היה כבר מזמן, אבל עוד לא פרסמתי...
סוף ההריון, אני במעקבים בגלל עובר קטן.
פעם בשבוע מוניטור וא"ס.
פעם בשבועיים הערכת משקל.
הרופא אומר שכרגע זה בסדר, אבל אם אני לא יולדת עד התאריך-
להגיע לזירוז ולא למשוך עוד.
התאריך בסוכות.
שבוע 39, מגיע יום כיפור, אני צמה ממש בסבבה.
בחצי שעה האחרונה שני צירונים קטנים וזהו.
גם במוצאי הצום אני מרגישה טוב.
למחרת אני נוסעת לעבודה.
מסיימת חפיפה עם המחליפה שלי.
אני יודעת שבכל מקרה זה היום האחרון,
כי אחר כך שבת וחג, ואחר כך מגיע התאריך...
במשך היום מתחילים צירים, אבל לא משהו רציני.
אחרי העבודה מגיעה למעקב השבועי.
בפעם האחרונה.
כמובן שיש עומס מטורף.
בכל זאת, למחרת יום כיפור, ובכללי בתקופה שכל יומיים יש חג/ שבת ובקושי נשאר ימים פנויים.
בדרך כלל יש תור למוניטור, אז באים, נרשמים בתור, הולכים לעשות א"ס ואז חוזרים למוניטור.
הפעם אני מגיעה, נרשמת למוניטור, ומחכה לקבל מהאחות הפניה לא"ס.
רק שגם אצל האחות היה מלא תור, ואיכשהו הגיע התור שלי למוניטור. (בטח היו כאלה שהתייאשו מלחכות, ואז התור קפץ).
עושה מוניטור, רואים צירים וירידות בדופק.
מגיע רופא (לא יודעת אם במקרה, או שראה אצלו את המוניטור),
אומר לי להגיע מייד אליו, בלי לעשות א"ס.
האחיות מכניסות אותי, וככה אני חוסכת את התור לרופא.
הרופא מפנה אותי למיון.
אני מעדכנת את בעלי שיתארגן, ונוסעת לבית חולים.
מגיעה לבית חולים, אני עוד באמצע להירשם בקבלה וכבר קוראים לי למוניטור.
כנראה הגיע אליהם מידע מהקופה על המוניטור שם.
לוקחים אותי לחדרי לידה, לא במיון עצמו.
ושם עושים מוניטור של שעה, שיוצא תקין.
אר כך אני מחכה לא"ס,
ואז אני כבר לא מקרה דחוף, אז מחכה מלא זמן.
גם שם כמובן עמוס- למחרת יום כיפור.
בינתיים בעלי מארגן דברים בשבילי, בשבילו ובשביל הגדולה.
צריך לקחת ציוד לשבת ולכל סוכות.
חמי בה לקחת את הגדולה, ובעלי מגיע אלי לבית חולים.
יש צירים בערך כל 4 דקות, אבל בינתיים חלשים.
סוף סוף מגיע התור לא"ס.
הטכנאית בודקת זרימות, כמות מים, אבל לא עושה הערכת משקל.
אני אומרת לבעלי שזה מוזר, ובטח נצטרך לעשות עוד א"ס,
כי חצי מההריון הייתי במעקב משקל.
אחר כך מחכים עוד מלא זמן לרופא.
בשלב מסוים מגיעה עוזרת רופא,
לוקחת את התיק הרפואי שלי, מתשאלת אותי ומעבירה את הנתונים לרופא.
היא חוזרת אלינו,
וכמובן- מבקשת שנעשה עוד א"ס להערכת משקל.
ושוב מחכים בתור לא"ס.
וכל דבר לוקח שעות...
הגיע זמן החלפת משמרות,
מגיעה טכנאית חדשה,
ותוך כדי שהיא מתאפסת על מי מחכה בתור, אני נכנסת.
לא יודעת אם כבר הגיע התור שלי, אבל חיכיתי כבר מספיק. (פעמיים!)
אני עושה א"ס, מחפשת את העוזרת רופא כדי למסור לה את התוצאות.
לא מוצאת אותה. היה בדיוק בלאגן של החלפת משמרות.
בסוף מסרתי למישהי אחרת.
ועוד פעם תור לרופא.
מחכים ומחכים.
כל הזמן אני עם צירים די סדירים, אבל לא חזקים.
כבר נהיה מאוחר.
אני אחרי יום עבודה + מרפאה + בית חולים,
כבר עייפים.
אני מסתובבת לי במיון, כבר משתגעת מרוב המתנה.
משיחות של הצוות אני מבינה שאין מקום פנוי.
אני אומרת לבעלי שהם לא מכניסים אותנו לרופא,
כי אין להם מה לעשות איתנו.
אין להם איפה להשאיר אותי...
סוף סוף נכנסנו לרופאה,
אחרי בערך 10 שעות במיון.
היא מתלבטת מה לעשות איתי.
כי סך הכל כרגע המוניטור תקין וגם המשקל.
ואני עוד לא בשלב של לידה.
אבל בכל זאת הם לא רוצים לשחרר אותי.
מצד שני, אין להם איפה לאשפז אותי...
היא עושה לי סטירפינג,
ומציעה לי לנסות לנוח בינתיים.
יצאנו לרחבה שמחוץ למיון, יש שם מן ספות כאלה.
אנחנו מנסים קצת לישון שם.
אחרי בערך שעה מתקשרים אלי שאני אבוא לעשות מוניטור.
מתחיל קצת להירגע העומס.
מכניסים אותי לחדר במיון.
עושים מוניטור ואחר כך נותנים לי להשאר שם.
אולי אז עשו שוב סטריפינג, אני לא זוכרת בדיוק מתי היתה הפעם השניה.
אני ישנה קצת.
מגיע הבוקר.
בעלי הולך להתפלל.
אני ישנה שם בחדר.
הוא חוזר, אוכל משהו,
אני לא מסוגלת לאכול. משתדלת קצת לשתות.
הצירים מתחילים קצת להתחזק.
אני ישנה (על הבטן), ומתעוררת מכל ציר.
ככה מעבירה את הבוקר.
מגיע רופא שאומר שישאירו אותי לאשפוז במחלקת נשים, כשיתפנה מקום.
ואז- או שהלידה תתפתח לבד, או שיעשו זירוז.
בהמשך מגיעה אחות.
היא אומרת שהתפנה מקום במחלקה,
שנעשה שוב מוניטור ואז נעבור למחלקה.
בשלב הזה הצירים כבר יותר רציניים,
ואני חושבת שאין מצב שאני מתאשפזת עכשיו ולא נכנסת לחדר לידה.
עושה מוניטור, בקושי רואים צירים.
אבל אני מרגישה.
חלק מהצירים בכלל לא רואים במוניטור, וחלק רואים חלש.
אני אומרת לאחות שיש הרבה יותר צירים ממה שנראה.
היא רואה עלי שהצירים יותר משמעותיים.
בודקים פתיחה- 5.
נכנסים לחדר לידה, ולא למחלקה...
קודם פותחים לי וריד ונותנים עירוי בגלל GPS.
מגיעים לחדר לידה, אני מחליפה בגדים.
בעלי מכיר את המילדת (אמא של חבר),
אבל כרגע היא בלידה אחרת ובינתיים נכנסת מישהי אחרת.
עושים קצת מוניטורים, שמפריעים לי ואני די מעיפה אותם.
משתדלת להחזיק כמה צירים, ואחר כך מספיק...
בינתיים לא רוצה אפידורל,
מנסה גז צחוק שעושה לי סחרחורת ולא עוזר, אז מוותרת עליו.
אני יושבת במיטה עם המשענת מורמת.
כל ציר אני מסתובבת ועומדת על הברכיים.
בלידה הקודמת (הראשונה) השלב הזה הלך מאוד מהר.
מאז שנכנסתי לחדר לידה ועד שילדתי.
אני מקווה שככה יהיה גם הפעם.
המילדת יוצאת, ואומרת לקרוא לה עם צריך.
בשלב מסוים אני מרגישה להרגיש קצת לחץ.
אני לא בטוחה שכבר הגעתי לשלב הלחיצות,
אבל אני בכל זאת קוראת למילדת.
היא בודקת פתיחה- 6.
טוב התקדמנו.
עובר עוד קצת זמן, ואני מרגישה ממש לחץ.
עכשיו אני יודעת שזה זה.
אני לוחצת על הפעמון, אבל המילדת לא מגיעה.
התחלתי ללחוץ מלא, מסתבר שתקעתי שם את הפעמון והוא צלצל להם בלי הפסקה...
אני אומרת לבעלי שהוא יוצא.
בעלי יוצא למסדרון ומתחיל לצעוק שמישהו יבוא...
מגיע איזה רופא ומילדת אחרת.
ואז גם המילדת שלי.
המילדות מארגנות ללידה, ומאשרות לי ללחוץ.
כמה לחיצות והוא יוצא.
גם הפעם זה היה מהר...
שוקל קצת פחות מההערכה של אתמול.
אני מניקה אותו בחדר לידה, מה שלא עשיתי בלידה הראשונה.
בעלי מספיק לנסוע להורים שלו לפני שבת.
ואני נחה קצת ומתארגנת לשבת.
עכשיו הוא בן 8.5 חודשים...
כי זה אסור חוקית
