היום קינאתי באישה אחת שלא הכרתי, באמצע הרחוב.
היא הלכה עם ילד קטן, תינוק במנשא, ותיק גדול, והבגדים שלה היו בסטייל "לבשתי מה שצנוע, ומה שיהיה לי נוח". בסדר הזה.
האישה הזיעה, אדומה מהחום. המטפחת שלה זזה.
היא התיישבה עם הבן על ספסל, הוציאה בקבוק מיץ קר ומזגה לשניהם בנחת.
בבת אחת, גל של קינאה שטף אותי.
אני, שהבטחתי לעצמי בגיל שש עשרה שאני אהיה "אמא מגניבה", שאשאר קלילה למרות שהתחתנתי. שאתלבש מעודכן, אלביש את הילדים מהמם כמו מקטלוג ואשמיע גלגל"צ בבית. שאהיה אמא שבאופן כללי חיה חיים מעוצבים ומדליקים להפליא – קינאתי. ובאישה הזו.
קינאתי בה יותר משאני מקנאה בחברה שלי שוש שנראית כמו דוגמנית למרות ארבע לידות
יותר משאני מקנאה בלהקת הנשים האופנתיות האלו בבית כנסת, שמרחפות להן בשמלות מרהיבות וכיסויי ראש חלקיים- ומרגישות נהדר עם זה.
קינאתי יותר משאני מקנאה בטליה, שתמיד משדרת "אני ובעלי אחלה" ואם הוא מאחר קצת בערב, אז מה, היא לגמרי מתפקדת עם הילדים ולא מאבדת את זה בכלל.
יותר משאני מקנאה בנועה גיסתי שיש לה חברה- הכי-טובה דלת לידה והיא תמיד יכולה לשפוך לה את הלב על כוס קפה.
הסתכלתי על האישה הזו, ששלפה בינתיים סינר הנקה להאכיל את התינוק, הסתכלתי על הבן שלה
שלבש חולצת פוליאסטר מפוספסת, לא ממותגת ומכנסיים מהוהים של דוסים,
הוא סיפר לה משהו, והיא החזירה לו מבט רגוע כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם בשבילו, את כל הסבלנות שביקום.
וקינאתי.
לקחתי את הקילוגרמים העודפים שלי
את שני טון רגשי האשמה (באופן כללי, ובאופן אימהי),
את ערמת הדכדוך האפורה שאני סוחבת איתי לכל מקום לאחרונה,
עליתי על אוטובוס ונסעתי משם.
