פורום הריון ולידה (עמוד 3098)

מומחית ממש לצערי

בהריון יש לחץ על השלפוחית

אם כן, לפעמים יכולות להיות דלקות בלי תסמינים.

לפעמים זה קורה כשלא שותים מספיק.

אני לא גורם רפואי. אם יש צורך, כדאי להתייעץ עם גורם רפואי.

וכשאת רואה כאלה סטטוסים ..

מה עולה לך בראש?

 

אבל אם אני מרגישה שאני רוצה לשתף - משתפת חברה או אמא או אחות...

וכשאת רואה כאלה סטטוסים ..

מה עולה לך בראש?

 

 

כתבתי על זה פה פעם שזה באמת גורם לעצבים אצלינו במשפחה

ובאמת מה זה מענין אותי לאיזה מסעדה מישהי הלכה?

הפעם היחידה שפרסמתי זה אחרי הלידה תמונה של המתוקונת 

זה מכירת עוגות אז מפרסמת רק את זה...
אבל כל השאר ממש לואנחנו הרבה במסעדות, ומטיילים ושופינג ונופשים.. ממש לא... אין למה.

לק"י

אבל סיננתי רק אנשים שאני רוצה שיראו.
אם זה כל אנשי הקשר, זה באמת לא שייך.

מביך אותי שכל מי שיש לו את המספר שלי יראה מה עשיתי/מה הכנתי/ מה אני חושבת על...

חוצמיזה שלפרסם תמונות של כמה טוב לי עם בעלי/ ילדיי/ לא יודעת מה סתם יכול לגרום לקנאה וצרות עין.

כשאני רואה כאלה שמפרסמות אני חושבת שהן קצת תמימות....

לא שוללת את העניין במקרה שמדובר בפרסום לעסק/מוצר. לא רואה כל טעם לשתף את כל העולם (כולל אנשי קשר שהקשר אליהם קלוש) במה שקורה איתי ביום-יום. לפעמים שולחת בקבוצה של המשפחה תמונות חמודות של הילדים. (אני עצמי לא סובלת להצטלם )

פעם ב...

אוהבת יותר להעלות משפטים חזקים.

פחות תמונות.

מה גם שאחת מאחיותיי אמרה לי בפירוש שזה כואב לה ..היא שמחה שיש לה אחיינים אבל זה מעלה בה את הכאב שהיא עדיין רווקה. (קטנה ממני בשנה וחצי)

לכן מעדיפה להעלות רק פעם ב....

 

ומפריע לי לראות מה אנשים מעלים. כאילו פורשים את חייהם האישיים בפני כל העולם.
זה חלק מהתרבות היום, שבה אם כולם רואים- סימן שזה קיים. ומה שלא רואים לא קיים.

תודה שכתבת בשבילי
ומסכימה גם עם מה שכתבה אמא ל6 מקסימים

פעם ב... אני מעלה סטטוס וזה בדרך כלל לא כולל תמונה אישית אלא יותר בכיוון של
פרסומת לעסק של חברה קרובה או בן משפחה
חודש טוב/חג שמח
מידע שלא נגיש/חדש לאחרים

בעבר הייתי מעלה יחסית הרבה.
אחרי החתונה הפחתתי בצורה משמעותית.
אחרי שראיתי את חברה שלי מדברת על סטטוסים אחרים עם קנאה בעיניים - חדלתי (כמעט) לחלוטין.

מעלה כמעט כל יום תמונות וסרטונים.
אבל הגדרתי בפרטיות רק 10 אנשים שרואים..

בקושי מעלה דברים לסטטוס, רק לעיתים רחוקות דברים שחשוב לי שכמה שיותר אנשים יראו: פרסומת, הודעה וכד'.
מה עובר לי בראש כשאני רואה אנשים שמפרסמים? אני לא רוצה להשתמש בכינויים לא מכובדים, אבל אני חושבת לעצמי: איזו %=%/÷* היא, למה כל דבר שהיא עושה היא צריכה להעלות לסטטוס? למה כולם צריכים לראות את זה?
בעיניי זה לא מכבד להעלות את כל החיים הפרטיים שלי לעיני הציבור, אלא להיפך. אם יצאתי עם בעלי, או פינקתי את הילדים שלי, לא כולם צריכים לדעת מזה.

פעם רציתי לשתף את אחים שלי, והייתי שולחת מלא תמונות (לא יוצא לנו להפגש) והסטטוס נתן פיתרון מעולה לזה שלא צריך להוריד תמונות ועדין המשפחה מתעדכנת מה איתנו
מי שבחרתי לשים בהגדרות (אנשים בודדים) זה מתוך מחשבה.
תמונות זוגיות שלי ושל בעלי נדיר שיהיו שם.. אבל של הילדים ושל כולנו כמשפחה בכיף.
ממש לא מתוך להעלות את החיים הפרטיים שלי לעיניי הציבור

שרק בני משפחה קרובים רואים את מה שאת מעלה, כלומר זה כמו לשלוח בקבוצה משפחתית. אני מתכוונת לאנשים שאני בקושי מכירה, ואין לי שום דבר משותף איתם, רק המספר שלהם שמור אצלי ושלי אצלם, כי הילדים ביחד בהסעה, וכד', ואז אני רואה מה הילד שלה אוכל, ואיך היא הפתיעה את הבת בפנימיה, ואיזה קינוח היא ובעלה בחרו אתמול במסעדה (סליחה, לא אתמול- אלא עכשיו הרגע...), וכן על זה הדרך.
אגב, לא ידעתי שיש אפשרות לבחור בודדים שיראו את הסטטוס. ראיתי עכשיו בעקבות השרשור. רעיון טוב למשפחה באמת.

אז אני חוסמת די הרבה אנשים שלא יראו את הסטטוסים שלי (למשל הורים של תלמידים) ואני די מעלה הרבה תמונות..או של הבת שלי, או של דברים מצחיקים וגם סרטונים

שאני מאוד אוהבת לראות סטטוסים של אחרים במיוחד כשהם משתפים בדברים משמחים

אני כן מעלה מידי פעם תמונות בסטטוס.
לא המון, אבל פעם בשבועיים כזה.
בעיקר תמונות של מאכלים/ציורים שווים שלי, ותמונות של הילד.

לא סיננתי. את האנשים. מי שלא מתאים לו יכול לחסום אותי ואין לי בעיה עם זה.

התגובות על התמונות האלה נותנות לי המון כח להמשיך ולהתאמץ, ואני אסביר:
אני מחלימה כרגע מדיכאון אחרי לידה לא פשוט שחוויתי. בור שחור שמוציא את החשק להתאמץ ולנסות ולעשות משהו מעבר ללשכב במיטה ולישון.
כל תמונה כזו היא ניצחון קטן על דיכאון כואב. היא תמונה שמוכיחה *לי* שאני מסוגלת, שאני עושה, שיש תנועה והתקדמות ולא פאסיביות.
התגובות המפרגנות(וב"ה אני מקבלת רק תגובות מפרגנות) נותנות לי כח להמשיך ולנסות שוב, לעשות עוד קצת.

אין לי חברות ספציפיות שאני יכולה לשלוח לשם, וגם זה מרגיש לי הרבה יותר שוויצר. בסטטוס יש משהו יותר פתוח, פחות מחייב. מי שרוצה מגיב, מי שלא זה לא מביך. אם מעלים תמונה בקבוצה ואף אחד לא מגיב- זה לא נעים. בסטטוס זה בסדר גמור.

אז זהו. זה השנקל שלי. נקודת מבט נוספת שכלפי חוץ מי שלא מכיר אותי ממש ממש טוב לא יודע..

גם אני התחלתי לפרסם אחרי הדיכאון והתגובות נתנו לי כוח להמשיך. הרגשתי צורך לחפש מה לעשות ולהוכיח לכולם (ובעצם לעצמי) שיש לי חיים עם משמעות
נגעת לי בנקודה הכי כואבת
מזדהה ומחבקת (עשית לי חשק לראות את הסטטוסים שלך)

ויש לי דרכים אחרות לבזבז אותו 

אני חוזרת לשם הייתי הכי מרוצה בעולם ולא מחליפים סוס מנצח (:

אני לא מסוגלת לאכול ליד הילדים בגלל זה זה משגע אותי

זה בעצם סתם משהו חברתי ולא באמת מרעב?

וממליצה לך לא להיות בלחץ מהגנים של ההשמנה כי ילדים ישר קולטים את זה ועושים ההפך

אין מצב שאני מכניסה משהו לפה בלי שהילדים מבקשים גם...
גם אם זה משהו שהם הרגע סיימו לאכול ולא רצו עוד , גם אם זה משהו שאם הייתי מגישה להם הם לא היו נוגעים וכמובן שאם זה משהו שהם אוהבים.. זה משגע ת'שכל לפעמים... ואם זה פירות, אז בכלל לא נורא

תמיד צחקנו על זה שהוא אוכל עם כל אחד שנכנס הביתה.
לימים... הוא הכי ״חברותי״ מבין כל האחים שלו.

והוא דווקא בכלל לא אכלן.. הלוואי חח
זה ממש פשוט עניין חברתי

לק"י

או מיד אחרי ההנקה.

יש בעיה.. תמיד בצד אחד יוצא לי ממש מעט חלב, ככה היה לי עם כל הילדים שלי.. כמה שניסיתי להגביר תפוקת חלב, צד אחד בפיגור רציני...
ואחרי ההנקה מה נשאר? 20?

לק"י

בעיקרון ממליצים לשאוב בשעות קבועות, ככה הגוף מתרגל.
ולשאוב 7 דקות מכל צד, אח"כ 5 דקות ואז 3 דקות (או 5, 3, 1)

הוא היה ישן לילות שלמים ממש מההתחלה..

הייתי קמה מפוצצת בשניהם אז אחד נותנת לו ומהשני שואבת 250-300.

 

על הגב הכי פחות מומלץ .

בכל שלב בהריון הכי טוב צד שמאל והכי פחות על הגב.

לי בהריון הזה הרב. פעמים נהיה סמחרחורת כשאני ישנה על הגב אז ממש משתדלת שלא יקרה

הרב שלי אמר לראות אם יש סידורים וספרים הפוכים בבית ולסדר אותם...
רפוא"ש

ידוע בסגולתיו להיפוך..

צריך להגיע פיזית למקום, ושהבעל יקח מים מהמעיין ויעביר לאישתו מפיו לפיה.

מוזמנת לקרוא בגוגל על זה.

בשו"ט

אבל בתכלס אף פעם לא שמענו ממישהי שניסתה לעשות זאת ועבד.

כולם רק אומרים שהיא קיימת.

יש לה בכלל מקור?

 

 

ראיתי סרטון שעדן הראל סיפרה שזה עבד לה אחרי שלא היה שום סיכוי כבר משום כיוון.

וכן זה דבר בדוק ומנוסה.

הנס שהיה: סגולת הרב פישר לא פעלה - כיכר השבת

 

פעם אחת שזה לא עבד...

כי חבל הטבור היה כרוך על הצוואר של התינוק , והיפוך במצב כזה ..משמעותו חנק .

 

זו סגולה ידועה שעובדת .

לעבור על כל הספרים (במיוחד הקודש) ולראות שהם לא הפוכים

אני הייתי מנסה גם דיקור/רפלקסולוגיה
ובמקביל קובעת תור לניתוח מתפללת לה' שהכל ממנו ואת רק שליחה שלו.

יש לך ניסיון שעוזר?

אישית לא ניסיתי כי הייתי בהריון תאומים כשהמובילה עכוז ולא עושים כלום בתאומים אבל כן התקשרתי לכמה מדקרים לברר ולוודא... אבל בסוף השלמתי עם הדין... (לקח לי זמן, כן? אבל כשזה קרה הגעתי שלימה יותר לניתוח...)

עם רופא שיש לו נסיון בלידת עכוז

לי לא הצליחו 2 רופאים ובסוף ד"ר שווד הצליח בחצי דקה

דר' שווד איפה מקבל?

כבר לא ידעתי איך אשרוד כמעט חודשיים ככה, ישנתי כל כך גרוע...

ב"ה עבר אחרי כשלושה ימים, מאחלת לך שגם לך יעבור

כל הריון,
אני עייפה, לא נרדמת, עד שנרדמת מתעוררת, שוב לא נרדמת, נרדמת, ו-5 דקות אח"כ השעון המעורר כבר מצלצל... מעצבן ומטריף את הדעת.
למדתי שאם אני כבר הרבה זמן במיטה ולא נרדמת, אני קמה, הולכת למטבח/סלון, שותה כוס תה/שוקו חם, חוזרת למיטה, ואז נרדמת יותר בקלות.
בהצלחה, עברת כבר את הרוב...

3 ימים בלי כמעט דימום... גם המחזור הראשון
בהצלחה

אי אשר לדעת.
כל אחת והגוף שלה.

היה 8 ימים שבכללי המחזור 5 ימים...

אבל דימום כבד יותר והייתי מושבתת יותר מתמיד

אבל יש נשים שבדיוק ההיפך

אנחנו עושים פעם ככה ופעם ככה כי גם לי קשה עם הנסיעות וכו
וההורים שלי עם הזמן קיבלו את זה ואפילו נהנים לבוא

שמבחינת זה לא ממש מספק אז נוסעים כל חודשיים שלוש. ונשמע אולי שאמא שלי לא עוזרת אבל היא לגמרי עוזרת ממש אפילו לא הולכת בגללנו לתפילה ומשקיעה באמת רק שעם הילדים כרגע זה באמת מורכב.

את אומרת שזה בערך 4-5 שבתית בשנה
לדעתי למרות הקושי הגדול אם זה משמח את ההורים שלך ואת מסוגלת להתמודד עם זה אז זה חשוב ושווה את ההקרבה שלך. כל חודש זה קשה מדי אבל לדעתי תדירות. כזו כמה שאת יכולה תשמרי עליה (לא בכל מחיר כמובן, אבל כל עוד זה קשה אבל אפשרי, הייתי עושה את זה למען ההורים)

יותר נחמד ואולי גם יותר קל להורים.
לא צריך להכין 3 סעודות, מספיק ארוחת ערב נחמדה. לא צריך מצעים וכו'.
באים לארבע שעות בערך ונוסעים.

אנחנו לא נוסעים לבד לשם וליווי של אבא הלוך חזור באותו יום לא אפשרי מה גם שזה קצת רחוק אז פחות רלוונטי. בחופש אני נוסעת לשם לכמה ימים ואז באמת אחרי היום הראשון של ההתאקלמות הם מקסימים שם.. ונשארים בכיף כמה ימים.. אבל חופש גדול יש פעם בשנה וגם בעלי לא יכול להצטרף לכמה ימים אז מעבר לפעם בשנה פחות מתאים לי לנסוע בלעדיו..

למה לילדים קשה כל כך? משהו ספציפי?

לגדולה לא קשה בכלל רק סתם רבה עם אחים שלה הקטנים. היא מצה על אמא שלי. השני משום מה לא מסתדר עם אמא שלי וזה יוצר הרבה מתח ושני הקטנים זה יותר קושי שלי כי הם פשוט עוד קטנים מאוד.. וכרגע באמת הכיוון הוא לנסוע אחת ל.. רק שבאמת לפעמים חוששת שאולי זה לא כזה נכון שאני עושה את זה במצב הזה. ונראה לי שהשבת סתם היצה צירוף של כמה דברים יחד ולכן יצא ככה מקווה שפעם הבאה יהיה יותר קל. לגבי השני שאיתו רוב הקושי. הוא ילד מאוד חכם וגם אנרגטי עם הרבה כוח ואמא שלי קצת מורחת אותה כמובן לא מרטע אבל היא כזו נחת ולא יודעת לקצר תהליכים ולקרוא את המפה אז אני חושבת שאולי בזה טמון הקושי. מה שכן במקביל אנחנו עובדים אילו על דחיית סיפוקים רק שבאמת כשהוא לא בסביבה הטבעית אני כן קצת משחררת ואולי בגלל זה יותר בולט הקושי שלו עם אמא שלי.. שלא תבינו היא אישה מקסימה ויש לה המון ידע בחינוך ואני יודעת שהוא קצת מזכיר את אחד האחים שלי והיא כביכול מנסה לתקן את הטעויות שעשתה עם אחי ככה לפחות מרגיש לי. והיא כל הזמן אומרת איך הוא דומה ל.. וככה איקס בדיוק היה וזה קצת מרגיז אותי כי די שחררי. למשל עם השוקולד היא אמרה לו שתביא לו ואז מרחה אותו כביכול כדי לתת לו אחרי הסעודה שזה בסדר אבל לא עשתה לו גבול ברור של עכשיו אין ואני לא יכולתי להתערב כי זה היה ביניהם. אבל בשלב כלשהו אמרתי לה לעזוב אותו ולא לנסות לרצות אותו בדברים אחרים ואם אמרה לא אז זה לא והוא הלך לבעלי ובאמת אח"כ נרגע אבל חצי שעה בערך הוא בכה בלי שהצליחו כביכול להשיח את דעתו...
סליחה על האורך

של שישי קמים רגועים, ומגיעים לשבת רגועים...?
יש באמת כבר שלב שפחות נוסעים כי לכולם קשה.. כשגיליתי שאצלי הגיע השלב, גיליתי עוד חברות ככה, וזה הרגיע אותי.. שזה נורמלי..... כשמס' הילדים גדל, יותר קשה.. לכולם.. להתארח.

מה עם ביקורים ביום חול? לדוגמא בחנוכה שמתקרב..
פעם בכמה זמן אתם נוסעים? נדמה לי שבמקומכם הייתי מחכה לפחות כמה חודשים טובים לפני הנסיעה הבאה,
לטובת כל הצדדים.

ואם כן נוסעים לנסות לנטרל מוקדים בעייתיים- לשים אותם לנוח לפני, אולי להאכיל ולהשכיב מוקדם בערב.
להביא משחקים שהם אוהבים.
לארגן את הסעודה במקום אמא שלך ושהנכדים יתפנקו איתה קצת...

בקיצור לנסות לאתר את נקודות התורפה.

לעשות רק שהיום משום מה זה לא עבד ובאמת בצהרים ששנינו לא היינו בתמונה(בעלי ואני) היה ממש רגוע קמתי משינה כשברקע שמעתי את הבן (זה שבכה נורא בבוקר) לומד עם אבא שלי ומספר לו ממש דברים יפים. כנראה הנקודה זה ריבוי מבוגרים או במילים אחרות ריבוי סמכויות.

דברים כאלה לאט לאט מוצאים בהם את הדרך הנכונה...

מבאס להתחיל שבוע אחרי שבת מעייפת. שולחת לך כוחות!
יכולה להזדהות עם הקושי בשבתות אצל ההורים. אפילו שאנחנו גרים קרוב אליהם, נמנעים מלהתארח עד כמה שאפשר, כי ברגע שהילדים לא במקום שלהם הסדר שלהם משתנה, הכל בלגן וחגיגות וילדים הפוכים ובכיינים.
לדעתי פעם בחודשיים וחצי שלוש כן כדאי, אבל לא יותר.
אצלינו כל פעם בעלי אומר לי או אני אומרת לו שעכשיו אנחנו צריכים לפחות חודשיים הפסקה עד הפעם הבאה, כי לא נעים לומר אבל זה סיוט. נחמד עם המשפחה, אבל התנאים לא משהו, הבית לא מותאם לילדים, אנחנו לא כל כך אוהבים את האוכל, אז פעם בכמה חודשים זה מה שמתאים לנו.
ומסכימה מאוד שמדי הרבה סמכויות זה מתכון לפיצוץ... מסכן הילד. זה באמת אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי, כשמורחים את הילדים ואני לא יכולה להגיד שום דבר כי זה ביניהם... אבל לפעמים אני מתפוצצת מבפנים... (מה זה עוד מעט? כבר 20 דקות את מבטיחה לו עוד מעט! ילד בן שנתיים לא יכול לחכות כל כך הרבה זמן)

חמותי כל הזמן מבטיחה להם דברים מיוזמתה ואז אומרת 'עוד מעט'- "בןא אני אספר לך סיפור"- הילד מגיע והיא מתחילה לדבר או להתעסק בדברים אחרים ואומרת לו עוד מעט.. "תלבישי אותו, אני לוקחת אותו לטיול" ואז- "עוד מעט"... זה ממש ממש מעצבן אותי. היא לא מבינה שצריך לעמוד במילה שלה?!

שזה באמת לא מכונה רעה פשוט ההתנהלות שלה נורא איטית הרבה ממה שהילד מורגל בה אז לכן הקושי.

אשתדל לזכור את זה וללמד עליה זכות.
את צודקת, היא שכחה כבר את האינטנסיביות של ילדים קטנים, ההתארגנות הזו מהר לפני שהם מאבדים את הסבלנות, היא מתנהלת בקצב שלה ורגילה לעשות בדרך את כל מה שהיא רצתה לעשות בלי להפסיק בלי לתכנן כי לילד נמאס לחכות...

מסכן בעלך, תני לו לישון, אל תגידי לו ככה
ואני כזה- הי! את אמא שלי לא?!

קחי את זה כמחמאה שבעלך יקר לה כמו בן

והתפקיד של כל אחד מבני הזוג

היא באמת מאד אוהבת אותו
ובאמת ההסתכלות שלה על זוגיות היא שהאשה אחראית להכל בכל מכל כל והגבר צריך לפרנס ותו לו.
שילוב מנצח

גם לי נראה שזה העיקר.
ב"ה שאת והוא לא חושבים ככה...

הבעיה שגם אמא שלי דואגת לי יותר מלבעלי

אני מרגישה זוועה בצומות, ובשנים האחרונות צמה רק ביום כיפור. מאז שאני עם ילדים, משלמת למישהי שתבוא לשמור עליהם בצום כי אני במיטה.
השנה הצום היה קשה במיוחד למרות כללל הדברים שניסיתי כדי להתכונן כמו שצריך. במוצאי הצום אני מקבלת שיחת טלפון מחמותי, עונה וזו גיסתי בת ה13 שחמותי שלחה אותה לשאול אותי איך עבר הצום. עניתי שטוב שהוא נגמר והשיחה התנתקה. לא היה לי כח לחזור אליה, אם היא רוצה לדבר איתי שתדבר בעצמה, למה לשלוח את גיסתי.
אחרי כמה ימים דיברנו והיא אמרה ששמחה לשמוע שהצום עבר טוב. גיחכתי ואמרתי שכנראה הילדה לא הבינה אותי, הצום היה קשה נורא, וכמה השתדלתי לשתות מלא שבוע לפני ולאכול נכון, לקחת תוספי תזונה ומה לא... ובצום נחתי הרבה, אבל כנראה ככה אני ושום דבר לא יעזור.
אז מה היא אומרת? אולי שנה הבאה תבואי לבית הכנסת, בחברת אנשים הצום עובר יותר מהר ומרגישים יותר טוב.
סיימתי את השיחה בתירוץ מסוים ופשוט לא האמנתי שאנשים כל כך קרובים שיודעים כמה אני לא מתפקדת בצומות יכולים להעלות כזו הצעה על דל שפתיהם. רציתי לענות לה שאני לא אצליח להגיע לבית הכנסת כי אני בקושי מגיעה מהמיטה לספה, ובסוף הצום לא יכולה לדבר מרוב חולשה. אוף עד עכשיו אני כועסת כשנזכרת בזה.
אבל לשבחה יאמר, שאם אני עדיין זוכרת את זה (מקווה שהפריקה הזו תשחרר את זה ממני) כנראה שמאז עד עכשיו לא קרה שום דבר מיוחד, וזה זמן ארוך יחסית

אבל, מבינה אותם.
הם באמת לא מבינים ולא מכירים מה זה לא להרגיש טוב בצומות!
בשנה הראשונה אחרי החתונה היינו אצלם בכיפור.
ואפילו הייתי חלק מהתפילה(עד לפני מוסף כזה?) בבית כנסת. ואז פרשתי הביתה.
וקרסתי למיטה..
ופשוט לא הבינו מה נסגר איתי ולא האמינו שזה אמיתי.. חשבו שאני סתם מתפנקת וזה.. ואז כשבסוף הצום כמעט התעלפתי רצו להזמין לי אמבולנס

עם השנים יש קצת יותר הבנה.
טיפה.
יותר הבנה שאני מוזרה שלא שורדת צומות וזהו.

מבחינתם לא להרגיש טוב זה שבזמן ההפסקה בין התפילות הולכים לנוח ולא עושים מלא דברים בבית..

שפשוט אין להם צל של מושג מה אני מרגישה, חושבים כנראה שזו קצת חולשה או לא יודעת מה, אבל זה מעצבן! אני בקושי זזה ומצפים ממני לבוא לבית הכנסת. הרגשתי שבאיזה שהוא מקום זו אפילו מפילים עלי את האשמה, כאילו אני אשמה שאני מרגישה זוועה, כי אם רק לא הייתי מתעצלת ומגיעה לבית הכנסת הייתי מרגישה הרבה יותר טוב

מזכיר לי שהיתה לי תחילת הריון זוועתית שפשוט רציתי להיעלם מרוב סבל. ואז התחלתי דיקלקטין ואחרי כמה ימי הסתגלות הזויים בה התחלתי להרגיש יותר טוב. חמותי שאלה אותי איך אני מרגישה אמרתי לה ש התחיל להיות סבבה ב"ה בזכות הדיקלקטין. אז היא אומרת לי: נו, אז אולי הגיע הזמן לנסות לראות איך את בלי התרופה? וזה כולה יומיים אחרי שסוף סוף זה התחיל להשפיע וחזרתי להיות בן אדם שמח שלא רוצה למות.
יש כנראה קושי להזדהות עם כאב וסבל של אחרים.

לשבת על הספה ולהראות לו שטויות בטלפון שהוא עליה (שירים וכאלה..).

למזלי הערתי והפסיקה.

 

היא מבוגרת וקשה לה וזה זמן שהיא יושבת איתם על הספה.

אז גם אם זה לא טוב , בשבילה זה זמן איכות ואיתם ובשביל פעם בכמה זמן אני לא אמנע את זה.

בכל אופן יש כאלה שלא ימנעו אני מעדיפה שכן.

אנחנו גרים במושב עם חצר ענקית מגודרת

מעדיפה שהיא תשב על כסא נדנדה והם ישחקו ולא עליה עם הטלפון.

אני ובעלי מספרים לחמותי שאני בהיריון .
היא: זה היה בטעות? נכנסת להריון עם גלולות?
הכי חסר רגישות...

חמתי מקסימה אבל יש יציאות באין כניסה שתהיה בריאה..
שבישרנו לכל המשפחה על ההיריוןממש כולם בשולחן שבת
זה היריון אחרי 4 וחצי שנים.. שאלה אותנו אל זה בטיפולים או טבעי?
עניתי לה שאיך נכנסתי להיריון זה לא האישו עכשיו.. התייבשה.
אבל אני מתה עליה

שבעלי חייב אבל חייב לנוח!!! ושהוא מסכן וכו' וכו'...
כשאנחנו מגיעים שולחת אותו לחדר לישון בדרישה...
מבחינתה אסור שהןא ינקוף אצבע..

נשמע תגובה לגיטימית?... (תוהה)

אצלי זה הפוך - הייתי מיוזמתי שולחת את בעלי לישון כשהוא נראה עייף. ואם לא - אז אמא שלי הייתה עושה זאת במקומי..
(כן, אמא שלי תמיד מגבה את בעלי ודואגת לו...)
אהה..
וגם אני יכולה לקום 3 פעמים באמצע הלילה ולחזור לישון. בעלי פחות. ואז הוא מפסיד כמה שעות טובות של שינה.

היא רק אמרה *שהוא* בטח עייף.
הגיוני. לגיטימי.

אני הייתי מוסיפה - את צודקת, גם אני עייפה.
שתינו נורא עייפים.
אולי תוכלי לשמור על הילדה(/ילדים) לאיזה שעתיים כך שנוכל לישון?... זה מאוד יעזור.

באמת את לא מבינה מהמשפט הזה שום דבר מעבר לציון עובדה שבעלה עייף?

וואלה.

חמותה יכלה לומר בטח אתם עייפים, למשל. סתם דוגמא.

 

"בעלך חייב להיכנס לישון" מתפרש אצלי כמו שהתפרש כנראה אצל הפותחת, כדאגה לבעל בלבד....

אבל היא לא.
זה לא הופך אותה לחסרת רגישות.

בכל אופן, אני משתדלת לא לייחס פרשנות אישית וכוונות מאחורי דברים של אנשים. זה לא עושה טוב לאף אחד.
מקסימום אם משהו לא ברור לי במאה אחוז - אני שואלת, מבררת.

לפעמים יש משפטים שמפרשנים את עצמם במאה אחוז, בעיני זה אחד המשפטים האלו. אולי בגלל שמי שאומרת לי אותו בדרך כלל זו אמא שלי בכלל.

 

וכן, אם אני הייתי ערה שעה וחצי והוא חצי שעה, לומר לי שהוא חייב ללכת לישון ולהתעלם ממני זה בעיני בהחלט חסר רגישות

לא נורא

קורה

מתאים ביותר לחמות (ולאמא שלי)

אבל כן חסר רגישות בעיני.

זה קצת מצחיק,

 

אבל תמיד בעיני האמא , הוא ישאר הילד של אמא..

ומן הסתם שאמא דואגת לבנה לא משנה הגיל.

 

נכון שטאקט הוא שם המשחק ..

 

 

אבל תסנגרו עליהן קצת , כף זכות.

 

יום יבוא וכולנו נהיה חמות ..

שנזכור להיות חמות , חמימות , טובות ולא מעירות 

על הכלות שלנו

חוץ ממני שאין לי בן בעצם 😮🙄🤔

לק"י

באמת מחשיש אותי שכמה שאני אשתדל להיות נחמדה, כלתי תתלונן עלי.

חמות את תהיי בכל מקרה

והילדה בוכה ומשגעת אותי
אוף
זה לא שהרופא חיכה לי או משהו כן? עוד לא הגיע התור שלי ולא קרוב אםילו! תמיד מחכים פה עשרים דקות אז לא הקדמתי כי המרפאה מלאה חיידקים והכל.. אז קיבלתי קנס שעה לשתי דקות איחור

באסה שונאת שזה קורה

בכוונה מאנונימי, כי פרקתי את זה להרבה אנשים סביבי...

 

אני בחודש תשיעי והיה לי לפני כמה ימים סיטואציה שהייתי צריכה לראות אחות / רופא. 

 

באתר של הקופה ובשלט כניסה היה כתוב שהמרפאה פתוחה עד 15.30. הגעת ב15.10 (אחרי ששעה ניסיתי לתפוס אותם טלפון ואף אחד לא ענה) אני נכנסת והמזכירה אומרת לי, שהמרפאה כבר סגורה. אמרתי לה שכתוב עד 15.30. בדיוק האחות יצאה ובאה להתקפל, אז אמרתי לה שאני צריכה להתייעץ איתה, גם היא וגם המזכירה עשו לי פרצוף כזה של אי רצון. כל הבדיקות הייתי בלחץ והרגשתי לא נעים שאני מעכבת אותן, כאילו שאני לא בסדר. וישר אחרי שסיימו איתי נעלו את המרפאה.

 

תכלס, אם הייתי מגיעה כמה דקות אחרי הייתי מפספסת ואולי צריכה ליסוע למיון על כלום!

 

היה ממש מבאס.

 

או פרטי?

פשוט הכניסו אותי לפני זה שאיחר כי לא ידעו מן הסתם מתי הוא יגיע..

אז אם התפנה ב9:25 לא יחכו..הכניסו אותי.

והוא אני מניחה נכנס פשוט אחרי ..כי שוב נוצר ואקום.

הכניסו שניים לפניה בגלל שהגיעו קודם

הרופא לא חיכה לי. היה אצלו מישהו. וההיא הגיעה מלא זמן לפני התור שלה, ואני הגעתי בכמה דקות איחור
שנינו ישבנו וחיכינו והמזכירה פשוט הכניסה אותה
ואני אומרת לה רגע אבל התור שלי קודם
אז היא מסתובבת אלי ואומרת בטון מתנשא ומחנך- ומתי הגעת???

לא הייתי מוותרת לה..פשוט נכנסת!

זה באמת היה מרתיח, ולא יכולתי להוציא את האשה השניה בכח 

אמרתי לרופא את דעתי על המזכירה שלו והוא רק אמר- מצטער

זה דמיון שלי או שכל הרופאים מפחדים מהמזכירות שלהם? (מבוגרות כאלו עם משקפיים מפחידות וטונים של מנהלת)

שהוא לא רוצה להתערב לה 

ויש לה פריבלגיה מסויימת לעשות סדר מי יכנס בתור .

 

לכן עדיף להגיע כמה דק' לפני , תמיד זה טוב ..

גם בלי מזכירות זכור לי שנכנסות נשים והרופאה הכניסה ..

 

לרופא זה לא באמת משנה , הוא העיקר לסיים את הפציינטים .

 

בכל אופן חיבוק ,

אכן לא נעים .

הילדה בכתה וצרחה ולא היה לי איך להעסיק אותה שעה(!!!!) אי אפשר לזחול שם כמובן במרפאה של חולים

והיא רצתה לישון והיתה עם חופ גבוה וצרחה וצרחה. קיצור, סיוט של החיים

תודה על החיבוק!

אבל אל תכליתי בכלל!!! יש כל כך הרבה מזכירות נחמדות!

אבל נתקלתי גם בכמה מזכירות נחמדות. אבל באמת עם ילדים זה אחרת.. להמתין שעה סתם זה לא נחמד בכלל.

במובן מסוים.
לא תמיד כיף להתנהל מול מזכירות והרופאים תמיד נראים יותר נחמדים.

בפועל, כאחת שנמצאת בתוך המערכת הרפואית ורואה גם את הצד השני - בדרך כלל אלו דווקא הרופאים שמייצרים בעיות/תנאים בלתי סבירים כמו -
לא מקבלים מטופלים דחופים בין התורים
לא מקבלים מיילים מחוץ לשעות העבודה
לא מקבלים מטופלת שאיחרה לתור
לא מוכנים לבדוק מישהי ללא הפניה מודפסת
לא מוכנות שיעבירו אליהם פניות באמצע יום עבודה - גם אם זה דחוף
וכו וכו וכו.

ראיתי בעיני איך רופאים משוחחים עם המזכירה על מטופלים מסוימים בצורה כל כך מזלזלת ואחר כך מקבלים את אותם מטופלים בסבר פנים יפות, עם חיוך וברוגע.

לכן אני לוקחת כל מילה של מזכירה או רופא בעירבון מוגבל.
אין לי מושג מי באמת שגה ומי אשם לתקלה.

כשרופא מבטל יום עבודה והמזכירה צריכה לצאת בסבב הודעות (ולתפוס את כולם בזמן כי הרופא הודיע ב7:25 שהוא לא מגיע לעבודה האמורה להתחיל ב7:30...) ולקבל את התסיכולים של המטופלים (שחלקם זועמים, ובצדק. הם נסעו שעה, וויתרו על יום עבודה או הודיעו לבוס על איחור.. ואחר כך מתבשרים שהכל היה לשווא)
לענות לכל אחד בצורה הכי נחמדה ולנסות לדחוף אותם בין התורים בימים אחרים בתקווה שהרופא לא ישים לב/ מטופלים אחרים יבטלו את התור ברגע האחרון...

זה לא פשוט !

מניסיון - עדיף תמיד להגיד 'תודה' ו'בבקשה'. ואם קיבלת תחושה של התנשאות או חוסר צדק - פשוט להסביר את עצמך בצורה הכי עדינה ולא שיפוטית.
כי בדרך כלל, מיש עומד מאחורי האי צדק וכללים נוקשים - זה הרופא! לא המזכירות.
למרות שברוב המקרים - זה נראה הפוך לחלוטין...

לא היה לו מושג מה אני רוצה ממנו ומה סדר המטופלים בכלל. הוא היה נבוך למדי.

 

לרופאת משפחה שלי יש מזכירה כזאת נוראית! רק בגלל זה אני שונאת לבוא אליה..

אני אף פעם לא השכבתי בשעה כזו בגלאים האלה

ככה אמרו לי בטיפת חלב...
משהו על זה שאם לא מרדימים תינוקות עד 20:00, הם נכנסים למצב של עייפות יתר.

וגם קמה בהתאם...
את בבית איתה? עובדת?
אני כרגע לא עובדת, ככה שזה נוח לי גם, מה זה משנה מתי היא הולכת לישון אם היא גם ככה קמה מאוחר? ככה היא נרדמת כשהיא עייפה ואני והיא לא נמצאות בתסכול של הרדמות ובכי. בסוף היא ישנה את אותן כמות השעות שהיא נזקקת אליהן

אם רוצים להשכיב מוקדם צריך סדר יום קבוע החל ממוקדם בבוקר  וזה אפשרי עם התמדה זה לוקח זמן

אני לגמרי זורמת איתם ובסביבות גיל חצי שנה כבר מתחיל להיות סדר אבל עדיין נרדמים די מאוחר

רק בסביבות גיל שנה אני משכיבה לישון מוקדם

היא צריכה להיכנס אוטוטו למטפלת בעז"ה ולהתעורר כל יום באיזור 06:30.

אני הייתי יוצאת מהבית בשש ועשרה בערך, "מעירה" את הקטנה לפני כן להלביש אותה (כי בעלי לא הסתדר עם זה בהתחלה...) ולהניק והיא היתה ממשיכה לישון תוך כדי, בכלל לא התעוררה, ישנה עד איזה 8 בבוקר ולפעמים אחרי, אצל המטפלת. בעלי היה מעביר אותה העגלה, ברחוב, כלום לא היה מעיר אותה. זה גיל שהם לא מתעוררים מהר.
אחר כך בהמשך כן, אבל אז סה כבר הרגלי שינה אחרים

לילדים יש שעון ביולוגי מאוד חזק. אני חושבת שסביב 18:30 אומרים שההורמון שקשור לשינה נמצא בשיא ולכן זה הכי טוב ללכת אז לישון.
כמה זמן היא ערה לפני כן?
אולי מפריע לה משהו אחר?בטן?

חכי בסבלנות לאיחור ואז תעשי בדיקה.

לחץ מוקדם לא מוסיף הרבה....

בהצלחה

לי בהריון הנוכחי ככה היה
בדקתי ביום של האיחור, ובגלל שהיה ביוץ מאוחר זה היה שלילי, אבל אחרי שבוע היה חיובי

מבינה את הסקרנות רק שהריון בכלל דורש הרבה סבלנות ויהיה לך יותר טוב להירגע ולחכות .
אם את מקבלת את לא צריכה להטריח את עצמך לשום דבר ובע"ה זה יבוא בקרוב.
ואם יהיה איחור משמעותי בשבילך תבדקי ותדעי

לעשות רשימה מסודרת מה כל ילד צריך ולא להתפתות לקנות מיליון מכל דבר.
בעליאקספרס ממש אפשר לקנות שטויות כי זה זול, אז צריך ממש לשים לב.

לגבי חנויות בארץ (לשופינג אייאל)לדעתי אצל רובן אין איזה מבצעים חסרי תקדים. תמיד זה פלוס מינוס מגיע לאותם אחוזים של הנחה. אז לא צריך להשתגע..

אם כן לדעתי עוד פעילויות מעבר למשחק חופשי יצרו כבר גירוי יתר

להוציא כביסה מהמכונה ביחד, לתלות, לקפל כביסה

לחתוך ביחד סלט

להכין שוקו

אלו חוויות ייחודיות רק לבית שאני מאוד נהנית לעשות עם הילדים 

מעבר לזה - אני ממליצה להכין קופסה עם מגוון חומרים שבעת הצורך בוחרים משם תעסוקת פנאי בלי דרישה..

אצלי היא כוללת ברבצק, פלסטלינה , סליים, צורות וחותכנים, לורדים מדבקות בכל מיני צורות וצבעים, צבעים, צבעי ידיים( כשנחה עלי הרוח ויש לי סבלנות....)

מגנטים, לגו... לפעמים אם לא "מפריעים" להם הם יכולים להיות יצירתיים ממש!

אפשר גם לשיר ולרקוד ביחד.

אפשר להכין "גן שעשועים" ביתי: להתגלש על הספה או על הרגליים של אמא, קרוסלה על שולחן ילדים הפוך (או משהו דומה), נדנדה על הברכיים של אמא או על כיסא (בזהירות רבה ובהשגחה!)... אפשר גם לקנות לבית, אם מתאים, דברים כמו מגלשה ביתית וסוס נדנדה.

קשה קשה, המצווה הזאת, מה שמעודד אותי זה רק השכר שנקבל עליה, כי זה באמת קשה!

חיבוק גדול על הבאסה, ותבריזי מהעבודה אחרי שתוכלי, לחגוג תמיד אפשר

מתחילה לחשב ימים לטיול לשבוע הבא...

מסובך לי עם העבודה

אוף אוף

קבלי חיבוק! ממש מבאס...

אני רק רוצה להגיד שממש אפשר לעשות טיול כיפי ומשמעותי גם כשאסורים...

זה מפחית מהערך אבל עדיין יכול להיות מהנה מאוד

לי באופן אישי זה ממש מעצבן ככה לנסוע

גם תכננתי עוד כמה דברים במהלך הטיול (משחק זוגי וכד.)

שהייתי נמנעת להביא אותו מתי שאסורים, 

בקיצור - באסה.

משמיים

זה מבאס ברמות.... תבכי קצת. ואז תעשי משהו כיף. הגל יעבור בסוף

הדבר היחיד שהצליח להוציא אותי מהגל זה טלפון מהבוסית בעבודה שרצתה שאטפל במשהו דחוף...

תמיד אני מתעצבנת שמטרידים אותי

הפעם זה בא בטוב לשלוח כמה מיילים ולהרגיש תועלתית...

אין לי הרבה מה להוסיף ממש לא קל.. גם אני תכננתי לנו יום חופש זוגי ונדחה בגלל מחזור מחכה בקוצר רוח שיגמר כבר בנתיים שבוע ועוד לא נגמר...

מקווה שגם את תוכלי לממש במהרה את החופש...

אם היא רק חמה ולא נראה שסובלת לא הייתי נותנת

אצלי המדד בדרכ אם הילד סובל או לא. אם היא סובלת ואין חום לפעמים גם נתתי ככה תרגיש טוב יותר ותוכל לישון. גם הפוך אם יש חום והילד לא סובל לא חייבים לתת.

אולי מציק לה הרגל? המקום עצמו?

האמת שאצל תינוקות 37.8 זה בכלל בטווח הנורמלי ולא ממש נחשב לחום.
חבל סתם לתת.

מניקה מעט מאוד ובהריון

לי זה היה בתחילת ההנקה וזה היה בסוף דלקת, יעכשיו כשהפקתי כאב בנקודות מסוימות אפילו חודש אחרי, ברוך ה זה כבר יותר טוב

אני הסטרית ברמות ואחרי שלקחתי אנטביוטיקה וזה לא עבר לא נרגעתי, הייתי באולטרסאונד שד וברוך ה אמרו שם שהכל תקין.

בכל מקרה, אם זה כואב בנקודה ספציפית, ואת מניקה/בהריון, סביר להניח שזה קשור לחלב.

את יכולה לפנות לכירורג שד לבדוק.

ובטוחה שיש פה עוד מלא

באיזה שבוע להכין תיק לחדר לידה ומה הכי חשוב לקחת? - הריון ולידה

יש לי תיק גם של אוכל:
קרקרים
שימורים
מסטיקים
פריכיות
שוקולדים
אגוזים ושקדים
חד פעמי
קפה,סוכר
נישנושים שונים

ובנוסף אני שמה גם
מזוזה בתוך בית שתיהיה בתיק
שיר למעלות ליולדת
ספר לקרוא
אטמי אוזניים
Mp3
סידור תפילה
מגבונים