פורום הריון ולידה (עמוד 2660)

בהצלחה

כתבת משעשע
חיבןק ואיחולים נחת

בגלל העייפות הקשה שזה עושה
וגם ההרגשה שאני יחיה עכשיו על הכדורים האלה 9 חודש אוף אוףף אוףףףף

אבל קחי, תתחילי, כמה ימים ובסוף מתרגל לעייפות
זה שווה את זה!

יכול להיות שפשוט ניסית להפסיק ולאהצלחת להתמודג עם הרגרסייה?

כשניסיתי להפסיק הקאתי 4 פעמים ביום (בחודש שישי)
אז נאלצתי לחזור לזה

גם אם הפסקת בהדרגה אז מראש לדעת ולהיות מוכנים לעד שבועיים של סבל אבל זה עדיך על עוד חודשים של תופעות לואי של התרופה
יש באמת נשים שסובלות עד סוף ההריון אבל הרוב לא

ובחילות אימים

לא יכולה לא לאכול ולא לשתות מרגישה כלכך גרוע אוףף איןלי כח לטפל בתינוקי(5 חודש) והוא כלכך חייכן ומתוק באלי לאכול אותו ולפנק אותו אוף אוף אוףף

אני כבר יומים לא שותה כלום לא מסוגלת
ומה שהצלחתי לשתות הקאתי הכל
איך לזהות אם אני מיובשת?

להתייבשות? תתקשרי לרופאה שלך ותבקשי שיתנו לך עירוי
הנוזלים גם מדללים את ההורמונים קצת בדם וגם זה מקל טיפה

אוף אוף לא רוצה את ההריון הזה איזה סבללל

עם הבחילות. מוזמנת לבכות איתי יחד
ישבתי בלילה ופשוט בכיתי לקב"ה ריבונו של עולם תעשה לי נס! הוא כל יכול ומה כבר בקשתי בקשה קטנה.. זה לא נס ענקי או מעל הטבע בסך הכל שהתרופה תעשה את העבודה שלה כמו שצריך
ישבתי והתפללתי שישלח אלי את המלאכים שיעזרו לי אפילו שזה לא בנוסח התפילה שלנו "מימיני מיכאל משמאלי..."
אני מנסה לתקוף את הבחילה מכל הכיוונים גם דיקלקטין גם דברים טבעיים אומהופתיה שמנים אתריים..
באמת עכשיו הצלחתי לאכול משהו והצלחתי לשתות מקווה שימשיך ככה. אבל אני יודעת שאני ממש בהתחלה והשיא עוד לפני מקווה שאשרוד את זה
שולחת לך חיבוק וכוחות

זה באמת הרגשה של גועל שלא נגמר ואי אפשר לתפקד ככה...

 

חיבוק גדול

בסוף זה יעבור

אני יודעת שלא עוזר עכשיו

אבל יעבור ויהיה אוצר לחיים שלמים ב"ה! (לב)

תקופה איומה איומה.. וכל מי שמסביבי בקושי עברה איזה צרבת... ואף אחת לא הבינה. אז תדעי שאני מבינה. זה מלווה אותך 24/7. את מרגישה כמו וירוס מטורף שלא מפסיק. סבל באמת כל כך קשה.. גם אני הרגשתי כך...לא היה לי יום. לא היה לי לילה. כלום לא עזר.... וואי... שתסיימי עם זה במהרה. אני היום בשביעי... נושמת.. לא מאמינה שאני אחרי וזה עבר.אבל זה עובר... עברתי את התקופה הזו כמה פעמים.. והכל עובר.. שוכחים.. מה יכול לעזור? בכיתי הרבה .. זה משחרר... והסתכלתי איך כל יום אני שורדת ספציפית אותו. לא להסתכל כמה נשאר.. רק על אותו יום. זה יעבור.. תחזיקי מעמד. הכל בסדר. ... גם לי היה תינוק באחת ההיריונות וזה היה בלתי נסבל יותר. אין לי מילה יותר לנחם. רק שאני בכאב שלך ואת גיבורה כל כך.. מי כמוני יודעת. שמי שעברה את זה היא עם כוחות מעל הטבע. כי זה באמת נשים יקרות.. בלתי נסבל ונתפס.

לא מצליחה להתעודד מכלום מרגישה שאני מתמוטטת מרוב חולשהההה
הקאתי 4 פעמים והיום רק התחיל
לא רוצה ללכת לעירוי
לא מצליחה לשתות לא לאכול דיי דיייי מצידי שיהיה לי הפלה טבעית לא רוצה את הסבל הזההה
קשההההההההה כלכךךךך וזה רק ההתחלה רק שבוע 5
לאאאא רוצה לסבולללללל אוףףףףףףףףףףףףףף

מלקררוא אותך.
נשמע שאת עוברת ממש ייסורים קשים,
ועוד המשפטים שכתבת נשמע שאת באמת כבר קורסת. נשברת .
אין לי מילים לעודד אותך,
אני מבינה שהמצב הפיזי על הפנים,
תנסי לחשוב מה לעשות כדי להציל לפחות את המצב הנפשי.
שלא תפלי לתהום. קל כ''כ להיות מדוכאת במצב כזה..... תחשבי מה ישמח אותך בכל זאת.

חיבוק לך ולתינוק הקטן .
ועוד משהו, שמעתי פעם שמי שעוברת כאלה ייסורים קשים בהריון סימן שהיא מורידה נשמה גדולה ומיוחדת לעולם ... תזכרי שבסוף מתוק .

אמרתי לה' תיקח אותיייי אני לא יכולה עוד...
מסכנהההה שלי.. לבי וצערי איתך..
אני יודעת שעוד שנה את אחרי הכל לא תזכרי כלום בעזרת ה'.. הכל יעבור
איפה בעלך בתמונה? הוא עוזר?

עושה הכל בשביל התינוק. כל כמה דק מביא לי כוסות מים. חותך לי לימון. מעודד אותי. מחזיק לי את היד שאני מקיאה.
דוחף אותי לאכול ביגלה
קשה כלכך בלעדיו בכלל לא היה לי כוחות

יופי נשמה.. תנסי לצאת לאוויר. לשנות מקום. אולי זה יעזור לך קצת.. קומי קצת. תפעיל שרירים. לי זה עזר.. הוריד קצת את רמת הבחילות.. ההליכה...
שמעתי שירים ורקדתי.. זה גם עזר. כמובן לא להשתולל בעדינות יותר.. תנסי.. לי זה באמת הקל התזוזה הזו

מתה לצאת לאזור הים לנשום אוויר(אנחנו גרים מעל הים)
אבל הבחילות הופכותתתתת לי את כל הבטןןןןןן לא יכולה לזוז אוףףףףףף איזה סבל
אין לי במה להתנחם
אני רק שבוע 5
בכלל לא רוצה את ההריון הזה לא רוצה עוד ילד(הריון בטעות)
הריון קודם סבלתי ככה בציפיה ובהתרגשות לקראת התינוקי אבל עכשיו בכלל לא באלי אז אין לי אפילו למה לצפות ולהתרגש
אוף אוף אוף

אפילו לקום לצחצח שינים לא קמתי, לא לסדר את השיער. כלום כלום כמו שבר כלי

איזה יסורים אלה..
תקשיבי לרעיון שלי. קומי טיפה לאוויר. קחי סודה קרה עם לימון וקרח..
שימי שיר שאת אוהבת ותרקדי...
תנסי.. זה יכול ממש לעזור
גם לשתות קולה היה עוזר לי

מעולם לא שתיתי משהו אחר חוץ ממים
לא ניסיתי לשתות סודה או קולה מעולם לא יודעת איך אני יגיב לזה

דקות של ג'ינג'ר או תרכיז תפוחים

ביום שפתחו אחרי הגל הראשון. בעיני חופשה זה צורך בסיסי תמיד ובמיוחד במצב הזה

לתכן אם כן כי בעלי צריך לבודיע בעבודה מראש

נודע... אז לדעתי לא שווה לתכנן כלום..

ואם יהיה שינויים לבטל וללכת לעבודה. כך אני עושה לגבי אוגוסט

מגיעים עם ספרי ניקוי, בכניסה לצימר עוברים על הכל 

מביאים כלים חד פעמים לאכול בהם

והמחמירים ממש יכולים להביא ציפית. 

אבל אם את לבד בצימר שניקית טוב למה שזה יהיה שונה מהבית שלך?

 

למלון לא הייתי הולכת בשום אופן.

צאו

הנפש חשובה מאד.

הצימר. למרות שצימרים בד"כ לא נמצאים בערים, אבל לכי תדעי...

שיהיה אסור, אין מה לתכנן..
אנחנו לא יודעים על איזו עיר יהיה סגר מחר, בטח לא נדע מה יהיה עוד חודש...

כל צימר היום מסכמים (שזה ברור כאילו?) שאם אי אפשר לבוא בגלל קורונה אז זה מבוטל. אין דמי ביטול

גם אצלנו חופשה ואנחנו בונים ממש על חופש.
נראה לי שנלך על משהו עם כמה שפחות סיכון. אולי קמפינג או משהו בצימר... משהו עם כמה שפחות סיכון וחשיפה, כל עוד אפשר...

אז הכל היה ממש ריק,

לדעתי מצב הצימרים בקנטים ככה שהגיוני שהם יסכימו לסגור איתך ואם יתבטל- יתבטל

את בטוחה שיש לכם הכנסה בשנה הבאה?
אם כן,
קחי את זה כתרומה לחברה.
אנשים זקוקים להכנסה, רוצים לעבוד
ומי שיש לו אפשרות - זה כמו צדקה
לתת עבודה לאחרים.
ללכת לצימר
לסדנא
לבית קפה
מסעדה
...
לא חייבים לשבת בחושך לבד, להיפך.

אבל אם הייתי מוציאה אותה עכשיו המטפלת זה היה בגלל שאני גם ככה לקראת סוף תקופת מבחנים וכבר פחות צריכה.
(אני באמת מתכוונת להוציא אותה עוד שבועיים)
לא יודעת אם עזרתי 😏

כנראה שמראש לא היו סגורים שצריכים.
כלומר לא נראה לי שזה אישי.
אלא אם כן גיליתי שהמטפלת לא מתאימה לצרכים שלי.
אבל עכשיו עם הקורונה ממש אי אפשר לדעת מה ילד יום.
הגיוני להתחרט מסיבה של חיסכון כלכלי כפחד מהשפעה עתידית או שאחד ההורים פוטר/ עובד מהבית או פחד מהידבקות או שגם ככה התבטלו המסגרות לאחים האחרים.

🧛‍♀️


ואת לא רוצה לדעת איך הבית שלי נראה...
🙊

של הררי הכביסה שגולשים פה???
עכשיו גם אני יכולה לענות בשרשור "אמהות שמזניחות את
הבית"

הוא בעצם רק מזימה כדי שנרשה לך להצטרף לשרשור ההוא?

לא יעבוד לך! הורדת את רמת הניקיון בבית שלך, אבל גם בבתים של כולנו, אז סף הקבלה השתנה

כדי להתרענן בפורום...

אבל זה שווה כל רגע!! יואוו כמה צחקתי
וברוך השם אני בחופש אז מרשה לעצמי חחח

בידיים ומנגד בעלי-
"רגע, גם היום את הולכת לעשות את מה שעשית אתמול? עד 12 בלילה? לא נגמרו כבר הפדיחות לכל נשות הפורום?"
-"אה.... אהממממ.... לא, 10 דקות ואני קמה, רק רואה מה התחדש"
(כן, בטח, שמענו)

ולפעמים יש זמנים מתים כמו מנוחה או הנקת לילה או שירותים או בעבודה או בנסיעה בתח"צ...

תקני מיורן בחנות תבלינים ותכיני לו כוס תה מכפית גדושה. אחרי שעה- עוד כוס תה. עוזר פלאים!!

עד שאגיע לחנות תבלינים- כנראה שיעבור לו.
תודה על העצה!!

 

בימים כאלה אני באמת משתיקה את הקטנים כמה שאפשר עם ממתקים

 

ואצלינו הבית מאד מאד בריא.

הלוואי שתצליחי בעצמך לנוח קצת היום ולמצוא כוחות עד שהכל יעבור במהרה ב"ה

כיף שיש איפה לפרוק ולקבל הכלה!!
(המקלדת של הפלאפון דפוקה אז דמיינו סמיילים של לבבות)
ב"ה המצב קצת יותר טוב.
אני מצליחה להתמודד בגבורה!
ומכריחה כל שניה את בעלי להגיד לי שאני אלופה.
בזכות נשים סחטניות וכו'..

לא מבינה בבדיקה הזו.
בהצלחה

האמת אני אופטימית, לא רואה סיבה שבדיקה ביתית מראה חיובי ובדיקת דם לא.. הרופאה הרגיעה אותי קצת
מחכה בקוצר רוח לבטא..
תודה לך! את מכירה את הבדיקה הזאת? מבחינת אמינות.
הבנתי שדוקא הדיגטלית כן אמינה כי היא חד משמעית ולא עם פסים מבלבלים

יודעת איך אמורה להראות כתובה התוצאה של הבדיקת דם?
יהיה רשום לי בטא? אני אבין?

מעל 5 זה לא שלילי אבל גם לא ממש חיובי מובהק. יש קופות שחיובי מעל 25.

כדאי לבדוק עוד יומיום הכפלה הבטא נמוחה אבל בטווח התקין

תודה רבה!

משביע ודי חסר טעם

ביגלה

ערמונים

אבל הבת שלי הייתה אוכלת בין 120- 150 למנה בערך פעם ב3 שעות..
ומקפיצה לך

שהחישוב הוא 150 כפול המשקל (בקילוגרם) חלקי מספר הארוחות ביום.
אבל אולי זה רק לתינוקות קטנים יותר..

א. אמא לביאה! כל הכבוד על הרצון לשאוב!
ב. אצלי הם שתו הרבה פחות חלב ממה שרשום פה... אף פעם לא יותר מ110. וגם זה נדיר...
כנראה גם כי חלב יותר משביע, וגם כי הם שתו כדי לא לרעוב- וחיכו לינוק....

רק חיבוק יקרה.

עדיין חיבוק.
)קראתי אותך גם שם)

ותזכרי שזה יעבור.
בטוב בעז"ה.


הכלללללל עובר
גם הדברים הכי מכעיסים

אצלי הזיעו ממש בגלל הבד של המושב.

הגדולה והקטנה עם אותו כסא בדיוק
והגדולה בסדר גמור..

אולי תעטפי את הכיסא בסדין כותנה תראי אם עוזר

ילדים בגיל הזה משתנים מהר ויכול להיות שפיתחה רגישות. כמו שבתי אמרה סדין או שמיכת כותנה יעזרו אם זאת הבעיה.

כי כשהם נגד כיוון הנסיעה המזגן הרבה פחות מגיע ומשפיע. ויכול להיות שנכנסת שמש בדיוק איפה שהיא יושבת בנסיעות האלו? תסתכלו אם צריך צלון בחלון שלה

אם היא נגד הכיוון נכנס פחות אויר

החלון שלה באמת צריך צילון.
אבל הדוגמאות שהבאתי הן משעות הערב המאוחרות
ולא הייתה אפילו קרן שמש אחת, אלא חוש מוחלט.

יכול להיות שהוא פולט את החום.

אולי לנסות להחליף בין הכסאות ולראות אם יש שינוי?

רואה את זה אצל הילדים שלי.
אחת הבנות עד לא מזמן היתה מזיעה המון הרבה יותר משאר האחים. היתה מרגישה הבדל משמעותי בנשיקות לילה טוב ברמת הלחות בראש שלה....

הן תמיד אותו דבר פחות או יותר.
לכן זה הלחיץ..

או כשהוא עומד במשך היום או לםני הנסיעה, ותראי אם זה עוזר.
ואולי זה בכלל הבגדים שלבשה? אולי הגדולה ישבה באמצע מול המזגן והקטנה ליד החלון והמזגן לא הגיע אליה?
לפעמים בערב אפשר לפתוח חלון ויש רוח טובה, זה יכול לעזור.

ועכשיו זה איכשהו פחות מגיע אליה?

יכול להיות מהחלון ויכול להיות אפילו שמישהו הזיז או סגר את התריס של המזגן שמכוון עליה

בין ילדי יש אחד שמינקות מזיע יותר מהאחרים.

לק"י

אני ילדתי בסורוקה לפני שבועיים (איך הזמן טס), ובעיקרון מותר מלווה אחד בלידה, בפועל נותנים לשניים לסירוגין (ככה שמעתי מאחות שעובדת שם, וממישהי שילדה שם).
ובמהלך האשפוז מותר מבקר אחד כל פעם. לא רק מי שהיה בלידה.

אישית היה לי חשוב שבעלי יהיה איתי. בעיקר שחשבתי שרק מי שבלידה יכול לבוא אחר כך לבקר.
מה שהתברר כלא נכון בסוף.

הלוואי שעד שאלד זה ישתנה שוב לטובה...

שאם חלילה אוכל רק מלווה אחד אקח את בעלי איתי.

 

אמא שלי עדינה מידי בשביל להיות אסרטיבית מול הצוות (וגם אני מידי עדינה) ובעלי יותר אסטריבי.. ולפעמים צריכים את זה בלידה.

וגם כי זה ילד של שתינו... ואני הכי רומה אותו בחוויה המופלאה הזאת של לידה.

 

וגם כי אמא שלי שתהיה בריאה טיפוס לחוץ יותר...

אם כי- היא היתה איתי בכל הלידות הקודמות למעט לידה אחת שילדתי בשבת והסכימו לנו לקחת באמבולנס רק מלווה אחד.. 

 

 

ולא קשור לטיב הקשר שלכן..
מה את בדיוק מרגישה?

חוסר פירגון  תמיד נובע מקינאה?

מחוסר אהבה אליה וזה יכול להיות ממשהו שלא שלם אצלך לגמרי
ויש הבדל בין חוסר פרגון לצרות עין חוסר פרגון יכול להיות גם כי את במקום אחר ואת לא מתרגשת בשבילה כמו חברה רווקה.
אבל צרות עין זה עניין אחר ושווה לך לברר עם עצמך.. אולי באירוסין שלך הייתה חוויה אחרת ואת מרגישה איזשהו חוסר או משהו דומה

או כרגע או בכלל

 

מותר לקנא לדעתי. אם לא נותנים לעצמנו לקנא קצת (או לחפור עוד קצת ולגלות מה בעצם אנחנו נורא רוצים וחסר לנו ובגלל זה אנחנו מקנאים) אז זה רק עלול לתפוח.

אפשר לקנא קצת ולהיות מודעת לזה.וזהו

על זה שאני כל פעם נזכרת בתקופה של האירוסין ועולה לי חיוך מטומטם על הפנים ואני מתה להרגיש כמו בתקופה הזאת מידי פעם.

אז יכול להיות שזה קשור לזה

אבל---

אם כן, למה ספציפית פה זה קופץ לי???

 

ואי קשה לי עם עצמי

ואת מזהה שיש לה את זה עכשין
כמו שכתבת שעולה בך חיוך ואת מתה להרגיש כמו בתקופה ההיא

@סיה

 

יכול להיות שאת מתגעגעת לתקופה שגם היו לך בה פרפרים

גם ההתחדשות הזו, כל העולם לפנייך,

בקלילות, האושר, האהבה בעוצמה וכל ההכנות לחתונה המאושרת...

 

והאירוסין של החברה הזכירו לנפש שלך את כל זה

 

זה לא משהו רע,

רק אם באמת חסר לך מזה ובא לך "עוד" לחוות מהרגשות האלו - יש הרבה מאוד דרכים איך להגיע לרגשות כאלה וחוויות כאלה *גם בתוך חיי הנישואין וגם בתוך שנים רבות בחיי הנישואין*

בכל האופנים

נפשית

רגשית

גופנית

רוחנית

הכל...

 

נסי לדייק למה את הכי מתגעגעת ואפשר להציע רעיונות

שאת כותבת שזה לא משהו רע..

אז תודה על זה

 

מנסה לחשוב למה (בשווא) בדיוק אני מתגעגעת

חיבוק!

רפואה שלימה ומהירה!

בקשר למעקב תתקשרי למרפאת נשים או לקופה. תשאלי מה לעשות. כי מן הסתם ייקח זמן עד תשובה לילדה ובינתיים את צריכה מעקב.

שתהיה רפואה שלמה לבת שלך ולידה קלה בזמנה 💕

ורק בשורות טובות

אם זה מה שאני חושבת, אצלנו הכנסתי את כל הכיסוי+הרצועות למכונת הכביסה

סחיטה 800.
בדיעבד חושבת שעדיף סחיטה עדינה יותר

@נ@נגמרו לי השמות

איזו משמחת את,

לפתוח את הפורום ולגלות 2 תיוגים שלך אותי אחד אחרי השני!

ממש הוחמאתי ושמחתי, ממש מודה לך מכל הלב!

 

עכשיו אנסה לענות לפותחת

תמיד להורה קשה יותר להתמודד עם הילד שהוא מזכיר אותו בהתנהגות,ולפעמים שלא במודע זה קשה לנו ובמקום להכיל אנחנו באיזשהוא אופן דוחים אותו עם חוסר סבלנות פחות אמפטיה וכו

של עינת נתן והילה קורח. "אמא אמא".

תנשמי עמוק. זה קשה.
הנחית הורים בהחלט יכולה מאד לעזור
אבל אם לא מסתדר לך כרגע אז תנסי להחליט שעשר דקות ביום את מקדישה לילדה הזו ולשמיעת הסיפורים שלה. בנוסף לבקש מבעלך להסביר לו את הקושי שלך ולבקש ממנו שיפנה גם הוא זמן הקשבה בשבילה קבוע כדי שתמיד יהיה לה מענה

אצל הבן שלי שמתי לב שמשהו שהוא עושה ממש מקפיץ אותי ואני עדיין מנסה להבין למה, ומדובר על תכונת אופי הפוכה לחלוטין ממני ומבעלי, לא זכור לי שאי פעם התנהגתי כך או בעלי מאז שהכרתי אותו. כמה שאני מנסה להבין ולחפור בתוכי למה זה כ״כ מרגיז אותי עוד לא עליתי על זה. מזלי שאני לא נתקלת בזה הרבה, אחרת באמת כדאי לפנות לייעוץ כלשהו

הם אלה שהכי דומים לנו....


חווה חוויה דומה מאוד עם הבכורה

ופשוט להרגיש את מה שאת מרגישה שם
יש שם כאב,אשמה,כל מיני דברים
אם נותנים לעצמינו להרגיש זה משחרר משהו

לכולנו קשה כשאנחנו עמוסות ומוצפות
אין לנו מקום בפנים ככה וסבלנות

בת ה6 שלי עם רקע של בעיות בדיבור וטיפול אצל קלינאית תקשורת שלא התקדם
לבעלי יש סבלנות והוא מבין אותה נפלא. לי אין.
אני צריכה להקשיב לה במקביל לטיפול בהמון דברים וזה פשוט לא הולך.

מה שעוזר לי זה לשיר איתה שירים ולשחק בזמנים של אחד על אחד.

אם היא יודעת לכתוב אפשר לתת לה לכתוב את כל מה שהיא רוצה להגיד ובערב לקרוא ולכתוב לה בחזרה.

ובמקביל ביום יום לנסות למצוא את הפניות להקשיב.
למשל לומר עכשיו אני רוחצת כלים, אחר כך מקשיבה לך ואח"כ חותכת סלט.
לעזוב הכל לשבת לידה ולהקשיב.
אם זה מספק אותה יופי, אם לא אז לומר עכשיו אני חותכת סלט, אח"כ נערוך שולחן ואח"כ אקשיב להמשך.
ככה לחתוך את הזמן של הסיפורים הבלתי נגמרים.

כ"כ כ"כ מבינה אותך ומזדהה איתך

ונראה לי כל מי שאמא גם...

 

החלום שלנו לפני שנהיינו לאימהות, להורים

הציפייה והאידיאל שבנינו לעצמנו כשהבטחנו ואמרנו ודמיינו לעצמנו "איזו אמא אהיה"

שונים כ"כ לפעמים מהמציאות, לפעמים אפילו הפוכים.

והפער הענק הזה פשוט כואב! וקשה! ומתסכל!

ו-אוף איתו כבר!!!

 

אני בטוחה שרצית להיות אמא רגועה, ואף פעם לא לחוצה

אולי גם בתור ילדה כאשר הרגשת לפעמים את אמא שלך לחוצה אמרת לעצמך בלב: "אני לילדים שלי לא אעשה כך!"

אני בטוחה שרצית להיות אמא שתמיד תמיד פנויה לילדיםשלה

גם פיזית, גם רגשית

תמיד מכילה

תמיד שם בשבילם.

 

ואז באה המציאות וכאילו "טופחת" על פנייך.

איזה מכילה איזה?

איזה רגועה איזה?!

איזה פנויה איזה?!

פחח יותר לכיוון ה-סופר לחוצה-לא פנויה-עצבנית-צועקת-כעסנית (אומרת את הנ"ל על עצמי )

 

ואי וזה קשוח.

חתיכת פער זה.

 

אז קודם כל צריך להבין את עצמנו.

שוב לשאול את עצמנו

איזו אמא רציתי להיות?

איזו אמא אני בפועל? (ו*לא* לשכוח גם את הדברים ה*טובים* שאנחנו כן עושות!!!)

ואיזו אמא אני שואפת להיות?

 

ואז בעצם לנסות להתאים קצת בין הציפייה למציאות -

להתאים את הציפיות.

לא להעלים אותן - אלא *להתאים* אותן למציאות.

 

להבין שכולנו בני אדם.

ומתוקף כך כולנו כאשר אנו רעבות/עייפות/לחוצות/חולות/דואגות/טרודות/אחר - לא הגרסא הכי משופרת של עצמנו,

אלא כן - עם פחות סבלנות, פחות הכלה.

ולזכור גם שאנחנו רק אחד.

לא 2 ולא אלף אלא רק אדם אחד.

אז אם אני מחליפה חיתול לקטן והגדול צורח - אני עדיין אמא טובה, הכי טובה.

כי אני לא יכולה להתחלק ל2! ניסיתי וזה לא הצליח...

ואם אני מקריאה סיפור לגדולה - אז אני לא יכולה להפריד בין הקטנים,

ואם אני בטלפון עם אמא - אני לא יכולה לשמוע את הסיפור של האמצעי

ואם אני מכינה ארוחת ערב- אז

וכו' וכו'

את רק אדם אחד!

שמנסה ככל יכולתו

ופשוט עושה את ההכי טוב שהוא יכול.

אבל מה לעשות שההכי טוב הזה הוא לא מושלם והוא גם לא יכול להיות מושלם?

זה מה שיש ועם זה ננצח!

אז אל תלקי את עצמך מדי

ופחות רגשי אשמה (השם השני לאימהות זה רגשי אשמה )

אלא להבין שאת בן אדם.

שלפעמים אין לו כוח ולפעמים הוא עצבני.

והוא רק אחד.

וזה בסדר!

הכל טוב! מותר לך להיות האישה האנושית שאת!

לקום וליפול ושוב לקום

ולחשוב ולהשתדל ואז להתרסק ואז שוב להבין מה היה פה ואיך לשפר.

ככה אנחנו... לא שלמות, אלא בהשתלמות.

 

אל תשכחי גם שבתוך כל העומס והקושי האובייקטיבים האלה, 

יש לך בוודאי עוד אלפי רגעים שאת אמא כמו שחלמת להיות!

אמא ששמחה רוב הזמן, צוחקת עם הילדים שלה, רוקדת, שרה, נהנית איתם, רוצה להעניק מעצמה בשבילם כל הזמן, נמצאת שם בשבילם, אוהבת אותם עד אין סוף ומעניקה בלי סוף.

אז אם היית שואלת אותי איך אני הייתי מתארת אותך - אז את אמא מדהימה!

וטובה!

וכ"כ כ"כ אוהבת!

וכ"כ כ"כ משתדלת!

וכ"כ כ"כ רוצה עוד ועוד, ומנסה כל הזמן לשפר את עצמה.

 

זה מדהים. באמת.

 

אז נכון שיש בך גם חלק שלפעמים כועס, וחלק שלפעמים צועק, וחלק שלפעמים "מאבד את זה", אבל כל אלה הם פשוט חלקים אנושיים שנמצאים בכולנו מהיותנו בשר ודם, וכן, גם בך.

זה לא מי שאת. זה לא מגדיר אותך. את הרבה הרבה יותר מזה. ואפילו רוב הזמן!

זה בסך הכל מה שזה - חלק אנושי שכועס וצועק כאשר הוא מגיע לסף מסוים שמעליו הוא לא מסוגל יותר.

לכולנו יש את הסף הזה. אם לא היה לנו - לא היינו אנושיים.

 

אני מדמיינת מה זה ערב עם כמה ילדים - את לבד איתם, התינוק בן שנה צריך אותך בלי הפסקה, התינוק בן שנתיים כנ"ל, יש צעקות, בכיות (של הילדים), צרחות, ריבים ביניהם,

"אמאאא הוא לקח לי", "אמאאא בואייי", "אמאאאא הוא שבר לי", "אמאאא נשפך לי", "אמאאא אני רעבבב" "מה-מה ובכי של תינוק"

אמאל'ה! רק לכתוב את זה עושה לי אשכרה סחרחורת! מבטיחה לך!

אז פלא שבשלב כלשהו תצעקי?!

ומה איתך?

עוד לא דיברנו עלייך.

אחרי יום שלם שעברת עם הילדים או בעבודה - את מגיעה לבית, עם כל מה שכרוך בזה- ניקיונות שלא נגמרים, ובישולים וכביסות וחיתולים ואמבטיות וסיפורים ושיעורי בית והשכבות ולגשר בין ריבים וטרדות ומה לא,

ואת בסך הכל רוצה להתפנות ואת ממש זקוקה לתנאי בסיסי שכזה - וגם שם אין לך שקט!

ולא בטוח שהספקת בכלל לאכול ולשתות,

ולא בטוח בכלל שלילה קודם ישנת רצוף (פחחח בטח הצחקתי אותך, איזה לישון רצוף?! ואיזה לישון בכלל?!), ויש לפנייך עוד לילה של חוסר שינה וקימות בלתי פוסקות,

וככה יום אחר יום

לילה אחר לילה.

אז הגוף שלך, שעייף ורעב וצריך להתפנות ועוד עבר 4 לידות והריונות והנקות - אומר סטופ!

והרגש שלך שעמוס ורוצה טיפה זמן לעצמו ולהבין מה קורה כאן צועק סטופ!

והנפש שלך שלא מבינה את השינוי הזה בהתנהגות כלפי חוץ גם היא - צועקת סטופ!

וזה יוצא בצורת צעקה

או "איבוד של זה"

או כעס

או "דיייי כברררר אם עוד פעם אחת אני אשמע את המילה אמא אני קופצת מהחלון!!!"

וזה כ"כ כ"כ טבעי!

וברור מאליו שיקרה!

אל תלקי את עצמך כל כך הרבה.

את אמא טובה, נהדרת, שבסך הכל מנסה לג'נגל במירות החיים המטורף הזה ועם 4 ילדים לבד זמן רב.

תקבלי את זה!

תקבלי את זה שזה באמת מצב שלפעמים מרגישים שאי אפשר יותר - כי באמת אי אפשר יותר!

 

תנשמי. עמוק עמוק. 

תאמרי לעצמך עד כמה את מדהימה ותותחית,

ועד כמה כל שנייה שלך לטובת הילדים, וכל ילד בנפרד היא נפלאה ומטיבה עבורם, וכמה כל כך הרבה שניות וכל כך הרבה רגעים כאלה *כן יש* ו*את כן מספקת* להם.

אז בסדר, יש גם רגעים שלא. זה העולם.

יום ולילה.

טוב ורע.

קושי וצמיחה.

זו תנועת החיים. פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. בתנועה כל הזמן.

וזה הכי בסדר שיש, והכי אנושי שיש.

 

את בטח לא מבינה את עצמך לפעמים, וזה יכול ליצור פחד ותסכול.

כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"

והאמת היא שאת לא השתנית!

מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!

את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,

זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!

זה באמת לא פייר!

את עכשיו אותה אחת נהדרת + כך וכך לידות + כך וכך הריונות + כך וכך ילדים + קורונה + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!

אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!

כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.

ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים וצפופים, וגם בתנאים אחרים. 

 

זה לא אומר שאת רעה. את טובה!

וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.

זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.

המציאות השתנתה.

 

נסי להקשיב רגע לקושי הזה.

מה קורה לך שם שאת צועקת על הילדים ו"מאבדת את זה?"

מה הם אוןמרים לפני?

מה קורה שם בבית לפני?

ואיך את מגיבה?

ומה קורה אחרי?

 

ואיך את מרגישה בזמן שזה קורה? איזה רגש עולה לך?

ואיפה את מרגישה אותו בגוף שלך?

 

נסי להקשיב לעצמך בשלמות ולענות על השאלות הללו בשבועיים הקרובים.

אולי הרגשות הללו יושבים אצלך על כל מיני מקומות - שאם תהיי מודעת אליהם תוכלי לנסות להתחיל לפתור אותם.

 

אצלי למשל, הרגשות הללו ישבו על מקום של "שהילד בוכה אני מרגישה אמא לא מספיק טובה. כי הרי איך אני אמא מספיק טובה והוא בוכה ולא שמח? - אז אני לא יכולה להכיל את זה שאני אמא לא טובה, כי אני רוצה להטיב עם הילדים שלי! כי הם חשובים לי, כי אני אוהבת אותם! אז כל פעם שהוא בכה זה הכניס אותי לסטרס עד שהבנתי את עצמי בנקודה הזו, ואח"כ הבנתי שגם ילדים שבוכים יכולות להיות להן אימהות טובות ומטיבות וזה לא אומר כלום, כי פשוט ילדים לפעמים בוכים וזהו! זו דרך ביטוי שלהם. ואז משהו בי קצת נרגע (מודה שאני עדיין עובדת על זה

 

והיה בי עוד חלק ועוד רגש שעלה לי בשעה ששלושתם היו צריכים אותי בו זמנית ומצאתי את עצמי אומרת בקול רם "רגע! אמא לא יכולה הכל בבת אחת!" ככה את אותו משפט שוב ושוב - עד שהבנתי עם עצמי שחשוב לי שלכוווולם יהיה טוב, וכאשר שלושתם בו זמנית צריכים אותי, המוח שלי מפרש שאם אגש לאחד - השניים האחרים יפגעו, ואני לא יכולה להרשות לזה לקרות! כי כולם יקרים לי! אז שוב הייתי במערבולת של פחד מאוד פנימי וזה יצא ככה החוצה בצורת המשפט החוזר הזה.

 

ועוד רגש שעלה בי אחרי שאבי האהוב ז"ל נפטר - זה רגש של אחריות מטורפת לכל הילדים ופחד מטורך מאובדן (שלי, שלהם, של כולם) - ואז ממש הרגשתי איך צעקות שלהם או בכי מכניסות אותי שוב לסטרס ופחדתי - רגע! אבל אם יקרה לי משהו - מה יהיה איתם? אם בעלי עכשיו לא בבית ואני אמות - הם כ"כ קטנים! איך יסתדרו? הם בטוח ימותו גם אם יקרה לי משהו!

ואז האחריות הזו שהרגשתי על הלב 24/7 ממש כיווצה אותי.

מאוד פחדתי מהאחריות הגדולה הזו על שלושה קטנטנים לבד בחלק נכבד מהזמן 0ועוד באותה תקופה בעלי עבד עד מאוחר וגרנו רחוק - והיה סלט שלם, גם אובדן, גם הורים שהיו צריכים אותנו, גם 3 פיצפונים צפופים, גם לבד וגם כל סערת הרגשות הזו - זה פשוט היה לי יותר מדי. אז זה יצא בצורת צעקות, נשימות קצרות, לחץ, משפטים חוזרים, עומס מטורף בלב וכו'.

 

נסי למצוא את המקומות והרגשות שטמונים בך.

האם פחד מאחריות שאת לבד עם כל הילדים ובעלך לא נמצא?

האם צורך באיוורור אישי? בקצת זמן לעצמך?

האם גוף שצריך שישימו לב אליו ויתנו לו לאכול, לשתות, לישון, לדאוג לעצמו?

האם פחד מאובדן או הישרדות?

האם הרגשה שצריכים אותך ואם את לא שם בשבילם את אמא לא טובה והם יהיו ילדים מסכנים?

האם לחץ מזה שאת צריכה להתחלק לכל כך הרבה חלקים ואת רק אחת?

משהו אחר?

ממה את מפחדת?

מה יכול לקרות? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בתסריט הכי נוראי?

 

 

אני מאמינה שתשובות לכל השאלות הללו, עבודה עם עצמך ואם צריך גם עם איש מקצוע בנוסף,

קבלה של עצמך איך שאת, הבנה שאת בסדר גמור, הבנה שזה באמת קורה לכולן, שזה טבעי ואנושי,

זמן לעצמך ולמה שעושה לך טוב, לחשוב על הפסקה/מניעה ארוכה עכשיו לפחות עד שתחזרו לאיזון ורוגע כמו שהייתם רוצים,

וכמובן - חיזוק הצדדים הטובים בעצמך ובאימהות שלך ושימת דגש הרבה יותר גדול דווקא עליהם - יכולים לעזור לך מאוד מאוד.

 

 

ולגבי הבת שלך שבבית ספר יסודי שהזכרת -

צריך לאט לאט לבחון את הקשר שלך איתה

ממש מההריון - האם היה רצוי ומתוכנן גם עלייך וגם על בעלך?

איך היה ההריון שלה?

והלידה?

ואחרי הלידה איתה?

איזה מיקום היא במשפחה?

בת כמה היא בדיוק?

איך היה לך מולה בגיל שנתיים?

ובשאר השנים והזמן?

מה החוזקות שלה?

מהם הנקודות העיקריות בהן קשה לך איתה?

מתי זה קורה הכי הרבה?

 

אחרי כל הבירור הזה (זה לא כזה פשטני, כמובן שזה תהליך עמוק שצריך לעבור)

אני מציעה לזכור שאין ילד שהוא נגד ההורים שלו,

אלא ילד הוא בעד עצמו!

ז"א, שהילדה המתוקה שלך לא נגדך - אלא בעד עצמה.

אם היא מדברת ושואלת ו"מנדנדת" זה כי היא צריכה משהוץ

מה היא צריכה?

אולי זמן אמא רק לה?

 

לזכור גם שכל ילד באשר הוא צריך להרגיש גם אהוב

גם רצוי

גם שייך

וגם שווה ובעל ערך

 

אולי בתך רוצה להרגיש אפילו עוד יותר אהובה, מוערכת, שווה, נחוצה ובעלת ערך?

 

- עוד נקודה -

לפעמים אנחנו, ההורים, נוטים להתמקד רק ב"בעיה" שיש לילד, ולחשוב עליו, על כל המהות שלו כ"X הבעייתי עם ה___" וזהו, כאילו זו חזות הכל, ולא כך היא.

יש בכל ילד, גם הרבה מאוד חוזקות ואור וטוב.

ואת ברגישותך ובאהבתך ובאמא הטובה שאת - זוכה לראות זאת ולהאיר זאת. 

וזה לכשעצמו יכול להוות אחוזים מאוד (מאוד!) גדולים מהפתרון.

 

אנסה לחלק לסעיפים את הדברים:

 

1. מה שיכול לעזור לכל ילד באשר הוא, גם אם הוא עם קשיים כאלה ואחרים וגם אם לא - זה להעצים ולהאיר (בא') את החוזקות שלו,

ולהחשיך את החולשות שלו.

כאשר ההבנה שעומדת מאחורי זה היא חשובה מאוד: הוא ילד.

בכל ילד יש חוזקות וחולשות.

גם בכל אדם בוגר יש חוזקות וחולשות.

גם בך, בי, בכולנו יש חוזקות וחולשות.

וזה *בסדר*.

זה בסדר לא להיות מושלם.

זה בסדר לא להיות 100% בה-כ-ל.

ילד (כמו גם אדם בוגר, אבל ילד במיוחד), לא באמת יכול להיות מושלם בהכל.

גם מכבד הורים,

גם התנהגות למופת בכיתה ובבית,

גם גאון ומוציא ציונים טובים

גם רגיש,

מקסים,

חכם,

מוכשר,

עוצמתי ברמות אחרות

ועוד כל החוזקות שלו -

וגם להיות מושלם בכל השאר.

 

זה פשוט לא הגיוני.

 

ההבנה הזו לכשעצמה - עושה הרבה.

 

2. ילד הוא ילד הוא ילד

ז"א, ש*עכשיו* בילדות, *זה בדיוק* הזמן שלו למעוד, לטעות, להתנסות - אם לא עכשיו מתי ילמד?

עכשיו הוא לומד על העולם,

מבין איך העולם הזה עובד, איך הקשרים בו עובדים, מה התוצאות של המעשים שלו, בודק גבולות - לי הוא נשמע ילד מאוד בריא בנפשו! (לא שאני מאבחנת, ולא ע"ס דעה מקצועית)

אם תהיה לו קרקע מאפשרת בילדות להתנסות, לקום וליפול, להבין שאפשר ומותר לטעות - ומזה אפשר לצמוח וללמוד - כל חייו הבוגרים יכולים להיראות הרבה יותר טוב.

היא בסך הכל בבי"ס יסודי.

זה גיל מאוד מאוד צעיר.

האם הויא הבכורה שלכם?

כי יש לפעמים נטייה להורים בעיקר עם הבכור לשאוף ולקוות שהוא פשוט יהיה מושלם.

גם כי זו הפעם הראשונה שלהם בכל תחנה בחיים שהילד עובר, וגם הפעם הראשונה שלו, והציפיות הן בשמים.

גם אם הוא לא הבכור, זה עדיין יכול לקרות.

 

איך את באופייך?
מהן החוזקות שלך?

והחולשות?

האם גם לך חשוב להצליח ולהיות 100% בתחומי חייך?

 

ואיך בעלך כל השאלות הללו כנ"ל?

 

אחרי מחשבה עמוקה על כל הנ"ל חשוב לזכור - שהיא רק ילדה. צעירה מאוד.

וזה בסדר שילדים טועים ולא מושלמים. זה הזמן שלהם להיות ילדים ולעשות שטויות.

 

אם התפיסה היא "הילד מקולקל. אנחנו צריכים לתקן אותו" זה משהו אחד (זו תפיסה לא נכונה),

ואם התפיסה היא "הילד לא מקולקל. אנחנו ההורים צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו עליו ולקבל כלים איך לנהוג נכון כדי להוציא מאיתנו ומאיתו את המיטב - משהו בסגנון "חנוך לנער על פי דרכו" - להסתכל על האוצר שלכם כפי שהוא.

להבין ולקבל שהוא - זה הוא.

עם שלל מעלותיו (הרבות!)

וכן, גם עם חסרונותיו, כמו בכולנו.

ועכשיו שאני, בתור אמא של הילדה הזו עומדת מולה-

אני צריכה לשאול את עצמי

מה הילדה הזו הייתה רוצה ממני?

מה היא צריכה ממני?

מה היא היתה אומרת לי עכשיו לו יכולתי לשמוע אותה?

מה היא אוהבת בי?

איפה היא מרגישה אהוב על ידי?

מה היא אוהבת שאני עושה איתה?

מה היא לא אוהבת שאני עושה איתה?

אם הייתי יכולה להזיז את השעון קדימה ולהגיע לעתיד שהיא בת 30 - מה היא היתה מספרת לי על הילדות שלה? שאיך היא חווה אותה? שאיך היא הרגישה כלפי עצמה אז?

 

ומה איתך -

איך את הרגשת בתור ילדה?

האם אחד מההורים או שניהם נהגו איתך בצורה דומה לאיך שאת מתנהגת עם ילדך?

איך הורייך התייחסו לחולשה או חסרון שהיה בך בילדות?

איך הגיבו? מה אמרו לך?

איך זה גרם לך להרגיש?

אם היית חוזרת לילדה היית - מה היא הייתה רוצה לומר להם באותו רגע?

מה היה חשוב לך שיזכרו וידעו באותה בעת?

 

האם הילדה שלך מזכיר לך אולי את עצמך לפעמים?

האם את צמפה ממנו לפעמים לקצת יותר מדי אולי?

אולי באיזה מקום היא המראה שלך כמו שאמרת - וברגע שתפתרי זאת בינך לבין עצמך - ותהיי במקום שלם ובטוח בעצמך ובאמא שאת וגם בילדה שהיית ועדיין בתוכך - זה ישפיע פלאים גם על הקשר על הבת.

 

4. עכשיו לגבי מה שכתבת על בתך ש:

"שהיא לא מפסיקה לדבר ולשאול ולנדנד"

נסי להסתכל רגע על התכונה הזו כאילו היא הייתה לא בתך, אלא בילד אחר.

מה את חושבת על התכונה הזו?

אולי יש בתכונה הזו הרבה מאוד טוב?

אולי להיות דבק במטרה ולעשות הכל ולפעול בכל דרך כדי להגשים אותה - זה משהו חיובי?

אולי דווקא התכונה הזו תעזור לה כל כך גם בחייו הבוגרים?

הסקרנות הזו

הרצון לבירור עד תום הזה

הכוח רצון הזו,

הדבקות במטרה הזו,

הלפעול ללא חת כדי להגשים מטרות הזו.

זה המון!

 

5. כדאי ליצור בין ההורים לילדים תקשורת פתוחה ומבינה,

לא תקשורת שבה ההורה "שופך" את משנתו והוראותיו והילד רק בעמדת המקשיב והצייתן,

ולא רק תקשורת שבה ההורה אומר את דברים ומקשיב לדבריו של הילד -

אלא תקשורת שכוללת גם מה שההורה אומר + לשמוע ולהקשיב אבל *באמת להקשיב* למה יש לילד לענות +

לשאול את הילד גם על הרגשוטת שלו והחוויה שלו -

אם הילד ירגיש שגם עצרו והקשיבו לו,

שגם נתנו לו להתבטא ושמעו את כל דבריו,

וגם נתנו לו להביע רגשות וחוויות - וממש הרגישו אותם יחד איתו - התקשורת תהפך להיות הרבה הרבה יותר יעילה ומטיבה, לשני הצדדים.

 

לו יצויר שהיום תרצי לומר משהו לבתך החמודה,

נסי לומר את הדברים,

לעצור שניה

לשאול אותה מה דעתה?

לשמוע אותה.

לשאול אותה איך זה גורם לה להרגיש?

ומה היא חווה?

והיא ממש תרגיש שהיא יכולה לומר את הכל-

ואת תשקפי את המילים+המחשבות+הרגשות+החוויות שלה - ומכאן תמשיכו את התקשורת.

זה נראה אחרת לגמרי מאשר אמא אומרת X והילד מקשיב ואין לו שום סיי.

 

כדי שתהיה הקשבה, צריך לשים את העמדות והתפיסות שלנו בצד,

לשאול את הילד,

להתעניין בו,

להבין יותר לעומק את העמדה *שלו*.

אם ההורה באמת מקשיב לילד, ואחרי זה - אפילו שהילד לא יסכים ויגיד לא - הילד לפחות ירגיש ש*הבינו אותו*,

התחושבה שהבינו אותי עד הסוף היא *הכרחית*. בשביל זה צריך כמובן להתעניין ולשאול שאלות. מדוע אמרת כך? למה התכוונת? מה זה גרם לך להרגיש? - ממש לשאול ולהבין אותו עד הסוף.

לגלות אמפתיה כלפיו.

להיות במקום של "לא יודע" - לא לבוא אליו ממקום של "אני ההורה ויודע הכל אז אני עכשיו אגיד לך X ותבצע אותו מיד ואני גם יודע מה אתה חושב ומה אתה הולך לענות", אלא להיות ממקום של "לא יודע" - ולשאול את הילד שהוא יגיד מה הוא מרגיש? ש*הוא* יגיד מה הוא חווה וחושב? - כך תיווצר הקשבה הדדית.

 

 

6. גם לכל מבוגר, גם לכל אמא ולכל אבא חשוב להרגיש שהם אהובים, נחוצים ושווים ובעלי ערך.

נסו לחשוב עם עצמיכם - איפה אני אהוב על הילד?

מה אני עושה למענו שהוא משקף לי שזה טוב לו ומשמח אותו? - ולחזק את הנקודות הללו.

נסו לשאול את עצמיכם - "איפה אני מרגישה נחוצה?" - ולחזק את המקומות הללו

ונסו לשאול את עצמיכם "איפה אני מרגיש/ה שווה ובעל/ת ערך? איפה אני תורמת לילד? איפה אני משמעותית עבורו במי שאני? - ולחזק את המקומות הללו.

7 יחס אישי וזמן אישי רק איתה - תמיד יכול להועיל. ואף פעם לא יכול להזיק.

 

8 ספורט זה תמיד טוב ופורק אמוציות.

וכמובן בנוסף לכל זה אפשר תמיד לפנות להתייעצות מקצועית וכל הטיפולים הרגשיים האלה והאחרים. בידיעה שהם באים כנדבך נוסף על המקום ההורי, שהוא המקום הכי חשוב לילד.

 

בהצלחה רבה רבה אמא מדהימה שאת!

 

קראתי, חשבתי וחושבת...

תודה רבה!!

 

היו כמה שורות שתיארת סיטואציות וזה אחד לאחד מה שקורה אצלנו בבית... תגידי את מכירה אותי? (;

 

אבל גם אם כן זה כיף ומגניב