Batyamתודה!
1. האם יש עניין לקחת דולה בקיסרי או שממש מיותר, כי אין לחיצות ונשימות ולחץ?
2. אשמח אם תסבירו את הפרוצדורה של קיסרי? זה יותר קל מלידה טבעית נכון? האם מרגישים כאב בניתוח? החיתוך?
3. האם ההתאוששות כזו נוראית? או שאנשים מגזימים ואפשר להתאושש בכיף ולהניק וזה בסדר?
אשמח אם תרגיעו
אני יכולה לשכב על הבטן, אבל לא וודאי שאוכל לקום משם.
מרגישה את זה שאין לי שרירי בטן. וזה משפיע על כל ההתנהלות שלי. מפריע לי בעבודה. בטיפול בבנות.
לצערי עדיין לא הצלחתי לטפל בזה בצורה יסודית. אולי אם הייתי מטפלת זה היה נראה אחרת.
לגבי פוריות- אין לי מושג אם זה השפיע אצלי. מלכתחילה המצב כרפס.
זה היה סיוט בפני עצמו.
הפעילות הגופנית היחידה שלי היא הטיפול בבנות.
הייתי טיפה בפילאטיס והיה מעולה (היתה לי מורה פשוט מדהימה! ואני בכלל שונאת פילאטיס), אבל לא היה מצב להתמיד (עברנו דירה, וזה כבר היה רחוק מידי).
סליחה על הכתיבה בקצרנות.
נרדמת מול המסך.
Batyamמיואשת******
רק צילום רחםמיואשת******והבנתי שבהרדמה כללית ההתאוששות יותר קשה
בניתוח האחרון בכיתי והתחננתי להרדמה כללית וגם הרופא וגם האחיות עבדו קשה לשכנע אותי שתהיה לי התאוששות הרבה יותר קשה. אז שרדתי את האפידורל איכשהו. (מבחינתי זה החלק הכי מפחיד וגם יש לי תגובה לא טובה לחומר ואני מרגישה לא טוב מיד)
ומותר מלווה 1 לקיסרי מתוכנן
זה מספיק? הוא איתי גם בלילה? או שאחרים כמו אמא אחות וכו יעזרו מבחוץ?
רק רציתי להדגיש שבעלי שאל וקיבל תשובה שזה מותר
מתואמתשאת משוועת לעזרה בגלל הכאבים מהתפרים והבעל לא יכול להושיט לגעת ולעזור...
עברתי 2 ניתוחים קיסריים, ממש לא כייף בלשון המעטה. וממש לא הדרך הבריאה ללדת. אבל כשאין ברירה- טוב שזה קיים.
בניתוח הראשון שלי נולדו לי תאומים והיה לי מאוד קשה לטפל בהם אחרי ניתוח בפרט שזו היתה לידה ראשונה והניתוח היה דחוף ולא צפוי אז גם נפשית התמודדתי עם אכזבה על איך שהלידה הסתיימה.. אם אצלך זה מתוכנן אז זו כבר נקודה לטובתך.
הכאבים חזקים, ממש קשה לזוז בהתחלה. אבל עוברים את זה ותוך כמה ימים משתפר.
בניתוח השני היה לי קל יותר, אולי כי כבר יותר ציפיתי לזה (לאור ניסיון העבר) וגם העמיסו אותי במשככי כאבים עוד בניתוח (כי כשנכנסתי לניתוח הייתי מאוד מאוד כאובה מצירים שהאפידורל לא הועיל להם) אז גם קמתי והסתובבתי הרבה יותר מהר.
בסופו של דבר זה עובר והעיקר לסיים בידיים מלאות ובלי סיבוכים.
לא חושבת שיש צורך בדולה, זה לא שנדרש ממך משהו שניתוח שבו יכולה הדולה לעזור. חוץ מזה שיאפשרו רק מלווה אחד (אם בכלל- רק בניתוח אלקטיבי) וסביר להניח שתעדיפי שבעלך יהיה נוכח.
בכל אופן בהצלחה ושיעבור בקלות..
לגבי דולה- היה לי קיסרי מתוכנן, לידה של תאומות, ולקחתי דולה. הייתי צריכה מישהו שיתן לי רוגע ויקשר ביני לבין הצוות. גם ככה הייתי בלחץ ובוקשי הצלחתי לנשום.
אם את לוקחת ממליצה לסגור איתה על זה שהיא נמצאת איתך גם בשעות שאחרי הניתוח.
מבחינת התאוששות אני יודעת בשכל שהיה לי בסדר. יש הרבה תופעות לוואי לניתוח הזה שברוך ה' לא הגיעו אלי. אני נחשבת הצלחה. אבל השעות שאחרי הניתוח היו הגיהנום בהתגלמותו. והשבוע שאח"כ גם לא היה להיט, אם להתבטא בעדינות.
לא ממליצה על קיסרי בכלל בכלל.
מצד שני, אם אני זוכרת נכון את עם תאומים- ואז יש לך בכל מקרה סיכוי להתחיל לידה רגילה ואת השני ללדת בקיסרי, אז גם זה צריך להילקח בחשבון.
כמה חדרים עוברים ואיזה מאז שמגיעים לביה"ח ועד שיוצאים משם?
מה זה קיסרי ידידותי?
למה צריך דולה אם זה כולה ניתוח?
ואם זה ניתוח מוזמן מותר אדם 1 אז אשכרה הכנסתם רק דולה ולא בעל ולא משפחה?
הדולה ישנה איתי? נשארת איתי להתאוששות?
איך זה נקרא אם רק בא לי שיניחו אותם עליי אבל עוד חוששת להניק ולטפל בהם? (ביות מלא?חלקי?גמיש?)
מי נמצא איתי בהתאוששות?
מי נמצא איתי בלילה?
אפשר להחליף בין המלווים?
אין שום קשר עם המשפחה בחוץ? אחותי, אמא?
איך יעזור לי רק אדם 1 אם אני מוגבלת בקיסרי וגם יש לי תאומים? כי צריך לג'נגל בינינו....
כמה זמן מאז שיש ניתוח למתי שאפשר לעבור למלונית? או ללכת הביתה? זה חייב להיות כזה ארוך?
המליצו פה על תפרים נמסים-אני יכולה לבחור? לציין זאת בתוכנית לידה?
בקיסרי ידידותי את יכולה לבקש כמה דברים שיעשו אחרת מקיסרי רגיל- לדוגמא- שלא יקשרו לך את הידיים. שיתנו לך להניק. לא זוכרת מה עוד, אפשר לברר בחיפוש בגוגל.
הכנסתי אשכרה דולה ולא בן משפחה כי היא היתה המלווה האולטימטיבית מבחינתי. מתאים לך להכניס את בעלך/אמא/חברה- בכיף. את צריכה שלך יהיה נוח.
לי הדולה עזרה להכין תוכנית לידה לשתי האופציות (לידה רגילה או קיסרית) והנחתה אותי איך לפעול מול הנציגה של בית החולים.
היא הכירה אישית את אחת המיילדות ולי זה היה מאוד מאוד נוח (נפשית) שיש מישהי שמחברת ביני לבין הצוות. בסופו של דבר הצוות עסוק בלידה ובטיפול בילודים ויש לו זמן מוגבל להתייחס למנותחת.
לדעתי לשאר השאלות שלך רצוי לקבל מענה מבית החולים כי לכל בי"ח יש מדיניות אחרת. עדיף לקבל תשובה מהמקור.
לא מוזמן
בראשון לא הרגשתי כלום
בשני "ישנתי" כל הניתוח, כי האפידורל לא השפיע מספיק ורצו כבר לנתח
אני ממש לא ממליצה על זה סתם ככה
יש דרך שבה אמורים ללדת בטבעי והיא הכי מתאימה לגוף שלנו
אבל אם יש בזה צורך רפואי ואין בררה אז עוברים את זה
זה לא נעים אבל בהחלט אפשר לעבור את זה
בטח שאפשר להניק! אם זה חשוב לך כדאי מאד להתכונן מראש וללמוד על הנושא, להתיעץ עם יועצת וכו'.
רצוי מאד להתחיל ללכת ולזוז כמה שיותר מוקדם גם אם זה די מאתגר (במידה כמובן)
כן זה קצת לא קל בהתחלה, רצוי שתיהיה עזרה
צריך מנוחה
הצלקת כואבת בימים הראשונים וגם תקופה א"חכ
ההתאוששות אכן לוקחת יותר זמן
אם את חושבת על דולה הייתי משקיעה במפגש הכנה לפני הלידה
ואולי לוקחת דולה פוסט פארטום, מישהי שתעזור לך אחרי, תעזור עם הטיפול בתינוק, עם ההנקה
בניתוח פרטי תמיד עושים תפרים. ובטח אם את מבקשת.
בניתוח לא פרטי עושים סיכות בד"כ. הסיבה העיקרית שזה לוקח כפול זמן, תפרים.
את יכולה לנסות להתעקש מול המנתח שאת רוצה רק תפרים. לא תמיד זה יעבוד.
וכשגיליתי שהיה אפשר תפרים כעסתי נורא.
צריך לבקש.
אבל האמת היא שמנתח טוב וישר אמור לעשות בלי שתבקשי. אלא אם כן יש איזושהי סיבה אמיתית, שמעתי פעם מישהי שאמרה שהמנתח אמר לה משהו על עור דק. לא יודעת.
אני אישית רתחתי כשגיליתי שהיה אפשר לעשות לי תפרים ולא עשו. ההבדל בהתאוששות היה כל כך משמעותי. עד היום אני כועסת עליו.
מיואשת******ושבע"ה יתמלאו משאלותייך לטובה (מודה שלא הייתי מנסה כזה דבר בחיים)
זה תלוי במנתח ותלוי גם בנתונים של המנותחת. כלומר בניתוחים חוזרים ובנשים עם סיכוי גבוה יותר לזיהום בפצע (עודף משקל, סכרת) יש נטייה להעדיף סיכות- כי זה מאפשר לפתוח חלק מהצלקת אם צריך. יכולה לספר שבסורוקה (ומדובר פה בציבורי בלבד) יש מנתחים שממש ממש מאמינים בתפר הנמס ועושים לכולן, גם אם זה ניתוח חמישי. ויש כאלה שעושים סיכות לכולן כי הם לא מאמינים שיש יתרון לתפרים. לי אישית עשו רק סיכות, לא חושבת שזה משמעותי. גם בניתוח השני שלי שנותחתי ע"י צוות שמכיר אותי אישית ויכולתי לבקש מה שאני רוצה, אמרתי שיעשו מה שהם מעדיפים בידיעה שיעשו סיכות (כי ניתחה אותי מישהי שלא נוהגת לעשות תפרים) וזה היה בסדר גמור.
שורה תחתונה, סבבה לבקש תפרים אם זה מה שאתן מעדיפות, אבל גם אם לא יצא, לא נורא בכלל..
לא שהם חושבים שסיכות עדיף, פשוט לא חושבים שיש יתרון לתפרים. לזה התכוונתי. לגבי תפרים באמת לא חוויתי אז לא יכולה לומר איך זה מרגיש.. עם הסיכות פשוט כאב אבל לא ספציפית במקום של הפצע, אלא בבטן בכלל. לא הרגשתי את הסיכות עצמן, וזה החלים ממש יפה. (בראשון, מהשני עוד לא עבר מספיק זמן להגיד).
הבנתי מה שאמרת, ושוב, לדעתי רופא שחושב שאין יתרון לתפרים לא לוקח בחשבון את הרגשת המטופלת, כאביה והחלמתה. וזה לדעתי נורא ואיום (אם כי לצערי מוכר היטב) כאילו, העיקר שהניתוח עבר בשלום והתינוק בריא, כמה כואב לך זה לא פקטור. לצערי זה גישה של מלא רופאים במלא תחומים (ע"ע פוריות) וזה ממש עצוב ולא בסדר.
חלק מהכאב שהרגשת בבטן זה המשיכה של הסיכות בעור. עם תפרים לא מרגישים את זה ורמת הכאב פוחתת מאד. עברתי 3 ניתוחים עם סיכות ואחד עם תפרים. ודיברתי עם עוד לפחות 5-6 נשים שעברו את שתיהם כולם אומרים שממש אין השוואה בכאבים. ממליצה לך פעם הבאה(אם תהיה ) כן לבקש
מקווה שתהיה עוד לידה, ואז אעדכן..
פשיטא
משובחתתתתתתתתתתמיואשת******משתפת באנונימי מחשש לאאוטינג
היינו אצל חמותי בסעודה אתמול והבת שלי בת השש הייתה עייפה ועצבנית
בגלל איזה ריב בין הבני דודים
אז היא צעקה ובכתה בעצבים ובעלי חיבק אותה והציע משהו לשתות ולאכול כדי להירגע
חמותי הביאה עוגיות והבת שלי בתגובה העיפה את זה על הרצפה בעצבים
חמותי התעצבנה ,תפסה אותה בשתי ידיים וממש גררה לחדר ונעלה עליה את הדלת.
והכריזה '5 דקות להירגע לא יזיקו לה' אני ובעלי המומים מהצד! מה נסגר?
אמרתי לה שאני לא אוהבת את זה והיא המשיכה להלל את מה שעשתה ולהסביר גם לבנות שלה כמה זה כדאי שאני מהצד
בעלי שתק כי הוא תמיד שותק הוציא אותה אחרי כמה שניות
אני בהלםםםםםם
כועסת כל כך
לא מצליחה לעכל את זה
מי את בכלל שתנעלי את הבת שלי
בחיים לא עשתה את זה לשום נכד!!!! מקסימום צעקה
היא אישה שמאוד קשה לה לראות אוכל נזרק, אני מבינה
אבל מפה עד לגרור ילדה לא שלך לחדר
ואמרתי את זה לבעלי במוצאי היג, הוא עונה לי השנה מצאתי עוד משהו להתלונן.... מה נראה לך ???
אבל אני חושבת שהדגש וההסתכלות צריכה להיות- לא על המעשה ההזוי שלה, ויותר על איך אתם מגיבים לכזאת התנהגות.
אין מצב שהייתי יושבת בשקט ונותנת לסבתא לעשות את זה.
היחסים בינך לבין הילדה שלך קודמים לכל קשר עם חמות או עם אמא.
אתם המבוגרים האחראים שלה.
הגב שלה.
אתם צריכים להיות הראשונים להיות שם כשפוגעים בה ובגבולות שלה.
ואם בעלך לא יכול לעשות את זה מול אמא שלו, תעשי את זה את.
לא צריך לריב עם החמות, בלי מילים, להיכנס עם הילדה יחד לחדר ולהרגיע אותה.
ולא מאוחר מדי.
גם אם לא הגבתם כמו שצריך, תדברו עם הילדה עכשיו, שסבתא לא התנהגה כמו שצריך, ותנצלו שלא עצרתם את סבתא, ושבפעם הבאה תהיו שם בשבילה.
לילדה בת שש מותר לעשות טנטרומים, זה אפילו חלק מהתפתחות התקנית שלה.
מותר לפעמים מתוך עייפות ובכי לא מווסת להפיל צלחת (אני מניחה שהיא בעצמה נבהלה מהתנהגות של עצמה)
מצד שני אדם מבוגר כבר צריך לדעת לשלוט ולטפל בטנטרום שלו, בטח אם הוא כולל התנהגות אלימה כלפי אחרים.
ומצידכם, אם אתם נעזרים בסבתא הרבה, הגיוני שהיא מרשה לעצמה לקחת חלק מהחינוך. תשקלו להוריד מינון ולבוא לביקורים יותר קצרים.
למה ברור לנו ש"צריך" להיות רזים? (מעבר לעניין הבריאותי)
למה אף אחת לא מוטרדת מזה שהבת שלה רזה (רזה רגילה, לא קיצוני) מה ההבדל??
יש אנשים שאוהבים מראה רזה ויש אנשים שאוהבים מראה שמן, זה פשוט סוגים שונים של מראה, אין סוג יותר או פחות טוב, זה פשוט שונה וזה הכל
אני בהלם
לשם מה ספגנו וספגנו חודש פלוס אם לא סיימנו את המלאכה. איך זה נקרא הסכם אם איראן לא מקבלת אותו? איך אנשים עוברים מ-0 ל100 בבת אחת לגבי מסגרות?
אני כבר רציתי להיות הראשונה שתגיע לגן אבל באמת, יום ראשון אחרי ככ הרבה זמן- איפה הרגישות של אנשים? להתחיל על הבוקר אחרי שחודש לא הם ולא אנחנו ישנו כרגיל???? יש לילדים חרדות, פחד משינויים, הם דור ממש מסכן שלא מכיר שגרה נורמלית שש שנים.
איך לא מתחילים מאוחר? איך לא מקצרים את היום?
אני מורה וגם אמא לילדים וזה מרגיש לי שמעבר לזה שלכולם נמאס, איפה האנושיות המידתיות וההדרגתיות אחרי חודש פלוס? לשלוח כאילו כלום? איך אפשר ללמוד יום מלא מהבוקר? איך זה הגיוני ועוד בעיר הכי מטווחת בארץ?
ואיפה הזהירות והבטחון של כולם שיהיה בטוח לשלוח?
לא לכולם זה מתאים.
מצד שני להרגשתי אנחנו לא חדשים פה... כבר שנתיים וחצי לומדים לנהל שגרת מלחמה כמה שאפשר יותר טוב
אז יש קצת יותר כישורים להתאפס יותר מהר כי מתורגלים באופן מסוים.
לנו האמת זרם לכל הילדים חזרה מלאה...
ובעלי במילואים אז זה לא שהכל פה שגרה..
וזה בסדר שלא לכולם זה מתאים.
אם היה נדמה לי שיש ילד שצריך עוד זמן להתארגן בבוקר או לאסוף מוקדם יותר בשמחה הייתי באה לקראתו. לא ציפיתי אבל זה היה בסדר יום רגיל לכולם.
פינקתי אחרי צהרים יותר בקלות במשהו מתוק וכן התעניינתי כמו היום הראשון לחזרה.
אבל בסה"כ ב"ה עבר בטוב.
גם ככה זה סופ"ש ושוב שבת אז זה לא שבוע מלא, גם זה עוזר לדעתי להתאוששות.
חיבוק ומלא כוחות..!
אמהות בדור הזה אלופות!
אני נמצאת באינסטגרם רואה הרבה נשים שמפרסמות שהן החזירו אתמול את כל כלי הפסח והפעילו מכונות כביסה ותיקתקו את הבית וניקו וסידרו וגם עשו מימונה ומרגישה רע עם עצמי שאני לא שם,
אתמול חזרנו מנסיעה מאוחר ורק היום בערב גמרנו להחזיר את כל כלי פסח לארונות והיום לי מלא כביסות ותיקים לסדר
ואני מרגישה גמורה.
ב"ה יש לנו ילדים ותינוקת
ועוד בישולים לשבת ושטיפה של הבית ועוד כביסות כמובן ואני במרדף אחרי הזמן,מרגישה שזה לא נגמר..
ומרגישה שהמלחמה פערה בי חור כזה שצריך לרפא וקשה לי החזרה לשגרה, למרות שאני רק בבית עם התינוקת.
וזהו עכשו מנסה להתנתק מהאינסטגרם כי זה סתם עושה לי לא טוב,
אבל לא יודעת אם זה נורמלי או שאני בסוג של דיכאון,
מרגישה הרבה עצובה וגם עם ערך עצמי נמוך וocd והכל ביחד ממש מפיל אותי, מרגישה שאני לא שווה ואין בי כוחות.
זהו
אשמח אם יהיו לכן רעיונות או משהו חכם להגיד..
היית מרגישה יותר טוב,
הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.
ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.
אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!
ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.
וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.
אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.
זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד.
עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי
ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל
לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים
לא שטיפה, לא קניות, לא כלום
הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע
אז הבית לא יהיה מסודר🤷
יצאנו ממלחמה אחות
ממלחמה
טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש
ילדים חודש בבית כולל פסח
מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר
לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל
ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה
♥️
אין מישהי כזאת
ואם יש
אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת
זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....
טרנד הזיה
זו תלות
חיים בשביל לצלם
היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות
אובססיה
שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים
ועכשיו מסיימת עם הכביסות
(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)
ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח
ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה
ולא יודעת איך עושים את זה
ויש לידה באופק שמלחיצה אותי
וכולי איכסה בפנים
בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי
כי סיימתי לסדר את הבלגן
זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...
והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה
במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש
זה קצת כמו נפילת סוכר
בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים
עושה סחרחורת
זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?
כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר
אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.
אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ
נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב
כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.
או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע
והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..
וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.
יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה
או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג
אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.
לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה
לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו
כמובן שלא מעלה לשום מקום
אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.
כל עולם השקר
וזה גם נכון
אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.
כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.
אבל לפעמים זה לא נכון
ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים
ומאוד טובים
ואני לא אהיה הם
אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי
ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי
תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.
אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,
אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.
יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.
אז מה?
אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.
אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?
זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.
אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.
והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️
ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.
לא מחייב שזה שקר,
אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר
תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.
תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב
מחר יום חדש.
אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת
כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.
זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.
נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.
אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.
למה זה טוב? תראי סדרה במקום.
אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?
תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.
אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.
ממש מתלבטים מה לעשות עם שבת
אני בתחילת הריון, מבוחלת ברמות
וגם מותשת מכל דבר קטן
הבית הפוך
אני עובדת מחר עד מאוחר
חמי וחמותי ממש רוצים שנבוא אליהם
(היינו אצלם מלא בחג, אבל כמה אחים סגרו בחג בצבא ויצאו עכשיו..(
לא יודעת איך נבשל שבת
וממש רוצה להשאר בבית
אבל זה להפיל את כל העבודה על בעלי
כולל לשמור על הילדים במשך כל השבת (אצל ההורים זה הרבה יותר קל)
אה ואוטוטו מתחילים מילואים
שזה עוד סיבה להשאר בבית..
לי זה היה עוזר לפעמים.
ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?
נשמע שאת רוצה להיות בבית...
הסעודות ארוכות לי
אין לי מה לעשות שם
בעלי עסוק עם אחים שלו..
לבעלך?
נראה לי זו השאלה הראשונה
אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.
אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.
אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.
אבל תראי קודם מה הוא רוצה
אבל לא יודעים איך לעשות את זה
וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים
אבל הוא גם רוצה להקל עלי
שה' יתן לי כוח
אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....
אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.
ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..
אפילו לא ראינו דופק
בכל מיני צבעים,
שרוול ארוך ו100% נגיד 95% כותנה לילד האטופי שלי
ובארץ…
ילד לא נער
?
צבעוני יש להם יפה ממש!
נדמה לי שגם לבן.
ונעימות מאד.
אגב לא יודעת גיל אבל גם בפוקס יצא לי לקנות מכופרתות יפות במחירים טובים יותר.
חולצה משבצות צבעונית,
יודעת שיש כמה סוגי ייצור - בערים חרדיות בטוח תמצאי סניפים שמוכרים
איזה סוג חומר את צריכה?
לא נראה לי שיש חולצות כאלה מכותנה...
יש חולצות טריקו עם צווארון ושלושה כפתורים שהבד שלהן נעים יותר, אבל גם לא יודעת אם מכותנה. אני מכירה בלידר.
בהדס מינילאב יש בטוח
לדעתי גם בתמנון
גם חולצות פולו
אולי אפילו באורבניקה
יכול להיות שאת חושבת על בד סריג שעשוי מכותנה? כמו גופיות או חולצות טריקו? ג'רסי למשל זה סוג סריג שיכול להיות עשוי מכותנה.
זה באמת סוג בד שונה, אבל גם סריג וגם אריג יכולים להיות עשויים מכותנה בלבד או מתערובת כותנה.
אני מחלקת את העולם לבדים נעימים ולבדים לא נעימים. הבד של החולצות המכופתרות לא נעים מבחינתי, לכן הסקתי שהוא לא כותנה (שאמורה להיות נעימה).
אבל באמת אף פעם לא ממש התעמקתי ברכיבים של כל בד...
יש גם כותנה שהיא בד אריג. כלומר בד לא נמתח.
אני כבר אובדת עיצות
כל הביוקרטיה והטפסים האוטומטיים האלה מוציאים אותי מדעתי!
הם מבקשים אישור על נקודות זיכוי או פטור ממס
מאיפה אני מנפיקה את המסמך הזה??? לא מוצאת באתר של מס הכנה או ביטוח לאומי
פליז עזרה!!!
רלוונטי, וחשוב מאוד, למי שלא - כנראה שהתלוש מספיק
אם זה סעיף חובה זה מה שהייתי עושה
המקוריתאחרונהחצי שנה אחרי.
והזכרונות מפתיעים אותי כל פעם מחדש בזמנים שלא ציפיתי להם.
אם זה סתם רגע עם עצמי, או רגע עם בעלי
והמוח עובר למקום אחר
והמחשבות
והגוף מתנתק
וזה כואב כל פעם
ומעייף
אוף
בס"ד
לא פירטת אבל נשמע כואב מאד ❤️🩹
בגלל שביקשת עצות: שקלת טיפול כדי לעבד את מה שהיה? מהמעט שכתבת מזכיר קצת תגובות פוסט טראומטיות. המוח והגוף זוכרים את הטראומה ושולפים אותה בכל מיני הזדמנויות וכשזה קורה, זה גורם לכאב ולשיבושים של כל מיני הסיטואציות.
מצד אחד חצי שנה זה עדיין די טרי לחוויה קשה.
מצד שני נשמע שאת סובלת ושזה פוגע בך ביום יום 💔 וטיפול טוב יכול לעזור עם זה.
חיבוק גדול שוב!
בע"ה שמכאן תראי רק אור ומתוק תמיד!!!
לידה שקטה.
בעקבות הפסקת הריון.
ועכשיו צריכים טיפולים.
והמלחמה הזאת דחתה את כל התורים...
זה נחשב טראומה? לא יודעת
בעקרון קיבלתי 12 פגישות עם עו"סית. הרחיבו לי כי עברנו לטיפולים, אבל אין כמעט תורים.
אמן!!!
לגמרי טראומתי
וקשה גם לחשוב על העתיד ומה שתצטרכו לעבור
שולחת מלא כוחות
חיבוק על זה🩷
אולי אם את לא מקבלת מענה מספיק דרך הקופה, שווה לשקול ללכת לטיפול באופן פרטי כדי לעבד את זה.
ומצד שני כמובן שזה הגיוני לגמרי להמשיך להתאבל על זה. זה גם יכול להמשיך לכאוב עוד שנים, וזה בסדר שכואב🩷
