אשה בהריון.
היא מסתובבת ברחוב ואנשים מחייכים אליה.
אשה יולדת.
והיא מסתובבת עם הלב שלה מחוץ לגופה.
ואנשים מעירים לה, "חם לו, ללב שלך", "הוא רעב, הלב שלך".
והיא מחייכת בנימוס, בזמן שהיא רוצה לצעוק "זה הלב שלי, אתם לא מכירים אותו בכלל!".
והיא שומעת מרופא הילדים שהלב שלה קטן מדי או גדול מדי או בוכה מדי ושהכל בגללה.
היא מאכילה אותו יותר מדי, או מחזיקה אותו על הידיים יותר מדי, או מפנקת אותו יותר מדי, את הלב שלה! איך אפשר לפנק לב יותר מדי?
אשה חוזרת לעבודה.
והיא משאירה את ליבה, פועם מחוץ לחזה, בידיים של הגננת.
היא משתתפת בישיבות ואוכלת עם קולגות ומנהלת שיחות חולין, וכל מה שהיא רוצה לעשות זה לצעוק לכולם "איך אתם לא רואים שאין לי לב?" ולרוץ לחבק אותו.
אבל היא לא אומרת, כי היא כבר מכירה את התגובה: "תשחררי אותו".
והיא מסיימת יום עמוס ורצה לאסוף את הלב שלה מהגן.
והוא שמח לקראתה ובוכה מגעגוע, והיא איתו, כי הוא הלב שלה, והם מרגישים אותו הדבר.
והיא רוצה לשאול אותו, את הלב שלה, איך עבר עליו היום, מה הוא למד היום, איזה טעמים חדשים הוא גילה, ואם העליבו אותו או שלא התייחסו אליו.
אבל הלב שלה קטן כל כך, אז הוא רק נצמד אליה, כי הוא שלה והיא שלו.
הלב לאט לאט יגדל.
וכשהוא יקרא לה "אמא" בפעם הראשונה, היא תגלה שחלק קטן מהלב שלה חזר לפעום בבית החזה שלה.
ובפעם הראשונה שהוא יתן לה נשיקה, היא תגלה שהחלק הזה גדל והתרחב, ושהוא יודע לפעום בחוזקה.
וכשהוא ידע להגיד לה "אמא, אני אוהב אותך", היא תגלה שהלב בתוכה כבר כמעט חזר לגודלו המקורי.
אבל רק כשהיא תנשק אותו נשיקת לילה טוב ותראה אותו ישן בבטחה, מכורבל וקטן, רק אז היא תרגיש שהלב שלה שלם.
וככל שתרבה ללדת לבבות קטנים כך יכלה ויתמלא כוחה, שכן יש לספק חמצן ודם לכולם בו בעת אחת ויש לוודא שהלבבות מסונכרנים עם המוח תמיד.
ובבוא היום כשליבה יעצר, ימשיכו לפעום בעולם הגדול הלבבות שילדה מתוכה והיא תדע ותהיה גאה שעשתה את עבודתה טובה.
