לפי הצורה של הבטן .

בכל ההריונות של הנשים הקרובות אלי, היה נחמד לדעת כשידעתי, חוץ מזה אף פעם לא עניין אותי מה המין.

כשקיבלתי טלפון X ילדה בן/בת זה תמיד היה "אהה אוקיי..., מזל טוב" ולבן "אז מתי הברית?"

 

לגבי ההכנה של הדברים- האמת שחוץ מבגדים ליציאה מבית החולים (שזה רציתי שיהיה ממני) ומהעגלה והריהוט, לא הכנתי כלום גם כי לא ידעתי מאיפה להתחיל. וההורים של בעלי הביאו לנו מלא בגדים חדשים לכל מיני גילאים והכל מכובס ומוכן לשימוש וציוד שצריך.

אולי את רוצה לעשות את כל ההכנות בעצמך בלי שיתערבו, אבל דווקא לי היה מעולה שלא הייתי צריכה לדאוג לזה בכלל

בתפיסה שלך וגם ככה אני-לא מספרת מה מין העובר עד הלידה.
גם אם מעקמים את האף או מתייחסים בפליאה אני מחזירה בהומור.. הכל טוב!
אצלי זה בא ממקום של שמירה על הפרטיות שלי- לא עניין של צניעות, ולא ענווה ולא צדיקות ולא התחסדות..
החיים שלי הם שלי ולא לראווה.
כי בדורות האחרונים יש תפיסה שהפרטיות שלנו נפרצה והתמוטטה ולכל אחד יש היתר לחפור בקיר ובפנים ובקישקע שלך ולדעת מה יש לך ואיפה! ומה אכלת לארוחת בוקר אתמול..
ובוא נודה על האמת המידע הזה לא יתרום למישהו יותר מידי.
אם תהיה ברית מה זה ייתן להם?? אם תהיה בריתה מה יוסיף להם???
זהו תודה על השירשור לפריקה
D;

של הילד אם בן ה5 שלך מאוד מבין ושואל ויגיד לך שהוא שם לב שהבטן גדלה וישאל אם את בהריון אז ברור שבאותו רגע לספר
אבל אם אפשר לזרום איתם עדיף לדחות הציפייה הארוכה מאוד בשבלם כמה חודשים זה נצח

אין לי מושגים בזה... 

תודה!

תינוקות בבטן וכאלה אז כמה שיותר קרוב ללידה

כשהבת שלי הייתה בת שנתיים וחצי והבינה מאוד שיוולד לה אח בע"ה, סיפרתי בחודש 5 בערך, נתתי לה זמן מוגדר (× שבועות אחרי שנפרק את הסוכה) ולמרות שזה היה הרבה זמן לחכות היא לגמרי יכלה להכיל.
גם לבן שנולד סיפרנו בגיל שנה וחצי שעוד כמה חודשים תהיה לו אחות. הוא פחות הבין אבל היה שותף לזה שיש לאמא בטן גדולה, ותצא תינוקת.
אני בגישה שילדים מבינים, והם שומעים שמדברים על ההריון, ולא נכון לדעתי להסתיר מהם. אז לספר לפני שכולם מתחילים לדבר מעל הראש שלהם ולתווך להם את עניין הזמן (הוא בינתיים גדל וצריך להתחזק כדי שיהיה מוכן לצאת..)

שהבטן כבר בולטת ויש לה נוכחות

מצד שני זה מאוד תלוי ילד כי יש כאלה אם מודעות יוצר גדולה ויש כאלה רחפנים...
מצד שני לי היה קריטי שישמעו את זה ממני ולא מדודים או סבא וסבתא (למשל יכולים להתעניין איך הם עם זה..)

אני סיפרתי בסוף חודש חמישי כי הייתי צריכה שיידעו הייתי בשמירת הריון, ולילדה בת 4 זה היה ממש מוקדם היא שיגעה אותי עד הלידה

לק"י

לא הפריע להם שלקח זמן עד הלידה.
זה לא היה בראש מעניהם כנראה....

נראה לי שסיפרנו להם כשסיפרנו להורים ולאחים

שלא ישמעו בסוף מאיזו שכנה. אישית למרות שכבר ראו לא הכי שמו לב וספרתי אחרי סקירה ראשונה. ממש לא הוגן בעיני לספר להם אחרי שכל העולם ואשתו רואה ומדבר. לגבי זמן ההמתנה לא ראיתי שום בעיה. לילד בן שנתיים ומשהו בהריון השני ובהריון השלישי לילדה בת שלוש וילד בן חמש וחצי. מספרים ומסבירים שלוקח הרבה זמן לתינוק לגדול בבטן וכו'. זה גילאים שאפשר להבין ואם שואלים מתי עניתי הרבה זמן. או הצמדתי לחג או תקופה אם רלוונטי. לא כזה היסטרי בעיני זה לא שזה תופס את כל המחשבה שלהם כל היום. הם עסוקים בחייהם. מתרגלים לרעיון. לאט לאט מטפטפים שינויים. לקראת הסוף מתחילים לדבר על איך זה יהיה. שאמא תלך וכו'. הרבה הכנה ושיח ומענה לכל שאלה. לא מצליחה להבין מי שלא מספר עד הסוף. הילדים לא עוורים והם רואים שומעים ומרגישים. גם ציינתי שנתפלל שהכל יהיה בסדר ובבריאות והכל. לא ראיתי שום בעיה עם ציפיה היסטרית. מקסימום שואלים אז עונים. יש עוד זמן. הוא עוד קטן. לא מבינה את. הלחץ מזה שהם לא יעמדו בציפיה. יש להם עוד דברים בחיים והם מקבלים את המציאות הרבה יותר בנחת ממה שנדמה לנו. להיפך ככה יש זמן להכל לחלחל

את העולם כמונו ולרוב לא נעלבים כי לא סיפרו להם מקסימום נגשים לאמא ושואלים אם זה נכון.

גם לפני הם התפללו ושאלו מדי פעם. והבטחתי לספר להם. אז אני לא אספר בשבוע 6 כי אני לא מצפה מהם לשמור סוד. אבל בשבוע 16 אצלי רואים מצויין. משפחה קרובה יודעת קודם וזה לגמרי הזמן. לי הרבה יותר חשוב שהמידע יגיע ממני. כמו בכל דבר בחיים שאני רוצה להיות מקור המידע האמין שלהם. ואת כל השאלות שעולות מזה למשל איך הוא הגיע איך יצא וכו'. שיפנו אלי! הרבה יותר קריטי בעיני מאשר חשש לחוסר סבלנות.

את הילדים שלה

בעיני זה פחות האופי (אלא אם הילדים רחפנים ברמות על) אלא יותר טיב של פתיחות וקשר. אני דוגלת בפתיחות כי שוב אני רוצה שהשאלות והלמידה של החיים עצמם יהיו דרכי.

שלקחו את הבשורה ממש קשה וזה הגיע למצב שהאמא שסוחבת את ההריון צריכה להתמודד גם עם זה לתקופה ארוכה
אז צריך לחשוב על כל הצדדים

לק"י

מניחה שזה תלוי איך האמא מרגישה, איך מספרים ובאופי של הילדים.

ואם הם לקחו את זה קשה, לא בטוח שאם היו יודעים חודש לפני הלידה זה לא היה להם עוד יותר קשה (הלידה עצמה). ככה היה להם זמן לעכל.

לדקור את הבטן של אמא היא הייתה צריכה ממש להגן
אבל חוץ מהסיפור הקיצוני אז ילדים שנהיים כעוסים מרוגשים וכן הלאה יש ילדים שקשה להם כבר עם הציפייה הארוכה.

לדעתי ככל שזה מדובר ומורגש יותר טבעי יש פחות חשש מכל מה שתארת בחצי השני של מה שכתבת.

לק"י

אבל אם זה ילד שהיה לו כל כך קשה לחשוב על אח חדש, לא בטוח שבלי הכנה של כמה חודשים, המצב לא היה יותר גרוע.

ושכל הורה יחשוב על הילדים שלו.
כמו שכתבתי, אצלי זה לא עמד בראש מעייניהם. לא הטריד את מנוחתם יותר מידי.
(מה גם שאם האמא לא מרגישה טוב בהריון, מאוד הגיוני שזה מה שעושה רע לילדים, ולא זה שהם ידעו שיש הריון. ואולי להיפך- ירגיע אותם שאצא שלהם לא חולה).

אם יש איזה קושי עדיף לטפל בו ולהכיל אותו ולהרגיע אותו במשך ההריון. ולא בסוף עם כל הלחץ וחוסר הפניות מסביב ללידה עצמה. זכותך לחלוטין לחשוב אחרת. זו נקודת המבט שלי. אבל נשמה. אצלך ההריון זה תקופת חושך. אולי לכן את מרגישה כך. אבל לא כולנו היפרמזיסיות. לי יש יותר פניות לטפל בחששות בהריון מאשר בתשיעי ואחרי הלידה. אני בכלל לא מבינה איך אתן מביאות יותר מילד אחד שניים. מעריצה!

ולםי דעתי, אם באמת הילדים יקחו קשה, עדיף לספר להם בשלב מוקדם, שיהיה להם זמן לעכל, יותר קל להתמודד עם הקושי של הילדים בהריון מאשר אחרי לידה עם תינוק קטנטן.

לק"י

אבל נהנית לשתף אותם בזה.
הם הרבה יותר קרובים אלי מאשר כל האחרים, ואני רוצה לשתף אותם.

ובניגוד למה שהרבה פעמים כותבים פה, להם זה לא הפריע שיש זמן עד הלידה.
(ובכל מקרה לא הייתי מספרת רגע לפני הלידה. חושבת שצריך הכנה כלשהי).

כשהיו שואלים היינו עוברים על כל החגים והימי הולדת ואומרים אחרי מה זה יהיה..

לק"י

אבל אם חשוב לכם ממש לשמור בסוד, אל תספרו להם אז.

כי ברגע שרואים, זה אומר שכולם יודעים ואז יש סיכוי שהוא ישמע מאחרים שאמא שלו בהריון.
בפורום הזה למדתי שיש מגזרים שבהם לא מדברים על הריון ואז אין סיכוי שמישהו יאמר לילד משהו על זה שאמא שלו בהריון. אצלנו במשפחה ובחברה זה לא ככה, ברגע שההריון נראה וברור. אף אחד לא יעלה בדעתו שהילד לא יודע, ואף אחד לא מתבייש לדבר על ההריון עם האמא ליד הילד או עם הילד.
אז לא רואה דרך להסתיר מילד הן חמש משהו גלוי.
וגם חושבת על בן החמש וחצי שלי, ב"ה הוא נבון וערני, נראה לי שאם אהיה בהריון הוא ישים לב וישאל, איך אפשר לספר רק בחודש שביעי שמיני?

בערך חודש שלישי. גם שימח אותם וגם מאד עזר לי במיוחד עם הגדולה היא מאד התחשבה ועזרה הרבה בלשחק עם האחים ולא לריב (בת חמש)

 לנו אף פעם לא סיפרו ,בלידות האחרונות ממששש בסוף אבא שלי רמז לקטנים אנחנו כבר הבנו ,אמא שלי בחיים לא דיברה על זה פשוט לא התאים לה באופי ,גם שהיתה בהריון שהיתי בסוף תיכון הינו מדברות על זה ברמזים ויש לנו קשר הכי טוב שיש ולא זוכרת שהיה לי קשה עם זה הפוך נראה לי הכי טבעי ונורמלי אצלי זה הפך למשחק אישי אם אמא לא מרגישה טוב זה אומר ש... האמת מרגישה עם זה עד היום הכי טוב שיש וסיכויים גדולים שגם אני אנהג כך ,כרגע שאנחנו היינו צריכים לספר עוד לא לילדים.... ממש לא רציתי אבל זאת היתה תקופה שהיינו אצל ההורים והרגשתי נורא לא טוב אז זה התגלגל 

הכל כל כך מובן!
כל הריון שמרגישים ככה בהתחלה
בלי קשר לחוויה הקודמת שלך
זה איכסה אחד גדול.

וזה בסדר לקטר על זה
עם כל השמחה וההודיה.

בטח כשזה אחרי חוויה כל כך קשה ומפחידה
הגוף זוכר הכל
וההרגשות הפיזיות האלו זה בהתניה לדבר הרע שקרה לך אח"כ.

אז ממש מובן והגיוני
ונראלי
תנסי להסיח את הדעת כמה שאפשר מהמחשבות הקשות
ותתמקד באיך להקל על עצמך
דיקלקטין
וארוחות קטנות.

ותחבקי אותך...
הכל יהיה ממש ממש בסדר בעז"ה.

שלחתי עכשיו בקשה לרופא למרשם דיקלקטין

חלאס על הקמצנות

מרגישה מסריח. 

מגיע לי

מה מגיע לך?😔

שיואווו - הריון ולידה

טמטום
לפחות הצחקתי אותך...

כל דבר שיוכל לחזק אותך

סה״כ @משמעת עצמית זכית להצחיק אותי בתוך הבאסה

על הדקה
אז אני פשוט אסתום וזהו🤣🤣🤣

איזה סתומה יצאתי🙈
חשבתי שכתבת שמגיע לך שאת מרגישה מסריח
😆😆😆😆

טפשת, מה שלומך היום?

חיבוק!! ממש קשה שהדבר הכמעט ראשון שחווים בהריון זה הסיוט של הבחילות והריחות...
אין זמן לשמוח ולהודות כמו שצריך...
מקווה שהזמן יעבור מהר והפעם בתשעה חודשים ללידה טובה.

בהצלחה יקרה! מתפללת עלייך שתרגישי טוב (פיזית ונפשית)

ממש מובן וברור שזה קשה
עם כל השמחה של ההריון לא קל להרגיש זיפט.
לגבי החרדות באמת לא קל אבל מתפללת עבורך שהפעם יסתים בידים מלאות בזמנו

תודה שאת נותנת מקום לרגשות האלו 

זה באמת לא קל..

אני עברתי שתי הפלות רצופות ואז הריון תקין שהסתיים בבונבון חמוד ושמנמן שברגעים אלו ממש יונק.
זו הנחמה!
תחשבי קדימה.
בסוף זה יגמר, אי"ה בידיים מלאות שמחה.
שוב חיבוק.
זה קשה ונוראי.
אבל הכל שווה!!!!!

על לידה 

על תינוק

ואז נכנס היצר הרע- 

מי אמר שתגיעי לזה? מי אמר שלא ייגמר

קישטא מפה!

אז מה התשובה האמיתית לפחדים האלו?...........,,

התשובה האמיתית היא אמונה

שה׳ עושה בשבילי את הכי טוב והוא ידאג לי

וגם השתדלות

במידת האפשר לשמור על ההריון במה שכן ידוע כחשוב

 

חיבוק איתך
הפעם בידיים מלאות בעזרת השם

מחכה כבר לדיקלקטין...

הייתי בטוחה שבאיזה שהוא רגע, יעלה הקושי הגדול של הריון אחרי הפלה... הבוקר משהי העלתה גם את הקושי הזה...

מצרפת לך מה שכתבתי לה... והרבה חיבוקים לך

 

כמו בכל דבר בחיים, אם קרה לך משהו קשה/לא צפוי/מאכזב רק טבעי שתפחדי שיקרה לך שוב...

 

אפילו אם תרדי לשכנה לבקש כוס חלב והיא תתחיל לצעוק עליך, בפעם הבאה שתרדי תחששי שיקרה לך שוב...

 

כך שאת בהחלט נורמטיבית לחלוטין. 

 

בקשר לדבר בעצמו, 

מבחינה טבעית אין שום סטטיסטיקה שמצביעה שאם למשהו היה הריון כושל מסוים ההריון הבא יהיה בעייתי, במילים אחרות, האחוזים שההריון הזה יהיה בעזרת ה' תקין ושלם שווים לכל אחת אחרת !!!

 

מבחינה אמונית זה אפילו יותר חזק, אין לה' שום מניעה מלתת לך תינוק, הסיבה שלפני מספר חודשים קרתה לך הפלה היא לא בגלל איזה שהוא פשלה/ חוסר יכולת של ה' חס וחלילה להצליח בהריון. 

אלא שפשוט אז הקב"ה החליט שזה הדבר שמגיע וטוב לך!!! ולכן זה קרה. 

 

הפירוש הוא שהקב"ה יש בכוחו לקיים את ההריון הזה ללא שום בעיה! ואין שום מניעה מלפניו לעשות את זה. 

 

ודווקא כמה שתבטחי בו ותאמיני שהכל בידיו ולא ביד הטבע בשכר זה יתן לך ה' הריון בריא ושלם.

 

להרגיש את כל זה, זה ממש לא קל!!! וחיבוק על השבוע הקשה שאת עוברת. בעזרת ה', את תעברי את זה ותמשיכי הלאה ברוגע ובשלווה

 

הכותבת לצערה, (זאת אומרת אני ) יודעת מה זה הריון לאחר הפלה, וזה עצמו מסלול קשה יותר שה' מביא לחלק מהנשים בעולם💗🧡💛💚💙💜 

מצד שני תזכרי, שזה אומר שאת מתפללת ומתקרבת יותר לה' וזה בעצמו מטרה בפני עצמה

 

שווה קריאה כמה פעמים...

נתת לי כוח!

יש הקלטות של הרפיות (אני יודעת שמדיטציה יכולה להיות בעיה הלכתית ובכלל לא נכנסתי לזה ולא בררתי את הנושא לתומו)

אבל, סתם לשכב לנסות להרפות הכל, ולהתחבר לעובר ולמחשבות טובות, גם יכול לעזור מאוד. 

 

ותצליחי. 

בכל זאת על 2 הדברים אני ממליצה, מצד אחד לעשות הרפיות, לשלוח תחושות חיוביות למקום. 

 

מצד שני להבין שגם מה שיש לך עכשיו אם כל הקושי, זה משהו שיעלה אותך, ותרוויחי ממנו בטווח הרחוק. 

ברמה של התקרבות לה'. 

הניק שלך לא סתם נקרא כך.. את באמת אמא לביאה שמביאה חיים לעולם בגבורה!
אוהבת אותך ❤
אין לי הרבה איך להרגיע, רק חושבת שהתחושות שלך מאד מאד נורמליות.
תתחזקי שאם ה' הביא לך הריון נוסף בחסד וברחמים, הוא יתן לך לסיים אותו בידיים מלאות....

חולה על האישה הורודה של הכדור

אפשר לתת גם עוף וירקות של מרק ופתיתים ואורזוקציצות ופשטידות ופרוסת לחם עם משהו
לישים בחתיכות על הושולחן שלו ולתת לו לאכול
חתיכות של פירות רכים כמו אגס ואפרסק ובננה
עוגיות בריאות

בן 9 חודשים..

הקטע של האוכל.
סה"כ הוא ממש קטן ולוקח זמן להתרגל לאכילת מוצקים. מציעה לא להכניס אותו למשבצת של בררן או בעייתי - אפילו לא במחשבה.
לחשוף אותו לכמה שיותר סוגים ומרקמים של מזון, בלי להיות לחוצים שיאכל (אפשר פשוט לצרף אותו לשולחן של המבוגרים)
אצלי בגיל הזה (אם אני זוכרת נכון) אכלו לבד חביתה, ביצה קשה, קטניות קטנות כמו אפונה (מעולה למוטוריקה עדינה), רצועות מלפפון ועגבניה, ירקות מהמרק, חתיכות עוף רך, אולי גם שניצל? לא בטוחה, דגים, קציצות, לביבות, פשטידות, לחם לא אהבתי לתת בגיל הזה אבל הם מאד אהבו.

ולגבי התנועות - בטוחה שהן לא רצוניות? אצלי עזר קצת לתת לילד כפית נוספת אבל די מהר התייאשתי והפסקתי להאכיל..

ומבהירה, אצלי לא כל בני המשפחה אהבו טחון. 

עברו ישר לאוכל רגיל...

ובאמת, תחשפי למגוון רחב של מאכלים כמובן בזהירות

וכך הוא יאכל יותר.

בהצלחה רבה

לקחתי בגלל כתמים ודי עזר לי לעניין הזה..לא מכירה לגבי הריון

גם אני מתה לבן אחרי שתי בנות.
ולו רק כדי שיפסיקו לחפור 😅
תתפללי ו50% שהתפילה תתקבל 😜
בעה תבשרי לנו בשורות טובות.

פרו ורוו אבל מה שה' ישלח העיקר שיהיה בריא
ובטח שהכי טבעי בעולם לרצות מין מסויים במיוחד שעדיין אין בבית

כשיש נכד ונכדה...

רק הנכדים כלומר בשביל למלא את המצווה במלואה צריך בן ובת ושמכל אחד מהם גם יהיה בן ובת או שני בנים לדיעות מסויימות.

חמי היה מאושר שנולד לו נכד ראשון ממין זכר אחרי כמה נכדות !

למה לא,?
הרבה מהתפילות שלנו הן על מה שחסר לנו.
ואל תדאגי, אם ה' ירצה הוא יתן לך עוד בת...

אני ממש לא רוצה להרגיש שאני מתאכזבת כי זו ממש מתנה אבל לא מצליחה להרגיש שאשמח ממש מכל הלב כמו שאם אדע שזה בן.. אוף ממש מבאס, אני ממש לא רוצה להרגיש ככה ורוצה לשמוח מכל הלב גם אם תהיה עוד בת... וגם לפעמים מרגישה שיש ציפייה שאלד עוד עד שיגיע הבן "המיוחל"

אם את נכנסת להריון רק בשביל שיצא בן. אז תשקלי שוב את כל העניין. כי יכול להיות כמובן שתיוולד בת. מותר להתאכזב. ברור. אבל אם זה ברמה שלא היית רוצה תינוקת בכלל. אז אולי פשוט לא. לגבי הסביבה והציפיות תשחררי. קל לומר כמובן. אבל זה כל כך לא שיקול בכלום ושיקפצו כולם.
לגבי לשמוח מכל הלב. יש כאן מישהי מהממת בפורום שהיו לה שלוש בנות. ובהריון הרביעי שהגיע אחרי שנים טיפולים הייתה בת. היא נכנסה לדיכאון. אמיתי. אפילו שהיה לה ברור שאין בזה הגיון. ממש דיכאון עמוק וקשה. והבת נולדה והיא מאוהבת בה בטירוף ועם כל עוצמות הלב. לא הייתי דואגת מלא להיות שמחה מכל הלב. זה מגיע.
אבל כן הייתי חושבת האם אני רוצה עוד ילד. או רוצה רק בן. ולפי זה מחליטה. ולהתפלל על בן מותר. ברור שמותר. לחלוטין. אבל כן. יכול להיות שתהיה עוד נסיכה מהממת. והכי חשובה הבריאות. זה ברור.

יש לי ארבע בנות. מתוקות ומיוחדות כל אחת בפני עצמה.
אין לי ספק שגם אם את מאוד רוצה בן, אם תהיה לך בת, את תתחברי אליה אחרי הלידה ותאהבי אותה בכל מאודך בדיוק כמו שהיית אוהבת בן.

לגבי הציפיות שתלדי עד שיהיה בן...נו, באמת.
בסופו של דבר הכי חשוב זה שנולד ילד בריא. כל השאר בונוס...

אולי זה לא אסור, אבל לדעתי עדיף להתפלל שיוולד תינוק בריא ושלם. ושתצאו מזה בבריאות ושמחה.

אבל להתפלל קודם כל לתינוק חי ובריא ואמא בריאה. ורק אחכ לבקש שיהיה בן..
ולזכור שלא תמיד הבקשות שלנו מתגשמות בצורה שרצינו..

יש תפילה ידועה בספר של הרב מרדכי שרעבי,

40 יום מהרגע שנכנסת להריון לקרוא את התפילה ושם מבקשים שהולד יהיה בן...

(מקווה שכל הפרטים מדוייקים... )

וכמובן קודם להתפלל על בריאות וחיים.
עד כמה שידוע לי, אפשר להתפלל ב40 יום הראשונים של ההיריון, אח"כ זה כבר תפילת שווא.

להתפלל תמיד אפשר,

במידה והיתה הפרייה, בחצוצרה (שם זה קורה, לא ברחם), ההשתרשות של הביצית המופרית ברחם מתרחשת כ-7..10 ימים אחרי הביוץ.

מניחה שאם את במעקב, והרופא היה חושש שהרירית תישאר דקה מידי לשלב ההשתרשות - הוא היה משתף אותך בנושא, אולי היה מציע תוספת אסטרוגן כדי לעבות את הרירית.

דומה לשלפוחית
תלכי לרופא ךבדוק כמובן אבל לפעמים זה יכול לקרות מההורמונים אם את מניקה או פיטואסטרוגנים(מוצרי סויה)

מניקה.
ולא אוכלת מוצרי סויה...
דומה בתחושה לגוש כמו שיש לפעמים בשד מהנקה כשיש חסימה או גודש..

שהם פיצים ולכן יש להם גושים קטנים

זה כמו המחזור והחצ'קונים שיש לתינוקות אחרי לידה נההורמונים של האמא
לגבי סויה הכוונה אם התינוק ניזון מסויה אצלנו היה משהו דומה

ננסה לפנות לרופא למרות שעוד לא רשומה בקופת חולים..

שלך מההריון וההנקה

הגיוני שזה מההורמונים שלך אבל שלא יהיה לה גודש או משהו כזה..
אמאל'ה איזה תופעות יכולות לקרות חח
תשלחי פנייה מקוונת אל תצאי איתה כרגע.

אצל הבן שלי היה אחרי הלידה. עבר לבד.

תופעה נורמלית לגמרי.(וכתבו להזהר לא לסחוט להם..)

אבל אם את לא רגועה, שווה להתקשר לרופא ילדים

תינוקות לפעמים אחרי שנולדים ולא מלחיץ..
אבל אולי כדאי להתייעץ עם רופא ליתר ביטחון.

(אם עולה החום וזה נהיה אדום וחם יכול להיות שמתפתחת דלקת ואז כן צריך טיפול אנטיביוטי)

כמו שיכול לקרות שלתינוקת אחרי הלידה יהיה דימום מהנרתיק

לסנן אץ המים ולטחון
ואז יש רסק תפוחים ממש טעים (דומה לגרבר)
אפשר לערבב עם דייבת קוואקר
או לתת סתם ככה

אפשר אולי לשלב במאפינס

בדיוק שלחתי החזרה לנקסט בשיטה החדשה

ותהיתי לעצמי איך אני מתקדמת עם זה הלאה...

תודה!

על איך מבצעים את ההחזר דרך פיפאל? זה רק אם רכשתי דרכם?
וגם, דמי משלוח זה רק 25 שח? זוכרת שיצא לי כמה פעמים להחזיר (לא דרך פי פאל) ועלה הרבה יותר...

ונרשם לשירות של יש דרך חזרה
יכול לקבל מהם החזר על דמי משלוח כשמחזיר פריטים עד 12 פעמים בשנה
יש לנקסט עכשיו שיטת משלוח חדשה להחזרות לא משלמת כלום בדואר והם מקזזים לך 25₪ מההחזר

לא קשורה דוקא לפיפאל נכון?

יקר בטירוף... האמת שלא יצא לי הרבה פעמים, אבל בפעמים שכן זה יצא כל כך לא משתלם...

אפשר לשלוח בדואר רשום עם מעקב לדוגמא ולקבל על זה החזר

אבל בהריון הכל הגיוני🙄🤒 פשוט הכל...

בדרך כלל כאבים כאלו נגרמים מהעובר שלוחץ בכל מיני מקומות....

יכול להיות שעשית משהו או ישבת בתנוחה לא טובה?!

רק שהפעם אין לך את האי וודאות מתי זה יעבור! גג עוד שבועיים
תשרדי ותנוחי!

או ותק מאוד גדול פה בפורום.
אפשר לפנות ל@קרן-הפוך לקבל סיסמה לניק אנונימי שאפשר לכתוב דרכו שאלות שאת לא רוצה מהניק הרגיל.

דברים עוד יכולים להשתנות.
אפשר לשלוח פנייה מקוונת בלי לצאת מהבית. אולי יש עוד משהו להקל.
קורונה וורידים זה לא בדיוק הזמן לטיולים למרפאה.

אני לא שואבת משום מקום לגמרי קשה לי
אני רק מנסה להסיח את הדעת מהמצב זה הכי טוב שלי כרגע

א. כשיש ילדים אין ברירה...צריך לקום, להלביש, להאכיל, לכבס. השאלה היא איך עושים את זה. מתוך תסכול או מתוך שמחה. יש ימים כאלה ויש כאלה.
יש כל מיני מחשבות ואמירות שאני אומרת לעצמי כדי לחזק את עצמי ולשמוח.
ולפעמים באמת אין כוח ואין שמחה. מה לעשות.

ב. השמחה לא אמורה להיות פועל יוצא של המציאות החיצונית, אלא פועל יוצא של מציאות פנימית. אז זה דורש עבודה.

אני בנאדם מאד אופטימי ושמח מטבעי אבל משהו במצב הסטטי הזה....

ויש גם סוג אנשים שיכולים להיות בבית מלא ויאהבו את זה ויש אנשים ששואבים כוח מהיציאה, הבילוי, התרבות, האומנות, המפגש עם אנשים. אז אני מהסוג השני- וזה קשה.

עצם התודעה שיש סגר או בידוד או שיש עוצר זה מבאס פסיכולוגית ישר.

ואם יש משהו שאני עושה משהו יוזמת לשמוח זה תמיד קצר מועד וחולף או פג מהר לעומת המצב המתמשך.

 

 

 

לא תמיד יש כח ואולי לרוב אין.
אבל רק אולי...

ב"ה כשיש ילדים הם לא נותנים לי לפול, ופשוט להמשיך קדימה במירוץ החיים.
ורק בערב כשאני יושבת קצת לבד עם עצמי, אני מגלה שבעצם הם נתנו לי כח להתגבר על המון.

אין ברירה.
כשיש ברירה אני יכולה לקטר שהאוכל במסעדה לא היה משהו. כשאין ברירה אומרים תודה שיש בכלל מסעדה.
אותו דבר, כשיש ברירה, רואים את החסרונות,
כשאין- ברירה, נקודת המבט משתנה. במקום שהדברים החיצוניים יצמיחו שמחה פנימית,
הרצון לשמחה פנימית גורם להיאחז בטוב להעצים אותו ואז יש הפרייה הדדית בין השמחה האמיתית לבין גורם השמחה החיצוני.

וסליחה אם ישמע ביקורתי, אבל מי שלא מצליח למצוא שום דבר שישמח אותו אז או שהוא בדיכאון או שהוא קצת מפונק. לא מדברת על משברים נקודתיים וקושי להתאקלם עם המציאות, מדברת באופן כללי... כלומר לחוות קושי ולמצוא על מה ואיך לשמוח זה לא סותר. המציאות עכשיו הרבה יותר טובה מהרבה מציאויות אחרות יותר מורכבות שהיו ויהיו.
הופעה, קניון זה גירויים חזקים לכן יכול להיות שאת לא נהנית מלצאת להליכה ולהתאוורר. כדי להנות מהפעולות הפשוטות ייתכן וצריך לעבור גמילה נפשית מסויימת. עכשיו הכל אסור וזה מרגיש לך כמו בסיפור צפוף בבית, אח"כ כשהכל יעבור את תעריכי את הבילויים האלו הרבה יותר, רק אל תשכחי להנות גם מפקל קפה פשוט על גבעת טרשים סמוכה.

יש כתבה מצולמת איפשהו על מחלקה של חולים סופניים, תחפשי אותה או סתם תקראי הגיגים של מירית הררי או חני וינרוט או דסי רבינוביץ ז"ל. גם תקבלי פרופורציות וגם תביני איך מוצאים שמחה ואיך מוצאים במה להיאחז בחיים. (שוב, זה לא סותר את הקושי!)

כאילו ברור שלא נדע שיש דברים קשים פי כמה ומציאויות היסטוריות שהתמודדנו איתן.

אבל אותי באותה סיטואציה זה לא מעודד ומנחם.

כי אין מה לעשות זו סיטואציה עצובה ומצערת, חסרה, רחוקה מהאידיאל.

אני מקווה שישתפר בקרוב ושזו מציאות זמנית בלבד.

הקורונה לא תישאר פה לנצח.
אגב, אני לא מדברת רק על תקופות כמו השואה שזה משהו רחוק מאיתנו..
אני מדברת על צוק איתן למשל שהספקתי לחוות כאמא.
גם בקושי היה אפשר לצאת מהבית וכל יציאה הייתה כרוכה בלהיות דרוך אם יש אזעקה,
כל צעד אתה מחפש את הקיר הבטוח יחסית...
כל פעם שהילד עולה למגלשה למעלה את מנסה לחשב תוך כמה זמן את מורידה אותו ואיך את רצה איתו ועם העגלה ועל מי מהילדים את מסוככת בגופך.
באמת שעכשיו כל החנויות החיוניות פתוחות, המשלוחים מהארץ ומחו"ל הרבה יותר פעילים אז יש פתרונות. יש לאן לצאת, עושים סיבוב כל יום ברגל+ סיבוב בימבות.
החיים תותים.
אז לא התארחנו כל החגים.. נו..
ברור שזה קשה. אבל זה לא הכל בחיים. ב"ה כולם בריאים ושלמים. תודה על זה.
האם לפני הקורונה ידענו להגיד תודה על כל מה שהיום חסר לנו? לא בטוחה...

אולי החיים התהפכו לך במובן שאת עכשיו בשמירה, לשכב במיטה כל היום זה לא בדיוק מתכון לשמחה אבל זה לא קשור לקורונה..
הריון ראשון גורם למהפך בחיים.
עם תאומים לא נראה לי שהיית מגיעה להופעות כך או אחרת.

מהנסיון האישי שלי. שהתקופה של שמירת הריון לתאומים לפני הלידה.. היא לא קלה בכלל!!
מלאה במתח.. ואין אפשרות לעשות כלוםם.
זה לא קל..

נתת לי כמה נקודות טובות למחשבה!
תודה!!

ענו שם דברים ממש יפים. חוץ מזה חחח תנוחי. אל תצאי לבלות. תשמרי על ההריון. חיבוקים!

ואין יחסים עם האיש מאז שזה מעורר צירים,

זה גם משביז.

זו עכשיו המטרה. תחשבי על זה עם כל הקושי מסביב.

זה בעצם התשובה!!
להיות אמא זה ממלא. הילדים משמחים, וגם טכנית את כל הזמן עסוקה. לא תלויה כמו לפני זה בדברים חיצוניים כדי להיות עסוקה..

כן.. לא תמיד שמחים.. ויש רגעים לא פשוטים..
אבל יש משהו באמהות לקטנטנים שלא מאפשר לך לשקוע, חיוך של תינוק כל יום.. זה משמח. זה ממחא. זה מספק. סגר או לא סגר. יש לך בבית אטרקציה מהממת..

לא תמיד זה מצליח, כמובן, ולפעמים התפקוד הוא באמת ממצב של אין ברירה -
אבל האין ברירה הזה משמח מאוד! כי הוא נובע מזה שיש לי ילדים!
ומלבד זאת - ילדים חווים הכול בעוצמות חזקות. מספיק שתגידי להם שמתקרב חג - והם כבר ימלאו את הבית בקישוטים ובאביזרים לכבוד החג, וכבר כל המשחקים שלהם יסובו סביב החג.
למשל, בשמחת תורה הילדים שלי בנו "ארון קודש", קראו בתורה בתורנות (גם הבנות יכלו לקרוא! ), ואז עשו הקפות נלהבות (ורעשניות...) סביב ארון הקודש וברחבי הסלון.
קישוטים לסוכה? היו בשפע, עד שהרוב נזרקו.
תפילות מלאות פיוטים בקולי-קולות? שבענו מהן ביום כיפור.
צ'ופרים ושאר דברים לשנה החדשה? היו בכמות שמספיקה לבית-ספר שלם.
וכן הלאה...

בעזרת ה' בשנה הבאה, גם אם המצב הזה עדיין יימשך חלילה, יהיו לך שני ילדים מתוקים לשאוב מהם שמחה. הם אמנם עדיין יהיו קטנטנים, אבל גם אותם תוכלי "ללמד" על החגים, ולהרגיש ביחד איתם את שמחת החגים...
אמן!

דבר ראשון, היה פה שבוע שעבר שרשור יפה בנושא שאולי יוכל לתרום לך תובנות. לא הספקתי לכתוב בו אבל, קראתי ונתרמתי המון.
תודה רבה קמה! זה היה כל כך מדוייק בשבילי - הריון ולידה

דבר שני, בשיעור לקראת שמחת תורה, הרב שלנו דיבר על המשל המפורסם, למלך שהשאיר את ידידו לעוד יום אחד של חגיגות ושמחה אחרי שכולם הולכים. בלשון הגמרא כתוב "סעודה קטנה". וזה קצת תמוה, כי היית מצפה שהוא יגיד ויעשה סעודה גדולה, כגודל חשיבותו וחיבתו של האורח. אבל זה לא כך, כי כשאין תוכן פנימי צריך סעודה גדולה,שיהיה במה להתעסק. כשיש קשר אמיתי וקרוב הסעודה לא יכולה לתפוס את מרכז תשומת הלב, ועיקר השמחה היא בקשר.
באופן כללי, שמחה שנשארת היא שמחה רוחנית. הקשר לקב"ה. זה המהות של שמחת תורה, וזה לדעתי מה שעוזר לנשים להמשיך בתקופה הזאת. אני ממש לא אומרת שאין לי שחיקה וקושי, אבל אם אני מסתכלת על המציאות כך שאני כל הזמן עושה חסד, הרבה יותר קל לי להמשיך בשמחה.
ולך, תמצאי משהו שיכול לתת לך ,סיפוק פנימי, רוחני. אני זוכרת שאת בהריון תאומים, את לא יכולה ולא צריך לצאת להתנדב מחוץ לבית. זה יכול להיות גם טלפונים לסבים ולסבתות.

הרבה מאוד נמצא בראש. תרימי ותמנפי גבוה את המעשים שלך. בהגדרות, במחשבה. במקום לחשוב שאת "סתם" שוכבת במיטה, את שומרת על ההריון היקר ועל הילדים שלכם.. וכיוצא בזה..

מה מעניין אותך? יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות מהבית..
ביוטיוב גדוש ברעיונות..עיצוב הפנים, ללמוד לצייר, תפירה...סתם זורקת דברים שמעניינים אותי.
ותחשבי שעוד מעט יהיו לך שניים שיתפסו כל רגע פנוי;)
האמת כשיש ילדים ובא להיות עצובה וליפול לייאוש...הם פשוט לא נותנים!! כי צריך לנקות אחרים/ להחליף להם/ לשחק/ להרדים..ואז אני שוכחת שרציתי להיות בדכאון!

כח ולא הרבה שמחת חיים. זה כמובן בהשוואה לתקופות אחרות בחיים..
פשוט זורמים עם מה שיש. מעבירים את הימים. ובלי ששמים לב פתאום יש רגעים מאוד משמחים שנותנים קצת אנרגיה להמשך. יש תקופות ויש תקופות
מודה שהסגר הזה לא עושה גם לי טוב בתוספת של עוד כמה דברים שקורים לי כרגע בחיים.
אומרת בעיקר לעצמי.. צריך להודות על הקיים כי יש הרבה. זה כשלעצמו אמור לשמח אותנו

ממליצה על דר אלון אנגלנוף. הוא מקבל במרפאה בפנים מאירות אצל החרדים.

אני בקשר איתו דרך האפליקציה ומענה טלפוני ומאד מרוצה.

אבל זה לא כל כך משנה, העיקר שיהיה רופא טוב

ממליצה מאוד על ד"ר רבקה הנהרט
לבן- ד"ר יעקב סלוצקין
או ד"ר צבי נבידובסקי

ממש אחד אחד. רופאים מצויינים קשובים נחמדים.

יצא לי גם לקבל טיפול ממנה- נעימה נחמדה מקשיבה...

למתישהו כשנכין מרק..

חותכים בצל לרצועת, איזה 3 גזרים לעיגולים, בערך כוס אורז ורסק עגבניות של 260 גרם. מוסיפים תבלינים (מל"פ, שום, טיפה סוכר כי הרסק חמוץ, אפשר גם פפריקה). אצל ההורים שלי עושים עם עגבניות מרוסקות. בעיניי אין כזה הבדל. מים, מרתיחים ומבשלים בערך 40 דקות כזה עד שהדברים מוכנים עושים בלנדר. אפשר כמובן לשחק עם הכמויות לפי ממה שאתם אוהבים וגם לשנות את כמות המים לפי הסמיכןת שאתם אוהבים.
אחים שלי ממש בררנים וכולם חולים על זה. גם הילד שלא נוגע בירקות.

תודה!
ועגבניות רגילות את שמה? או שרק רסק?
אפשר להמיר חלק מהרסק בעגבניה? או שבנוסף?

שרוצה מרק מהיר יכול לעשות רק עם רסק

היתרון של המרק הזה שהוא ממש מהיר 😅

אחרי הכישלון של המרק עגבניות (הסתכלו עלי אם לא החלקתי כל השכל)
ניסיתי השבת מרק כתום- הבנות כמעט בכו למה אין מרק..
אז זהו מרק= מרק ירקות עם קניידלך ולא שום דבר אחר.
כנראה שאצטרך לדאוג לעצמי למנה נוספת אחרת כל שבת.
לפחות לאמצ"ש יש לי מתכונים להכין כל מיני...
אז תודה בכל מקרה!