פורום הריון ולידה (עמוד 2680)

אין לי כל כך חשק לבשל....
בדרך כלל מסתפקת בנס קפה ועוגה.
אבל בכל זאת צריכה להכין משהו לבעלי והילדים החמודים שהסתפקו היום בקורנפלקס פירות וירקות חתוכים

הבת שלי, שנה וחצי, נמצאת איתי בבית עכשיו בחופש (עובדת בהוראה) וכשאני עובדת ההורים שלי שומרים עליה, אני לא עובדת הרבה שעות יחסית אז זה לא קשה להם. לא שלחתי אותה לגן כי קשה לי עם הקונספט הזה של גן בגיל כזה... לא מסתדר לי בראש... (הרבה חושבים שאני מוזרה בקטע הזה)...
עכשיו כשיש חופש ואני בחודש תשיעי + חום יולי אוגוסט, אנחנו הרבה בבית ואם יוצאות זה למקומות ממוזגים, אבל לפעמים כל היום בתוך הבית... ופתאום אני חושבת לעצמי שאולי היא משתעממת... כי כמה תעסוקה כבר יש בבית? לפעמים יש לי הרגשה שמשעמם לה קצת..
אז השאלה שלי היא מה עדיף לדעתכן:
להיות עם אמא בבית אבל "לשלם" על זה בשיעמום לפעמים? או ללכת לגן בגיל כזה?

אשמח לשמוע את הדיעות שלכן, מעריכה מאוד את הנשים פה ❤

ותסלחו לי אם זה לא ממש קשור לנושא הפורום...

לרב אלישע אבינר- שלקחת אותי טרמפ מכיסופים לכפר דרום, כי חשבת שאני באמת תושבת גוש קטיף, ולא העלית על דעתך שבכלל היינו אחרי לילה בלי שינה, כמעט עצורות, עם תעודות זהות שלא שלנו. אז סליחה הרב, שגנבנו את דעתך. ותודה על הטרמפ.

למשפחה המדהימה שהכניסה אותי כבת בית לאשקובית הקטנה וחסרת המזגן בישוב מורג, וחלקתם איתי את מעט המקום שהיה לכם. ה' יברך אתכם וישלח לכם כוח ושמחה.

למשפחה המתוקה ממורג, שאפילו איני זוכרת את שמה, רק זוכרת את ערימת הכביסה העצומה שקיפלנו לכם, ולפי הבגדים ידענו שיש לכם תשעה ילדים. ואח''כ טאטאנו כמויות של חול מהרצפה. אני לא יודעת איפה אתם היום, אני מקוה שאתם בטוב, שעברתם את הכל ביחד והצלחתם להקים עבור הילדים המתוקים שלכם בית חדש.

לרב יהושע שפירא, שהגיע למורג עם תלמידי ישיבת רמת גן, וכמה ימים לפני הגירוש ערך מעין טיש שבו הוא שר שוב ושוב ושוב ''טובה הארץ מאוד מאוד'', וכולנו שרנו איתו וגם בכינו, וידענו שגם אחרי שנצא משם בבושת פנים, הארץ תישאר טובה מאוד מאוד, רק שלא ידענו עד כמה החורבן שלה יהיה נורא.

לקצין הדתי, שהגיע ביום הנורא ההוא לחלק את צווי הפינוי למשפחות. הגעת מלווה בשיירות ארוכות של לובשי מדים שחורים אטומי מבע. חדורי אידאולוגיה ניסינו לדבר איתך שלא תשתף פעולה, ואתה אמרת לנו ''שנים הייתי כאן בתפקיד, עזבתי רק לפני זמן קצר, ליוויתי את כל המשפחות כאן בכל שמחה ובכל כאב. ועכשיו, בכאב הכי גדול של חייהם, אני אפקיר אותם בידי אדם אחר?" . סליחה. לא הבנו אותך אז, ניסינו להתווכח, אבל היום, אני מעריכה את גודל המעשה שעשית.

לחיילת שנכנסה למחסן ש''התבצרנו'' בו, ולא הפסיקה לבכות ולספר לנו שאמרה תהלים כל הדרך כדי שזה לא יקרה. אני מקוה שהיום את מבינה אותנו יותר. לא יכולנו אחרת. לא יכולנו להיות נחמדות ומבינות. הטחנו בך בכאב ''אז אל תעשי את זה , תגידי שאת לא מוכנה!" אולי הכאבנו לך, אבל את היית הנציגה של המערכת הנוראית הזו שגרמה לנו ולתושבי הגוש את הכאב הכי עמוק ותהומי של החיים. כך שאפילו היום אני לא מצליחה לבקש סליחה. אולי זו לא אשמתך, אולי היית קרבן, אבל אין סליחה על הדבר הזה.

לכל שאר החיילים שנהגו בנו ברגישות ובנחישות, בצורה כזו שעד היום בא לי להקיא כשאני נזכרת בזה. אני מקוה, באמת, שעשיתם משהו עם החוויה הנוראית הזאת. אני מקוה שמשהו חדר את שריון המדים השחורים והמבט הכאילו מבין שמאחוריו יש לב אטום

לחייל האכזרי ש''שמר'' על כולם באוטובוס, נראה לי שקראו לך רותם. קשה לשכוח. איך עמדת במעבר, הסתכלת על שני נערים בני 14 בערך שישבו והתייפחו את נשמתם, ואתה עמדת וצחקת להם בפנים. מאיפה האכזריות הזאת הגיעה, עד היום אין לי מושג. אבל אני מקוה שמה שאמרתי לך אז, מתוך כאב שא''א לתאר, התקיים. אמרתי לך שאני מקוה שהמראה הזה של הנערים הבוכים לא יעזוב אותך לעולם, ויחזור לך בחלומות. אולי הייתי חריפה, אבל אתה היית אכזרי.

לחולות היפים של הגוש, שראינו אותם בעיניים דומעות מבעד לחלון האוטובוס, כשעוד קיווינו שהמאבק הזה יקח הרבה זמן, ולא דמיינו שתוך שבוע תהיו לבד. יבוא יום ונחזור. אנחנו, הילדים שלנו, הנכדים. לעם ישראל יש סבלנות וזכרון של פיל. אנחנו לא שוכחים.

לכל האנשים שהסתובבו בתחנה המרכזית בירושלים, אליה הגענו שבורים ורצוצים, ולכן לא היה מושג בכלל מה קורה כמה קילומטרים דרומה מאתכם, והמשכתם לקנות ולחגוג כאילו הכל בסדר. אולי זו לא אשמתכם, זו כנראה אשמת התקשורת, אבל שתדעו, זה היה נורא.

לנער השבור והמתוק, שפגשתי אחרי כמה חודשים באכסניה בחספין, כשהייתי שם בתור מדריכה לקבוצת סטודנטים מארה''ב ואתה גרת שם בשני חדרים עם המשפחה. היית שבור, מבולבל, וכ''כ מתוק. הסתובבת עם החבר'ה שלנו, ראיתי שזה קצת משחרר אותך מהסיוט שבו היית, קצת לדבר אנגלית, קצת לשתות איתם . דיברת איתי שיחות ארוכות. וכמה כאב לי עליך. אני כולי תקווה שהצלחת למצוא לך דרך טובה, שהובילה אותך למקום טוב עבורך. אני אפילו לא זוכרת את השם שלך, אבל היית יקר לי, למרות שנפרדנו אחרי כמה ימים.

ולכל מי שכמוני נושא את הכאב התהומי הזה בליבו- האמת שאין לי הרבה מה להגיד.
כי מה אפשר להגיד?
שה' ישלח רפואה שלימה, בעיקר רפואת הנפש, לכל מי שהיה שם, בגרוש מהגוש, בקיץ הנורא ההוא, לפני 15 שנה.


ומי שקראה עד עכשיו, תודה.
הפצע עדיין פתוח. רק שנה שעברה בכלל התחלתי לדבר קצת, לראות סרט אחד, לקרוא ספר אחד.