ביישוב שאנחנו גרים בו יש מצוקה של מקום במעון, מטפלות פרטיות כמעט ואין, ובנס בתחילת שנה היה לבן שלי מקום בפרטי, על מעון לא חלמנו בכלל.
אחרי פסח פתחו מעון חדש ביישוב, העברתי את הילד לשם מהרבה סיבות טובות (פיקוח, הפעלות, אוכל, מבחינה כספית היתה הטבה קטנה לא משמעותית) ובעיקר בעיקר בגלל שנה הבאה, שייחשב ילד ממשיך. אחרת גנים פרטים לגיל שלו אין בכלל בכלל אצלנו, זה אומר לסחוב אותו לעיר איפה שאני עובדת כל יום, בערך 45 דקות צד במקרה הטוב...
הילדון, ילד קסם של ממש, באמת, לא בגלל שאני אמא שלו
הוא בן שנה ורבע, מפותח מעבר לגילו בהכל, ובמיוחד הוא ילד כובש, יש לו חן מיוחד, מתנת שמים.
המטפלת הפרטית שהיה אצלה השנה בכתה שעזבנו (ועזבו עוד... ואילו היה לה הכי קשה), ב'ה באמת ילד טוב ונוח. לא מפחדת מזרים, חברותי, אוהב עניין, מרותק להכל. לא קשה איתו בכלל, אני שומעת את זה מכל כל הרבה כיוונים וגם יודעת מה יש לי בבית...
אז מה?
המעבר קשה לו בצורה לא נורמלית!! מאז פסח זה בקרים שלמים של בכיות. אני מנסה להכיל, להלהיב אותו על המעון והמטפלות, להיות שם בשבילו, לא להתרגש, הכל.
והוא בשלו, בוכה וקורע לי את הלב כל יום מחדש
יותר מזה, הוא הפך לילד בכיין, דבוק לי לחצאית, פוחד מזרים, לא רץ בגינה לכל ילד שמתקרב לעברו כהרגלו מקודם.
פשוט ילד אחר.
הצוות החינוכי במעון מאכזב אותי מאוד, לא משתף איתי פעולה, עסוקים בפתיחה של המעון... ויותר מזה, הפכו אותו לילד הנודניק של המעון. הוא היחיד שעדיין בוכה בבקרים, מכל כיוון אני שומעת דשים על איזה ילד בכיין יש לי...
ואני אוכלת את הלב על איזה אמא רעה אני וגם אגואיסטית היתי. לקחתי פרח וקטפתי אותו מהמקום שלו. פשוט ככה.
אין לי דרך חזור, וזה גם לא נכון, הסיבות למעבר נשארו אותם סיבות.
נשאר לי רק לבכות
