האמת הוא לא כזה מרתק אבל מתחשק לי גם...
הקדמה-
בלידה הקודמת לקחתי אפידורל אבל הוא לא השפיע עליי בצירי לחץ, כאב לי תופת והייתי חסרת יכולת תנועה כי בכל זאת הייתי עם אפידורל, אז לקראת הלידה הזאת החלטתי לנסות להצטייד בכלים שיעזרו לי להתמודד עם כאב ולנסות מלכתחילה ללדת בלי אפידורל כי פחדתי להתקע שוב עם הכאבים.. אז עשיתי קורס אמית לידה.
הקדמה 2-
בשתי הלידות הקודמות היו הערכות משקל גדולות מעל 4 קילו ולכן בשתיהן עשיתי סטריפינג כדי לזרז את הלידה ושלא אצטרך ניתוח, ובסוף הם יצאו פחות מ4, אז הפעם החלטנו שלא אעשה סטריפינג וניתן לגוף שלי לעשות את העבודה.. רציתי לחוות איך זה כשזה לגמרי בטבעי, לבד..
וללידה..
שבוע 40+2, פעם ראשונה שלי שעוברת את התאריך.. כבר שבועיים עם צירים אבל לא רצינים, מתחילה לחשוש שאולי לא היה חכם לא לעשות סטריפינג כי בינתיים העובר ממישך לגדול. נוסעים למעקב הריון עודף, הכל תקין אין התחלה של לידה אני שואלת אם הם לא בודקין את המשקל של העובר הרופא אומר שלא ולחזור עוד 3 ימים.
40+5. בלילה היו לי צירים כבר יותר רציניים ובתזמון של עשר דק' ישנתי. שעתיים סהכ. בבוקר שמים את הילדים במעון ונוסעים למעקב הריון. כשהגענו הפסיקו הצירים. הכל תקין, אני שוב שואלת על המשקל אז הרופאה עושה לי הערכה קלינית ואומרת שלדעתה הוא 3.600, כשבהערכת משקל שבהערכת משקל שעשיתי בשבוע 38 הוא יצא 3.800. אני מבקשת שיעשו בדיקה והיא שולחת אותי לרופא שיעשה הערכה מדוייקת והוא גם אומר 3,650! אני מבסוטה שלא עשיתי סטריפינג...
חוזרים הביתה, אני שמה את בעלי בעבודה ונוסעת הביתה ובדרך מתחילים לי צירים (סיוט לנהוג עם צירים אל תנסו את זה!) הפעם אני ממש מרגישה ששזה זה.
מנסה ללכת לישון אבל אי אפשר. הולכת להורים שלי ומתחילה לתזמן צירים. הצירים מתחזקים ונעשים צפופים יותר, בעלי בעבודה ואחותי שצריכה לבוא איתנו בירושלים מרחק של שעה לפחות נסיעה..
הפעם רציתי למשוך כמה שיותר בבית כדי לא לבלות שעות בביח כמו בלידות קודמות...
מבקשת מגיסתי שתקח את הילדים אליה אחרי המעון, לא יכולה לתםקד ככה ולא בא לי שיראו אותי עם הכאבים של הצירים...
מוציאה את בעלי מהעבודה שיחזור הביתה שנוכל לסוע ואחותי מתחילה את הדרך אליי גם.
הצירים מתחילים להתארך ולהיות כל 5-7 דק'
מנסה לעשות את התרגילים שלמדתי באמית לידה- פחחח איזה, לא מסוגלת לנשום, ובוודאי שלא יגעו בי כדי לעזור לי.
אמא שלי בלחץ שאני כבר צריכה לסוע, שזה כבר צירי לידה, אחותי הקטנה בטוחה שככה לא נראית אישה יולדת ואני לא באמת יולדת.. אני יושבת בכורסא וכל פעם שיש ציר דופקת עם היד ומתרכזת בציר עד שעובר.
בארבע ורבע בעלי מגיע, אנחנו
הולכים הביתה לארגן דברים לילדים שישנו אצל ההורים שלי, ולקחת את כל הדברים ללידה, ויוצאים לדרך, פוגשים את אחותי בדרך והיא מצטרפת אלינו ויאללה לבית חולים. אחותי מתזמנת לי את ההצירים והם כבר ממש כל 4-5 דק'..
בשש הגענו לבית חולים. אני רצה עם אחותי למיון בזמן שבעלי מחנה, מכניסים אותי והאחות אפילו לא עושה לי מוניטור, בודקת פתיחה - פתיחה 7 לחדר לידה! (ישש, השגתי את המטרה
) נכנסת לחדר לידה מכניסים גם את בעלי ואחותי.
המיילדת מהממת! יש לנו חיבור טוב מהרגע הראשון.
אני אומרת לה שאני רוצה לנסות ללדת בלי אפידורל ועל שש.
מבקשת מאחותי שננסה לעשות את התרגילים מהקורס, אבל שוב, לא מצליחה בכלל ומחליטה לוותר ולעבור את הצירין בדרך שלי- דפיקות עם היד על הקיר/מיטה והתרכזות בכאב עד שעובר. עכשיו אני כבר מתלבטת אם באמת אני לא רוצה אפידורל, המיילדת אומרת לי שאם אני רוצה עדיין אפשר, אני ממש ממש כאובה ולא מצליחה להחליט אם כן או לא, אחותי ובעלי מרגיעים אותי שזה בסדר גם אם אקח אפידורל בסוף אני מסכימה והמיילדת קוראת למרדים אבל עד שהוא מגיע אני כבר מרגישה שזה צירי לחץ ואין סיכוי שאני יושבת עם ציר ולא זזה כשהוא מכניס לי את המחט ומחליטה לוותר ולהתמודד.. וזהו, הצירי לחץ מתחילים ואני מאבדת את זה, מתחילה לצעוק מכאב, נשכבת במיטה כולי צורחת (שכחתי שרציתי ללדת על שש) המיילדת מרגיעה, ואומרת לי להתחיל ללחוץ ברגע הראשון אני מאבדת את העשתונות ולא מצליחה אבל אז אני תופסת את עצמי ואומרת לעצמי בראש שאני מסוגלת ואני צריכה לעשות את זה בשביל שהוא יצא
וזהו, אני מתחילה ללחוץ כל פעם שיש ציר ותוך כדי לצעוק מכאב אחותי והמיילדת מחזיקות לי את הרגליים ואני כולי מרוכזת בלחיצות ובכאב, עם עיניים עצומות כל הלידה, מהרגע שהתחילו הצירי לחץ.
אחרי עשר דק' של לחיצות בערך, הראש כבר ממש חצי בחוץ והמיילת צועקת-קוראת למיילדת השניה שהייתה שם (שגם היא הייתה מדהימה) ראש גדול, יש כאן ראש גדול ואז היא רצה דחפה את אחותי ויחד הן עשו שם משהו, לא ברור לי מה, כדי שהוא יצליח לצאת ולא יתקע עם הכתפיים, ואני נקרעתי דרגה 3 בגלל זה, אבל ב"ה שהצליחו להוציא אותו בלי נזק!
הן היו אלופות!
והוא נולד 4260!! עם ראש גדול וכתפיים רחבות..
הוא נולד בשבע ועשרים, שעה ועשרים אחרי שהגענו לביח...
החלק האירוני של הסיפור הוא שבשביל לתפור אותי עשו לי הרדמה עם אפידורל...
והמיילדת המקסימה כל כך התבאסה בשבילי שעשיתי את זה כל כך יפה ובסוף זה מה שקרה...
אחרי הלידה הייתי עסוקה בזה שצעקתי כמו משוגעת ושאני בחיים לא אלד בלי אפידורל שוב אבל אחותי ובעלי אמרו שהייתי אדירה עוצמתית ונשית ולמי אכפת הצעקות...
זהו, ב"ה יש לנו עוד בן מתוק, סה"כ 3 וזה תענוג גדול ושווה הכל.
מזל שאני לא מצפה אז אני מסננת בקלות
