הכל התחיל בגילוי כיס חלב כלוא בשד לפני חודשיים, אז הלכתי לכירורג שד שאמר שאין מה לעשות. דפוק. הלכתי לכירורג שד אחר, אמר לי ללכת לניקוז. הלכתי לניקוז בבית חולים מרוחק אבל אחרי יומיים בערך הכיס חלב התמלא שוב. חזרתי לכירורג שד, שלח אותי לבית חולים אחר וכתב בהפניה לשקול ניתוח. הלכתי אתמול לבית חולים והכירורג שד בביח אמר מה הקשר לנתח, לחזור לניקוז ובמידת הצורך להמשיך לנקז כל שבועיים עד סוף ההנקה. חזרתי היום לניקוז בבית חולים הראשון, הרופאה אמרה, אי אפשר היום, היום אני רק בודקת אותך, תבואי שוב מחר לניקוז. עכשיו כל פעם זה לחשוב מה עושים עם התינוק שרק יונק וצורח בנסיעות, ובעל שצריך לצאת לעבודה, ולנסוע בפקקים לבית חולים ולהתמודד עם רופאים שחלק מהם צריכים להתפטר אתמול.
זה הקטע בו פרצתי בבכי סוער ולא הצלחתי לדבר וכשהצלחתי אמרתי לרופאה שאני יכולה פשוט לגור בבית חולים וחבל לחזור הביתה.
ואז איך הרוסיה הקשוחה הזו מצאה דרך לנחם אותי: זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, תחשבי זה היה ממאיר,תחשבי היתה לך דלקת, זה לא נורא, זה קורה הדברים האלו.
הדבר היחיד שמנחם אותי זה הכתוב בגמרא הטוב שברופאים לגיהנום