אוף איתי!
חברה (שפעם היינו ממש קרובות והיום לא ככ אבל ממש לא ממקום כואב) מתארסת הערב.
ולא, אני לא מקנאה בה.
אני בסטטוס ככ אחר- נשואה באושר לבעל מדהיםםם פלוס ילד מעלףף ומאלףף
אז
למה
אני
לא
מצליחה
לשמוח
ולפרגן
לה
באמת באמת שמגיע לה!!
היא אחלה בחורה שבעולם!!
וגם אם לא............... מה אכפת לי?
אם הייתי במקום שאפילו אני נטרלית- סבבה
אבל לא, אני רק מנסה להבין מי הבחור ומה היא חושבת עליו ולמצוא מה לא טוב בו.
(ממש ממש מתביישת בעצמי ומעצמי)
חוסר פירגון תמיד נובע מקינאה?
או כרגע או בכלל
מותר לקנא לדעתי. אם לא נותנים לעצמנו לקנא קצת (או לחפור עוד קצת ולגלות מה בעצם אנחנו נורא רוצים וחסר לנו ובגלל זה אנחנו מקנאים) אז זה רק עלול לתפוח.
אפשר לקנא קצת ולהיות מודעת לזה.וזהו
על זה שאני כל פעם נזכרת בתקופה של האירוסין ועולה לי חיוך מטומטם על הפנים ואני מתה להרגיש כמו בתקופה הזאת מידי פעם.
אז יכול להיות שזה קשור לזה
אבל---
אם כן, למה ספציפית פה זה קופץ לי???
ואי קשה לי עם עצמי
יכול להיות שאת מתגעגעת לתקופה שגם היו לך בה פרפרים
גם ההתחדשות הזו, כל העולם לפנייך,
בקלילות, האושר, האהבה בעוצמה וכל ההכנות לחתונה המאושרת...
והאירוסין של החברה הזכירו לנפש שלך את כל זה 
זה לא משהו רע,
רק אם באמת חסר לך מזה ובא לך "עוד" לחוות מהרגשות האלו - יש הרבה מאוד דרכים איך להגיע לרגשות כאלה וחוויות כאלה *גם בתוך חיי הנישואין וגם בתוך שנים רבות בחיי הנישואין*
בכל האופנים
נפשית
רגשית
גופנית
רוחנית
הכל...
נסי לדייק למה את הכי מתגעגעת ואפשר להציע רעיונות
שאת כותבת שזה לא משהו רע..
אז תודה על זה
מנסה לחשוב למה (בשווא) בדיוק אני מתגעגעת
רפואה שלמה!יעל מהדרוםורק בשורות טובות
מיואשת******
אז כמו הרבה הורים אני מוצאת את עצמי נאבקת לקצת סבלנות עם הילדים.
יותר מדי פעמים לחוצה, לא פנויה, מוצפת.
מבשלת, מכבסת והכל אבל לפעמים אין כוח להקשיב באמת. או להפריד מריבות וכו'.
מתפללת שתהיה בי נחת.
לאחרונה, שמתי לב שהבעיה מחריפה עם אחת מהבנות שלי (בבית ספר יסודי).
ממש אין לי סבלנות. מרגישה שהיא לא מפסיקה לדבר ולשאול ולנדנד. גם אותי, וגם אחרים. לא מצליחה לגייס מספיק הכלה והקשבה אמיתית כשאני איתה. וזה מעיק עלי. אני מרגישה אמא איומה.
כשחפרתי טיפה עמוק יותר, אני מרגישה שהיא כמו מראה שלי. פחות לעכשיו, אבל מזכירה לי את הילדה שהייתי. את הבעיות שהיו לי. מצפה את הסיטואציות שאני לא אוהבת לזכור. לא עפה על הילדה שהייתי...
יש למישהי עצות??
איזו משמחת את,
לפתוח את הפורום ולגלות 2 תיוגים שלך אותי אחד אחרי השני!
ממש הוחמאתי ושמחתי, ממש מודה לך מכל הלב!
עכשיו אנסה לענות לפותחת
אצל הבן שלי שמתי לב שמשהו שהוא עושה ממש מקפיץ אותי ואני עדיין מנסה להבין למה, ומדובר על תכונת אופי הפוכה לחלוטין ממני ומבעלי, לא זכור לי שאי פעם התנהגתי כך או בעלי מאז שהכרתי אותו. כמה שאני מנסה להבין ולחפור בתוכי למה זה כ״כ מרגיז אותי עוד לא עליתי על זה. מזלי שאני לא נתקלת בזה הרבה, אחרת באמת כדאי לפנות לייעוץ כלשהו
נגמרו לי השמותכ"כ כ"כ מבינה אותך ומזדהה איתך
ונראה לי כל מי שאמא גם...
החלום שלנו לפני שנהיינו לאימהות, להורים
הציפייה והאידיאל שבנינו לעצמנו כשהבטחנו ואמרנו ודמיינו לעצמנו "איזו אמא אהיה"
שונים כ"כ לפעמים מהמציאות, לפעמים אפילו הפוכים.
והפער הענק הזה פשוט כואב! וקשה! ומתסכל!
ו-אוף איתו כבר!!!
אני בטוחה שרצית להיות אמא רגועה, ואף פעם לא לחוצה
אולי גם בתור ילדה כאשר הרגשת לפעמים את אמא שלך לחוצה אמרת לעצמך בלב: "אני לילדים שלי לא אעשה כך!"
אני בטוחה שרצית להיות אמא שתמיד תמיד פנויה לילדיםשלה
גם פיזית, גם רגשית
תמיד מכילה
תמיד שם בשבילם.
ואז באה המציאות וכאילו "טופחת" על פנייך.
איזה מכילה איזה?
איזה רגועה איזה?!
איזה פנויה איזה?!
פחח יותר לכיוון ה-סופר לחוצה-לא פנויה-עצבנית-צועקת-כעסנית (אומרת את הנ"ל על עצמי )
ואי וזה קשוח.
חתיכת פער זה.
אז קודם כל צריך להבין את עצמנו.
שוב לשאול את עצמנו
איזו אמא רציתי להיות?
איזו אמא אני בפועל? (ו*לא* לשכוח גם את הדברים ה*טובים* שאנחנו כן עושות!!!)
ואיזו אמא אני שואפת להיות?
ואז בעצם לנסות להתאים קצת בין הציפייה למציאות -
להתאים את הציפיות.
לא להעלים אותן - אלא *להתאים* אותן למציאות.
להבין שכולנו בני אדם.
ומתוקף כך כולנו כאשר אנו רעבות/עייפות/לחוצות/חולות/דואגות/טרודות/אחר - לא הגרסא הכי משופרת של עצמנו,
אלא כן - עם פחות סבלנות, פחות הכלה.
ולזכור גם שאנחנו רק אחד.
לא 2 ולא אלף אלא רק אדם אחד.
אז אם אני מחליפה חיתול לקטן והגדול צורח - אני עדיין אמא טובה, הכי טובה.
כי אני לא יכולה להתחלק ל2! ניסיתי וזה לא הצליח...
ואם אני מקריאה סיפור לגדולה - אז אני לא יכולה להפריד בין הקטנים,
ואם אני בטלפון עם אמא - אני לא יכולה לשמוע את הסיפור של האמצעי
ואם אני מכינה ארוחת ערב- אז
וכו' וכו'
את רק אדם אחד!
שמנסה ככל יכולתו
ופשוט עושה את ההכי טוב שהוא יכול.
אבל מה לעשות שההכי טוב הזה הוא לא מושלם והוא גם לא יכול להיות מושלם?
זה מה שיש ועם זה ננצח!
אז אל תלקי את עצמך מדי
ופחות רגשי אשמה (השם השני לאימהות זה רגשי אשמה )
אלא להבין שאת בן אדם.
שלפעמים אין לו כוח ולפעמים הוא עצבני.
והוא רק אחד.
וזה בסדר!
הכל טוב! מותר לך להיות האישה האנושית שאת!
לקום וליפול ושוב לקום
ולחשוב ולהשתדל ואז להתרסק ואז שוב להבין מה היה פה ואיך לשפר.
ככה אנחנו... לא שלמות, אלא בהשתלמות.
אל תשכחי גם שבתוך כל העומס והקושי האובייקטיבים האלה,
יש לך בוודאי עוד אלפי רגעים שאת אמא כמו שחלמת להיות!
אמא ששמחה רוב הזמן, צוחקת עם הילדים שלה, רוקדת, שרה, נהנית איתם, רוצה להעניק מעצמה בשבילם כל הזמן, נמצאת שם בשבילם, אוהבת אותם עד אין סוף ומעניקה בלי סוף.
אז אם היית שואלת אותי איך אני הייתי מתארת אותך - אז את אמא מדהימה!
וטובה!
וכ"כ כ"כ אוהבת!
וכ"כ כ"כ משתדלת!
וכ"כ כ"כ רוצה עוד ועוד, ומנסה כל הזמן לשפר את עצמה.
זה מדהים. באמת.
אז נכון שיש בך גם חלק שלפעמים כועס, וחלק שלפעמים צועק, וחלק שלפעמים "מאבד את זה", אבל כל אלה הם פשוט חלקים אנושיים שנמצאים בכולנו מהיותנו בשר ודם, וכן, גם בך.
זה לא מי שאת. זה לא מגדיר אותך. את הרבה הרבה יותר מזה. ואפילו רוב הזמן!
זה בסך הכל מה שזה - חלק אנושי שכועס וצועק כאשר הוא מגיע לסף מסוים שמעליו הוא לא מסוגל יותר.
לכולנו יש את הסף הזה. אם לא היה לנו - לא היינו אנושיים.
אני מדמיינת מה זה ערב עם כמה ילדים - את לבד איתם, התינוק בן שנה צריך אותך בלי הפסקה, התינוק בן שנתיים כנ"ל, יש צעקות, בכיות (של הילדים), צרחות, ריבים ביניהם,
"אמאאא הוא לקח לי", "אמאאא בואייי", "אמאאאא הוא שבר לי", "אמאאא נשפך לי", "אמאאא אני רעבבב" "מה-מה ובכי של תינוק"
אמאל'ה! רק לכתוב את זה עושה לי אשכרה סחרחורת! מבטיחה לך!
אז פלא שבשלב כלשהו תצעקי?!
ומה איתך?
עוד לא דיברנו עלייך.
אחרי יום שלם שעברת עם הילדים או בעבודה - את מגיעה לבית, עם כל מה שכרוך בזה- ניקיונות שלא נגמרים, ובישולים וכביסות וחיתולים ואמבטיות וסיפורים ושיעורי בית והשכבות ולגשר בין ריבים וטרדות ומה לא,
ואת בסך הכל רוצה להתפנות ואת ממש זקוקה לתנאי בסיסי שכזה - וגם שם אין לך שקט!
ולא בטוח שהספקת בכלל לאכול ולשתות,
ולא בטוח בכלל שלילה קודם ישנת רצוף (פחחח בטח הצחקתי אותך, איזה לישון רצוף?! ואיזה לישון בכלל?!), ויש לפנייך עוד לילה של חוסר שינה וקימות בלתי פוסקות,
וככה יום אחר יום
לילה אחר לילה.
אז הגוף שלך, שעייף ורעב וצריך להתפנות ועוד עבר 4 לידות והריונות והנקות - אומר סטופ!
והרגש שלך שעמוס ורוצה טיפה זמן לעצמו ולהבין מה קורה כאן צועק סטופ!
והנפש שלך שלא מבינה את השינוי הזה בהתנהגות כלפי חוץ גם היא - צועקת סטופ!
וזה יוצא בצורת צעקה
או "איבוד של זה"
או כעס
או "דיייי כברררר אם עוד פעם אחת אני אשמע את המילה אמא אני קופצת מהחלון!!!"
וזה כ"כ כ"כ טבעי!
וברור מאליו שיקרה!
אל תלקי את עצמך כל כך הרבה.
את אמא טובה, נהדרת, שבסך הכל מנסה לג'נגל במירות החיים המטורף הזה ועם 4 ילדים לבד זמן רב.
תקבלי את זה!
תקבלי את זה שזה באמת מצב שלפעמים מרגישים שאי אפשר יותר - כי באמת אי אפשר יותר!
תנשמי. עמוק עמוק.
תאמרי לעצמך עד כמה את מדהימה ותותחית,
ועד כמה כל שנייה שלך לטובת הילדים, וכל ילד בנפרד היא נפלאה ומטיבה עבורם, וכמה כל כך הרבה שניות וכל כך הרבה רגעים כאלה *כן יש* ו*את כן מספקת* להם.
אז בסדר, יש גם רגעים שלא. זה העולם.
יום ולילה.
טוב ורע.
קושי וצמיחה.
זו תנועת החיים. פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. בתנועה כל הזמן.
וזה הכי בסדר שיש, והכי אנושי שיש.
את בטח לא מבינה את עצמך לפעמים, וזה יכול ליצור פחד ותסכול.
כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"
והאמת היא שאת לא השתנית!
מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!
את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,
זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!
זה באמת לא פייר!
את עכשיו אותה אחת נהדרת + כך וכך לידות + כך וכך הריונות + כך וכך ילדים + קורונה + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!
אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!
כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.
ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים וצפופים, וגם בתנאים אחרים.
זה לא אומר שאת רעה. את טובה!
וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.
זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.
המציאות השתנתה.
נסי להקשיב רגע לקושי הזה.
מה קורה לך שם שאת צועקת על הילדים ו"מאבדת את זה?"
מה הם אוןמרים לפני?
מה קורה שם בבית לפני?
ואיך את מגיבה?
ומה קורה אחרי?
ואיך את מרגישה בזמן שזה קורה? איזה רגש עולה לך?
ואיפה את מרגישה אותו בגוף שלך?
נסי להקשיב לעצמך בשלמות ולענות על השאלות הללו בשבועיים הקרובים.
אולי הרגשות הללו יושבים אצלך על כל מיני מקומות - שאם תהיי מודעת אליהם תוכלי לנסות להתחיל לפתור אותם.
אצלי למשל, הרגשות הללו ישבו על מקום של "שהילד בוכה אני מרגישה אמא לא מספיק טובה. כי הרי איך אני אמא מספיק טובה והוא בוכה ולא שמח? - אז אני לא יכולה להכיל את זה שאני אמא לא טובה, כי אני רוצה להטיב עם הילדים שלי! כי הם חשובים לי, כי אני אוהבת אותם! אז כל פעם שהוא בכה זה הכניס אותי לסטרס עד שהבנתי את עצמי בנקודה הזו, ואח"כ הבנתי שגם ילדים שבוכים יכולות להיות להן אימהות טובות ומטיבות וזה לא אומר כלום, כי פשוט ילדים לפעמים בוכים וזהו! זו דרך ביטוי שלהם. ואז משהו בי קצת נרגע (מודה שאני עדיין עובדת על זה
והיה בי עוד חלק ועוד רגש שעלה לי בשעה ששלושתם היו צריכים אותי בו זמנית ומצאתי את עצמי אומרת בקול רם "רגע! אמא לא יכולה הכל בבת אחת!" ככה את אותו משפט שוב ושוב - עד שהבנתי עם עצמי שחשוב לי שלכוווולם יהיה טוב, וכאשר שלושתם בו זמנית צריכים אותי, המוח שלי מפרש שאם אגש לאחד - השניים האחרים יפגעו, ואני לא יכולה להרשות לזה לקרות! כי כולם יקרים לי! אז שוב הייתי במערבולת של פחד מאוד פנימי וזה יצא ככה החוצה בצורת המשפט החוזר הזה.
ועוד רגש שעלה בי אחרי שאבי האהוב ז"ל נפטר - זה רגש של אחריות מטורפת לכל הילדים ופחד מטורך מאובדן (שלי, שלהם, של כולם) - ואז ממש הרגשתי איך צעקות שלהם או בכי מכניסות אותי שוב לסטרס ופחדתי - רגע! אבל אם יקרה לי משהו - מה יהיה איתם? אם בעלי עכשיו לא בבית ואני אמות - הם כ"כ קטנים! איך יסתדרו? הם בטוח ימותו גם אם יקרה לי משהו!
ואז האחריות הזו שהרגשתי על הלב 24/7 ממש כיווצה אותי.
מאוד פחדתי מהאחריות הגדולה הזו על שלושה קטנטנים לבד בחלק נכבד מהזמן 0ועוד באותה תקופה בעלי עבד עד מאוחר וגרנו רחוק - והיה סלט שלם, גם אובדן, גם הורים שהיו צריכים אותנו, גם 3 פיצפונים צפופים, גם לבד וגם כל סערת הרגשות הזו - זה פשוט היה לי יותר מדי. אז זה יצא בצורת צעקות, נשימות קצרות, לחץ, משפטים חוזרים, עומס מטורף בלב וכו'.
נסי למצוא את המקומות והרגשות שטמונים בך.
האם פחד מאחריות שאת לבד עם כל הילדים ובעלך לא נמצא?
האם צורך באיוורור אישי? בקצת זמן לעצמך?
האם גוף שצריך שישימו לב אליו ויתנו לו לאכול, לשתות, לישון, לדאוג לעצמו?
האם פחד מאובדן או הישרדות?
האם הרגשה שצריכים אותך ואם את לא שם בשבילם את אמא לא טובה והם יהיו ילדים מסכנים?
האם לחץ מזה שאת צריכה להתחלק לכל כך הרבה חלקים ואת רק אחת?
משהו אחר?
ממה את מפחדת?
מה יכול לקרות? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בתסריט הכי נוראי?
אני מאמינה שתשובות לכל השאלות הללו, עבודה עם עצמך ואם צריך גם עם איש מקצוע בנוסף,
קבלה של עצמך איך שאת, הבנה שאת בסדר גמור, הבנה שזה באמת קורה לכולן, שזה טבעי ואנושי,
זמן לעצמך ולמה שעושה לך טוב, לחשוב על הפסקה/מניעה ארוכה עכשיו לפחות עד שתחזרו לאיזון ורוגע כמו שהייתם רוצים,
וכמובן - חיזוק הצדדים הטובים בעצמך ובאימהות שלך ושימת דגש הרבה יותר גדול דווקא עליהם - יכולים לעזור לך מאוד מאוד.
ולגבי הבת שלך שבבית ספר יסודי שהזכרת -
צריך לאט לאט לבחון את הקשר שלך איתה
ממש מההריון - האם היה רצוי ומתוכנן גם עלייך וגם על בעלך?
איך היה ההריון שלה?
והלידה?
ואחרי הלידה איתה?
איזה מיקום היא במשפחה?
בת כמה היא בדיוק?
איך היה לך מולה בגיל שנתיים?
ובשאר השנים והזמן?
מה החוזקות שלה?
מהם הנקודות העיקריות בהן קשה לך איתה?
מתי זה קורה הכי הרבה?
אחרי כל הבירור הזה (זה לא כזה פשטני, כמובן שזה תהליך עמוק שצריך לעבור)
אני מציעה לזכור שאין ילד שהוא נגד ההורים שלו,
אלא ילד הוא בעד עצמו!
ז"א, שהילדה המתוקה שלך לא נגדך - אלא בעד עצמה.
אם היא מדברת ושואלת ו"מנדנדת" זה כי היא צריכה משהוץ
מה היא צריכה?
אולי זמן אמא רק לה?
לזכור גם שכל ילד באשר הוא צריך להרגיש גם אהוב
גם רצוי
גם שייך
וגם שווה ובעל ערך
אולי בתך רוצה להרגיש אפילו עוד יותר אהובה, מוערכת, שווה, נחוצה ובעלת ערך?
- עוד נקודה -
לפעמים אנחנו, ההורים, נוטים להתמקד רק ב"בעיה" שיש לילד, ולחשוב עליו, על כל המהות שלו כ"X הבעייתי עם ה___" וזהו, כאילו זו חזות הכל, ולא כך היא.
יש בכל ילד, גם הרבה מאוד חוזקות ואור וטוב.
ואת ברגישותך ובאהבתך ובאמא הטובה שאת - זוכה לראות זאת ולהאיר זאת.
וזה לכשעצמו יכול להוות אחוזים מאוד (מאוד!) גדולים מהפתרון.
אנסה לחלק לסעיפים את הדברים:
1. מה שיכול לעזור לכל ילד באשר הוא, גם אם הוא עם קשיים כאלה ואחרים וגם אם לא - זה להעצים ולהאיר (בא') את החוזקות שלו,
ולהחשיך את החולשות שלו.
כאשר ההבנה שעומדת מאחורי זה היא חשובה מאוד: הוא ילד.
בכל ילד יש חוזקות וחולשות.
גם בכל אדם בוגר יש חוזקות וחולשות.
גם בך, בי, בכולנו יש חוזקות וחולשות.
וזה *בסדר*.
זה בסדר לא להיות מושלם.
זה בסדר לא להיות 100% בה-כ-ל.
ילד (כמו גם אדם בוגר, אבל ילד במיוחד), לא באמת יכול להיות מושלם בהכל.
גם מכבד הורים,
גם התנהגות למופת בכיתה ובבית,
גם גאון ומוציא ציונים טובים
גם רגיש,
מקסים,
חכם,
מוכשר,
עוצמתי ברמות אחרות
ועוד כל החוזקות שלו -
וגם להיות מושלם בכל השאר.
זה פשוט לא הגיוני.
ההבנה הזו לכשעצמה - עושה הרבה.
2. ילד הוא ילד הוא ילד
ז"א, ש*עכשיו* בילדות, *זה בדיוק* הזמן שלו למעוד, לטעות, להתנסות - אם לא עכשיו מתי ילמד?
עכשיו הוא לומד על העולם,
מבין איך העולם הזה עובד, איך הקשרים בו עובדים, מה התוצאות של המעשים שלו, בודק גבולות - לי הוא נשמע ילד מאוד בריא בנפשו! (לא שאני מאבחנת, ולא ע"ס דעה מקצועית)
אם תהיה לו קרקע מאפשרת בילדות להתנסות, לקום וליפול, להבין שאפשר ומותר לטעות - ומזה אפשר לצמוח וללמוד - כל חייו הבוגרים יכולים להיראות הרבה יותר טוב.
היא בסך הכל בבי"ס יסודי.
זה גיל מאוד מאוד צעיר.
האם הויא הבכורה שלכם?
כי יש לפעמים נטייה להורים בעיקר עם הבכור לשאוף ולקוות שהוא פשוט יהיה מושלם.
גם כי זו הפעם הראשונה שלהם בכל תחנה בחיים שהילד עובר, וגם הפעם הראשונה שלו, והציפיות הן בשמים.
גם אם הוא לא הבכור, זה עדיין יכול לקרות.
איך את באופייך?
מהן החוזקות שלך?
והחולשות?
האם גם לך חשוב להצליח ולהיות 100% בתחומי חייך?
ואיך בעלך כל השאלות הללו כנ"ל?
אחרי מחשבה עמוקה על כל הנ"ל חשוב לזכור - שהיא רק ילדה. צעירה מאוד.
וזה בסדר שילדים טועים ולא מושלמים. זה הזמן שלהם להיות ילדים ולעשות שטויות.
אם התפיסה היא "הילד מקולקל. אנחנו צריכים לתקן אותו" זה משהו אחד (זו תפיסה לא נכונה),
ואם התפיסה היא "הילד לא מקולקל. אנחנו ההורים צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו עליו ולקבל כלים איך לנהוג נכון כדי להוציא מאיתנו ומאיתו את המיטב - משהו בסגנון "חנוך לנער על פי דרכו" - להסתכל על האוצר שלכם כפי שהוא.
להבין ולקבל שהוא - זה הוא.
עם שלל מעלותיו (הרבות!)
וכן, גם עם חסרונותיו, כמו בכולנו.
ועכשיו שאני, בתור אמא של הילדה הזו עומדת מולה-
אני צריכה לשאול את עצמי
מה הילדה הזו הייתה רוצה ממני?
מה היא צריכה ממני?
מה היא היתה אומרת לי עכשיו לו יכולתי לשמוע אותה?
מה היא אוהבת בי?
איפה היא מרגישה אהוב על ידי?
מה היא אוהבת שאני עושה איתה?
מה היא לא אוהבת שאני עושה איתה?
אם הייתי יכולה להזיז את השעון קדימה ולהגיע לעתיד שהיא בת 30 - מה היא היתה מספרת לי על הילדות שלה? שאיך היא חווה אותה? שאיך היא הרגישה כלפי עצמה אז?
ומה איתך -
איך את הרגשת בתור ילדה?
האם אחד מההורים או שניהם נהגו איתך בצורה דומה לאיך שאת מתנהגת עם ילדך?
איך הורייך התייחסו לחולשה או חסרון שהיה בך בילדות?
איך הגיבו? מה אמרו לך?
איך זה גרם לך להרגיש?
אם היית חוזרת לילדה היית - מה היא הייתה רוצה לומר להם באותו רגע?
מה היה חשוב לך שיזכרו וידעו באותה בעת?
האם הילדה שלך מזכיר לך אולי את עצמך לפעמים?
האם את צמפה ממנו לפעמים לקצת יותר מדי אולי?
אולי באיזה מקום היא המראה שלך כמו שאמרת - וברגע שתפתרי זאת בינך לבין עצמך - ותהיי במקום שלם ובטוח בעצמך ובאמא שאת וגם בילדה שהיית ועדיין בתוכך - זה ישפיע פלאים גם על הקשר על הבת.
4. עכשיו לגבי מה שכתבת על בתך ש:
"שהיא לא מפסיקה לדבר ולשאול ולנדנד"
נסי להסתכל רגע על התכונה הזו כאילו היא הייתה לא בתך, אלא בילד אחר.
מה את חושבת על התכונה הזו?
אולי יש בתכונה הזו הרבה מאוד טוב?
אולי להיות דבק במטרה ולעשות הכל ולפעול בכל דרך כדי להגשים אותה - זה משהו חיובי?
אולי דווקא התכונה הזו תעזור לה כל כך גם בחייו הבוגרים?
הסקרנות הזו
הרצון לבירור עד תום הזה
הכוח רצון הזו,
הדבקות במטרה הזו,
הלפעול ללא חת כדי להגשים מטרות הזו.
זה המון!
5. כדאי ליצור בין ההורים לילדים תקשורת פתוחה ומבינה,
לא תקשורת שבה ההורה "שופך" את משנתו והוראותיו והילד רק בעמדת המקשיב והצייתן,
ולא רק תקשורת שבה ההורה אומר את דברים ומקשיב לדבריו של הילד -
אלא תקשורת שכוללת גם מה שההורה אומר + לשמוע ולהקשיב אבל *באמת להקשיב* למה יש לילד לענות +
לשאול את הילד גם על הרגשוטת שלו והחוויה שלו -
אם הילד ירגיש שגם עצרו והקשיבו לו,
שגם נתנו לו להתבטא ושמעו את כל דבריו,
וגם נתנו לו להביע רגשות וחוויות - וממש הרגישו אותם יחד איתו - התקשורת תהפך להיות הרבה הרבה יותר יעילה ומטיבה, לשני הצדדים.
לו יצויר שהיום תרצי לומר משהו לבתך החמודה,
נסי לומר את הדברים,
לעצור שניה
לשאול אותה מה דעתה?
לשמוע אותה.
לשאול אותה איך זה גורם לה להרגיש?
ומה היא חווה?
והיא ממש תרגיש שהיא יכולה לומר את הכל-
ואת תשקפי את המילים+המחשבות+הרגשות+החוויות שלה - ומכאן תמשיכו את התקשורת.
זה נראה אחרת לגמרי מאשר אמא אומרת X והילד מקשיב ואין לו שום סיי.
כדי שתהיה הקשבה, צריך לשים את העמדות והתפיסות שלנו בצד,
לשאול את הילד,
להתעניין בו,
להבין יותר לעומק את העמדה *שלו*.
אם ההורה באמת מקשיב לילד, ואחרי זה - אפילו שהילד לא יסכים ויגיד לא - הילד לפחות ירגיש ש*הבינו אותו*,
התחושבה שהבינו אותי עד הסוף היא *הכרחית*. בשביל זה צריך כמובן להתעניין ולשאול שאלות. מדוע אמרת כך? למה התכוונת? מה זה גרם לך להרגיש? - ממש לשאול ולהבין אותו עד הסוף.
לגלות אמפתיה כלפיו.
להיות במקום של "לא יודע" - לא לבוא אליו ממקום של "אני ההורה ויודע הכל אז אני עכשיו אגיד לך X ותבצע אותו מיד ואני גם יודע מה אתה חושב ומה אתה הולך לענות", אלא להיות ממקום של "לא יודע" - ולשאול את הילד שהוא יגיד מה הוא מרגיש? ש*הוא* יגיד מה הוא חווה וחושב? - כך תיווצר הקשבה הדדית.
6. גם לכל מבוגר, גם לכל אמא ולכל אבא חשוב להרגיש שהם אהובים, נחוצים ושווים ובעלי ערך.
נסו לחשוב עם עצמיכם - איפה אני אהוב על הילד?
מה אני עושה למענו שהוא משקף לי שזה טוב לו ומשמח אותו? - ולחזק את הנקודות הללו.
נסו לשאול את עצמיכם - "איפה אני מרגישה נחוצה?" - ולחזק את המקומות הללו
ונסו לשאול את עצמיכם "איפה אני מרגיש/ה שווה ובעל/ת ערך? איפה אני תורמת לילד? איפה אני משמעותית עבורו במי שאני? - ולחזק את המקומות הללו.
7 יחס אישי וזמן אישי רק איתה - תמיד יכול להועיל. ואף פעם לא יכול להזיק.
8 ספורט זה תמיד טוב ופורק אמוציות.
וכמובן בנוסף לכל זה אפשר תמיד לפנות להתייעצות מקצועית וכל הטיפולים הרגשיים האלה והאחרים. בידיעה שהם באים כנדבך נוסף על המקום ההורי, שהוא המקום הכי חשוב לילד.
בהצלחה רבה רבה אמא מדהימה שאת! 
ולמדתי גם אני. יישר כוח ותודה שהגבת!נפש חיה.נגמרו לי השמותקראתי, חשבתי וחושבת...
תודה רבה!!
היו כמה שורות שתיארת סיטואציות וזה אחד לאחד מה שקורה אצלנו בבית... תגידי את מכירה אותי? (;
נגמרו לי השמותאבל גם אם כן זה כיף ומגניב
נגמרו לי השמותאחרונה
בגדול זה נראה בכיוון
תבדקי גם מחר אם יותר מתכהה
ייתכן וזה כבר הכי כהה עכשיו (אצלי כזה רמה זה היה בדיקה חיובית ואחרי כן כבר הייתה ירידה)
אם התמונה שהעלית היא מאתמול
זה אומר שהביוץ עכשיו- היום או מחר.
אוף תמיד יש לי פצעים אחרי לידה.
חושבת שכל פעם אחרי לידה הצלחתי לטבול רק אחרי ביקור אצל בודקת.
אני חודש אחרי לידה
בשעה טובה
כבר כמה ימים לא היה דימום והיה הפרשה בהירה
ניסיתי לעשות אתמול הפסק
היתה הפרשה בהירה באמצע ובצד דם טרי כזה. כתם קטן של דם.
בקיצור נראה בול כמו פצע...
וצריך ללכת לבודקת כדי לעשות הפסק...
השאלה מתי ללכת...
כי כידוע חודש אחרי לידה זה שיש כמה ימים בלי דם לא אומר שמחר גם לא יהיה דם.
וללכת לבודקת ואז להתחיל מהתחלה זה מאמץ די גדול בשבילי...
נפשית וגם פיזית...
אשמח לעצותיכן...
קרן הפוך, לא קרן הפוכה.... קרן-הפוך
מק"רוהוקרונה בכלל לא עושה חשק
מפחדת שנתקע באיזה בידוד לפני שאספיק לטבול ח"ו...
לפני שש שבועות לא מתחילה בכל לחשוב על זה.
קצת מתביישת לכתוב אבל החרדה הכי גדולה שלי בהיריון זה שאני אשמין ואני אהיה גדולה ומסורבלת נפוחת רגליים ופנים
אני באמצע שביעי בהריון שני וכבר בגודל שהייתי פעם קודמת בתשיעי
הצילו מה יהיה?
כל שקילה זה סיוט בשבילי
**רק אוסיף שיש לי היסטוריה של הפרעות אכילה בתור נערה
שרשור חדש בנושא "הרגע הזה" יוצא לדרך!
מוזמנות לשתף ברגעים מצחיקים משעשעים או מוזרים.
בהצלחה לנו!
כמה מוכרמיואשת******שלום לכולן
אשמח אם תוכלו לעזור לי מניסיונכן..
אני כרגע בשבוע 31 ורוצה להקדים את חופשת הלידה ל7 שבועות לפני המועד המשוער (הבנתי שזה המקסימום).
האם אני חייבת למהר לשלוח לפני שבוע 33 טפסים לביטוח לאומי או שאפשר לשלוח גם אחרי שמתחילים שבעת השבועות האלו?
תודה רבה!
חשבתי שאולי תהיה כאן מישהי שעשתה את זה ויודעת..
מתחילה שבוע 31
אמא_מאושרתאם מתאים לך, אפשר להיעזר ברפואה אלטרנטיבית כדי להאיץ את התהליך.
וחיבוק גדול גדול גדול
שהשם ימלא חסרונכם בקרוב!
אתמלול קמתי ב5 (השעה הרגילה שלי זה 7 וחצי...) ולא הצלחתי להרדם, אז קמתי סופית לסדר ולנקות
כל היום הייתי בתיזוז- קניות, ילדים, גינה, מקלחות... והרבה בכי בבית כי אין לי סבלנות.
הלכתי לישון יחסית מוקדם (11) ומאז כל חצי שעה- שעה הילדים עשו תורנות בכי- זאתי עם תולעים, וההוא מקיא כל שעה- כולל החלפת מצעים, בגים,מקלחת, בגדים שלי... ב1 2 3 4 5 6 7 - ממש כל שעה.
על הבוקר הלכתי לעבודה (הקטן נשאר אצל חמותי) ומאז אני מנסה להעביר את הזמן עד 6 למקלחות...
אבל גם הוא עייף... עייפות מצטברת.
לא נורא, ום חדש, בשורות חדשות וטובות
תנסי לחכות עוד יום יומים.
גם מניקה עד עכשיו (בת 8 חודשים עוד מעט)
בהתחלה בגלל שנכנס מעון ניסיתי להרגיל אותה לבקבוק כי פשוט אין ברירה אחרת
ובגלל הקורונה לא נלחמתי איתה על זה בבית ועכשיו היא צמודה אלי 24/7 טפו טפו טפו שקמה כדי לאכול ולא בגלל שלא מרגישה טוב
מצד שני זה כבר מתחיל להעיק כי היא תלויה נטו בי ולא מוכנה לשמוע על שום בקבוק של מטרנה...
אז קחי בחשבון ששלך לא ירצה מתי שאת תרצי
מיואשת******) ופשוט סוחבת אותך מהקרניים(🐄 )... חיבוק גדול, גם אני מנסה המון המון זמן לרדת במשקל..וזה קשה מאוד..היית רוצה לדבר על זה ? כלומר פרקטית? בפרטי או פה? או שכרגע את רק רוצה תמיכה סביב זה?
לימונדה 123 וואו את מכשפונת!מיואשת******
😋😎 בלי ייסורי מצפוןנשמע פשוט לא אמין.. אבל זאת רק אני כנראה..
משהוא שהיה נראה הזוי שיהיה מותר.
יש עניין כזה שאחרי לידה יש 80 ימים שאישה אמורה להיות מסולקת דמים. אז אם זה דם בניגוב, כתם גדול, כל דבר הזוי, כל עוד שזה לא וסת ממש האישה מותרת כי זה דם טהור.
הייתי בשוק! היה לי ממש קשה לקבל את זה, זה בכלל לא קשור אלינו, זה כשבית המקדש היה קיים וידעו יותר בענייני טומאה וטהרה. זה כשהיה הבדל בין נידה לזבה. לא קשור לדור שלנו. לפעמים אפילו ביקשתי מבעלי שלא יגע בי כי אני מרגישה שאסור. (הוא יש לו אמונת רבנים מטורפת! אז תמיד ניסה לשכנע אותי שזה בסדר, פתח לי גמרות, משנה ברורה. מלא ספרי טהרה... כפרה עליו).
בסוף הוא הלך לרב שיסביר לו בדיוק הכל. הרב ישב איתו הרבה זמן פתח לו ספרים שתיארו בדיוק את המצב שלי. ווכתוב שמותר..
באיזה שהו שלב נאלצתי להאמין להם...
והעיקר שלמדתי מזה שלא משנה כמה נראה הכי טמא שיש, לשאול רב!!
אבל אני זוכרת שכבר בהדרכת כלות היא הסבירה לי את זה
יחד עם זה שממש חשוב לשאול כי המון המון אפשר להתיר, במיוחד כי יש המון סייגים שהם לא דאורייתא ממש
אבל בהחלט גם קרה לי שאסרו לי,נדיר אבל קרה
הייתי מחכה עוד קצת , אם רפואית מותר לחכות ליום חמישי אז הייתי מחכה
הרי התחיל איזשהו תהליך טבעי של הגוף שלך
תתני לו להתרחש יחד עם ליווי רפואי במידת הצורך
אלא אם כן ממש קשה לך ואת רוצה כבר לסיים ולהיות ״אחרי״
ואני אחרי גרידה, זה לא נורא, אבל יש משהו בטבעיות של הגוף- כל עוד שזה בהשגחה אחראית
חיבוקים והמון ברכות לסיוע משמיים!
ההמתנה הזו זה הדבר הכי הכי קשה בחיים!!!!
הידיעה שאין חיות ואת עדיין איתו
זה ממש כואב!
אני נעזרתי הרבה בהרפיה (מופיע בשרשורים הנעוצים בפורום אבדן הריון) זה קצת שחרר אותי. ממליצה לך.
דבר נוסף- מפתיע אותי שבמרבית בתי החולים אומרים לקחת מנה אחת של ציטוטק ואז אם לא הולך לקחת עוד.
בהדסה הר הצופים ישר אמרו לי ש ציטוטק זה 2 מנות וככה אין אכזבה
מלכתחילה באים, מקבלים מנה, אחרי יומיים צריך לחזור- ואז מחליטים אם מנה שניה או לא. אבל הסטנדרט זה2 מנות. רק שיהיה לך בראש שלא תצטרכי...
ושוב- כדאי שתהיי עם מישהו בבית ולא לבד. אם ח״ו מתפתח דימום רציני לפעמים 7 דקות זה לא עוזר.
חיבוקים חמים שולחת לך , את לא לבד!
אז אני אישית לגמרי הייתי מחכה שייפול לבד...
בזמנו, כשהייתה לי את ההפלה, הלכתי להתייעץ עם רופאה מומחית, והיא לא אמרה לי בפירוש שאפשר לחכות, וכן ניסתה לדחוף אותי לקחת כדורים או לעשות גרידה - אבל כדי "לסיים עם זה כבר". זו הסיבה הרפואית היחידה ששמעתי ממנה.
אז זה באמת מתאים למי שלא מעוניינת לחכות, אבל למי שמעדיפה לתת לגוף לעשות את שלו בלי התערבויות - אז בד"כ זה לגמרי אפשרי. כך אני קלטתי. (אצלי לא רציתי להתערב גם בגלל הגישה הטבעית וגם בגלל הטראומה שבעניין...)
שוב מחבקת אותך... זו תקופה קשה ומבולבלת ומלחיצה נורא... גם רגשית זה לא קל בכלל...
מאחלת לך שתעברי אותה בשלום יחסית, ובעתיד אף תוכלי לייעץ לאחרות...
ולדעתי את יכולה לחכות לגמרי עד שיצא הכול, ולשים לב שאין תופעות חריגות כמו חום, תחושת התעלפות וכדומה...
הלוואי שתעברי את זה כבר... או שלפחות תגיעי לשלב של הוודאות שמה שאת עושה הוא הנכון...
אני מכירה המלצה על מישהו בירושלים
