בשבועות אחרונות לפני לידה אני מנסה לחשב מתי כדאי לי ללדת. לא רוצה לפני תאריך כי עשיתי ג'יביאס רק בתחילת 39. מצד שני לא רציתי אחרי הרבה אחרי תאריך כי נמאס ממעקב עודף בפעמים הקודמות. כאילו זה תלוי בי אבל אוהבת לתכנן מתי זה הכי נוח.
מגיעה לתאריך משוער, אין כלום, מתכוונת לעשות מעקב עוד יומיים. בינתיים אחת הבנות חוטפת ווירוס שנראה דומה לקורונה ונשלחת לאישפוז עם בעלי. בבית חולים עושים בדיקה, לא קורונה, גם לא דלקת ראות. מחליטים שזה אסטמה. משאירים ללילה כי סטורציה נמוכה. בינתיים בבית. עוד ילד מתחיל להקיא ולצפצף , זורקת בגדי קיא לפח. תוך כדי קטנה מורחת את תחולת הטיטול , בקיצור נחמד. למחרת הולכת למעקב עודף ולרופא עם ילד. הוא מקבל אינהליציות.
למחרת שולחת את הגדולים לעשות קנייה לשבת, יש קצת צירים אבל עוד לא באמת
מכינים שבת, מספרת לגיסה על אישפוז, היא מבטיחה להתפלל. ובסוף משחררים את הילדה הביתה
יופי. תודה לה'.
בשבת פקק רירי יוצא ויש צירים אבל עדיין לא.
מוצאי שבת , קטנה מתחילה להקיא וקצת לצפצף. בלילה יש צירים ואני מבינה שזה זה. מתחילה להכניס כביסות. ומנסה לישון תוך כדי.
לקראת שעה חמש מתעוררת סופית. ושומעת מישהו מסתובב בדירה. שואלת מי זה. מתברר שזאת גדולה, יש לה כאבי בטן. נכנסת לשירותים ו... באסלה הכל אדום. רועדת מפחד, מתכופפת לבדוק מה יש שם, מתברר שגדול הקיאה אבטיח ולא הורידה מים.
שואלת אותה איך היא מרגישה, היא אומרת שאחרי שהקיאה הרבה יותר טוב. שואלת אותה אם היא והגדול יצליחו להסתדר עם הקטנים. היא עונה שכן. בינתיים קטנה מתעוררת דורשת חומוס. נותנת לה לאכול ומתחילה להתארגן.
באה להעיר את הבעל. הוא: מה קרה? מה לעשות?
אני: להתעורר.
בקיצור הוא מתעורר , עושה משאב לילדה שהייתה באישפוז, משכיב אותה חזרה. מעירים את הגדול. פותחים תותית לקטנה. הולכים לבית חולים.
יש צירים כל שבע דקות, פתיחה שלוש וחצי, מחיקה שמונים.
עושים מוניטור. בסוף מוניטור פתיחה כבר חמש.
הולכים לחדר לידה. מיילדת מחברת למוניטור ושואלת אם אני רוצה אפידורל. אני לא יודעת. אף פעם לא עשיתי אבל כואב לי. בינתיים היא מנסה לחבר לי אינפוזיה ולא מצליחה, הווריד מתפוצץ. היא מנסה ביד שניה. גם לא מצליחה. מזמינה איזה רופא, הוא מצליח. עכשיו היא גם לאימות או משהו כזה ולא מצליחה כמובן. מזמינה עוד מישהי שתעשה. אחר כך בדיקת קורונה.
מיילדת שואלת אם אכלתי או שתיתי היום. לא הספקתי. אז אולי אני מיובשת , שמה לי נוזלים
בינתיים צירים נהיים כואבים יותר. בודקים פתיחה , שמונה וחצי. מיילדת מציעה לפקוע מים. אני מסכימה , מים מקוניאליים. היא אומרת שהיא תזמין רופא ילדים בגלל זה.
צירים נהיים עוד יותר כואבים. אני אומרת שאני לא יכולה. היא עונה שאני יכולה. בודקת בציר, פתיחה עשר, ראש נמוך, אפשר ללחוץ.
אני לוחצת , ראש יוצא, היא אומרת לא ללחוץ, אחר כן ללחוץ, אחר כך לא ללחוץ, אחר כך כן ללחוץ, תינוקת שלך צריכה אותך. רופאה לוחצת לי על הבטן ותינוקת יוצאת, קצת סגולה עם חבל תבור על הצוואר. אבל ישר מקבלת צבע נורמלי ומתחילה לבכות
מתברר שמיילדת הסתבכה עם הכתפיים. אומרת שאולי הייתה סוכרת סמויה. למרות שהעמסה הייתה תקינה. תינוקת שוקלת 3700 שזה לא הרבה לסוף שבוע 40 לדעתי.
שילייה יוצאת. מיילדת ממש מראה לנו אותה. נראה כמו בשר אצל קצב. אף פעם לא הסתכלתי ממש על שיליה. לא הבנתי איך אפשר להבין לפי מראה שלה משהו. כנראה בשביל זה צריך להיות מיילדת.
בסוף גם קיבלתי חדר נפרד עם שירותים בחוץ. חדר הזכיר לי קופסה. אבל החלטתי לשמוח במה שיש במיוחד שאחיות אמרו לי שכל הנשים חולמות על הפרטיות הזאת. אז עניתי להן שזכיתי. העיקר שכולם בריאים.