ברגע שראו שהיא קטנה באופן משמעותי וגם שהמרקם שלה השתנה, כבר הייתי צריכה פחות לשמור מלנוח (ועדיין היו הפרשות חומות). אבל אצלי ההמטומה היתה ממש ענקית, הייתי בטוחה שזו הפלה לפי כמויות הדם וקרישי הדם שיצאו לי, כך שזה מאוד תלוי בגודל של ההמטומה ובמיקום שלה, וגם איך היא מתפתחת במעקב שעושים אחר כך.
מרוב שהיה לי דימום, אני קבלתי זריקות פרוגטרון ולא נרות, כי במצב של דימום משמעותי, הם פחות עוזרות (אבל גם הייתי אחרי הפרייה חוץ גופית, אז זה אחרת, גם כך צריך יותר תמיכה של הורמונים)
אני ממש הקפדתי בהתחלה כמה שיותר לשכב, כמעט לא קמתי - רק כדי לאכול ולשירותים. בעלי הביא לי ספרים, ובעיקר השתדלתי לנוח. אחרי כשבוע-שבועיים כשהדימום די פסק, כבר קמתי יותר, אבל עדיין לא עשיתי פעילות. כבר כן ישבתי יותר, אבל בעיקר זה היה לעבור מהמיטה לספה ולהיפך.. ואז היה לי פנאי לשחק עם הילדים על הספה, לדבר איתם אולי לקפל כביסה או לקלף ירקות/לחתוך סלט בישיבה, אבל כמעט ולא לקום. ואחרי עוד כמה זמן, כבר התחלתי לקום ועדיין לא להתאמץ (לטאטא ולשטוף, להרים דברים). בקיצור - זה תלוי הרגשה ואיך ההמטומה נסוגה באולטראסאונד והאם יש דימומים.
ודרך אגב, הרופאים חלוקים האם באמת מנוחה עוזרת, אבל לרוב לא לוקחים סיכון ונותנים שמירת הריון. רוב הרופאים לא אומרים שממש לשכב ולא לעשות דבר, אבל רוב הנשים שאני מכירה כן עושות את זה, לפחות בהתחלה.. אז את ההשתדלות אנחנו עושים, אבל לא צריך להיות הסטרים יותר מדי, בסופו של דבר הכל מאת ה'..
בשורות טובות ובידים מלאות!
