פורום הריון ולידה (עמוד 3640)

עקרות מסוג אחר

היי, זאת אני, השכנה שלך מלעלה. זאת שלפעמים לפעמים את רואה אותי עולה מהגינה עם ילדי הלא כ"כ קטנים. ולא, הם לא קבוצה סוערת מזג. הם רק שניים והם גדלים מהר מאד.

את אומרת לי שלום מתלהב, ומחמיאה שרזיתי ושאני נראית טוב. את גם אומרת שאני חתיכה ושצבע האודם מחמיא לי מאד. 

אחרי שאני עולה הביתה אני מהרהרת בך שכנתי, זאת שמפקדת על פלוגת ילדים רועשת , מכינה ארוחות לתפארה ונותנת לכל אחד בדיוק את מה שהוא צריך: חום של אמא, חיבוק, מילים טובות, לילה טוב ונשיקה. את, שנראית הרבה פחות טוב ממני, לא רזה, קצת אפרורית והיציאה שלך היא הליכה פעמיים בשבוע עם חברה שדומה לך מאד.  

בערב, אחרי שבקושי תשכיבי את האופוזיציה הסוערת לשנת לילה , ותצעדי עם החברה ההיא שנראית בדיוק כמוך- בגדי בית, מטפחת ונעלי ספורט אתן תדברנה עלי...

את תספרי לה שבדיוק ראית את הצעירונת מלמעלה, זאתי המתוקתקת, היפיפיה, עם הילדים הלבושים זהה, תספרי לה שרזיתי ושהכל אצלי מושקע כל כך...  ואז חברתך תענה לך, ש "מה את רוצה, יש לה חיים בקצב אחר, יש לה זמן להתייפף ולתקתק את הילדים שלה, הרי הם רק שניים ולא קטנטנים, ויש לה הרבה זמן לחגוג. ובכלל, היא עצמאית ועובדת ומרוויחה יפה, ותעיד על כך הבייביסיטר שנמצאת שם וכמעט מגדלת לה את הילדים." 

ואז אתן תתחלנה לדבר על הצעירות של היום, אלו שעושות מה שבא להן, ואיך שבא להן. שהחליטו ששני ילדים זה האידיאל בשבילן, שהיופי והנוחות שלהן במקום הראשון. 

חברתך תהנהן בהסכמה ותוסיף שאכן, ככה זה נראה אצלה, הרי היא בריאה , רגועה ושמחה, היא ילדה את הראשון שלה פחות משנה אחרי החתונה ואין לה בעצם שום בעיה להביא עוד- רק חוסר נוחות.

אחרי כמה חודשים בצהרי השבת, כשתפגשי אותי שוב במדרגות עם בטן קטנטנה של אחרי צ'ולנט, תרוצי לקרובת משפחה שלי ותשאלי אותה אם אני בהריון סוף כל סוף. 

והאמת--- לעולם לא תעלה בדעתך.

לעולם לא תדמייני שכשילדתי את הגדול שלי לפני גיל 20 החיים פתחו את פיהם ובלעו אותי בתוכם. ואחרי שנתיים כשאחיו הקטן נולד שקעתי בתוך עצמי עד בוש.

וזה לא התחיל כך. אחרי לידה שניה נראיתי זוהרת ומהממת, והסתובבתי הרבה עם שני הילדים שלי. אחר כך בא החורף, והיתה לי המון עבודה שהרווחתי ממנה מליונים- אז כמעט ולא ראו אותי. רק פעם בשבוע ראית  אותי מהחלון, יוצאת עם בעלי לאיזה בית קפה שקט,מושקעת מתוקתקת. והאמת הפוך מזה בדיוק.

האמת היא שמחצי שנה אחרי הלידה אני במיטה. לא זזה כמו בול עץ. הבייביסיטר מגיעה כדי שהילדים לא יטפלו בעצמם. בעלי פעם בשבוע מוציא אותי מהמיטה בכח, מחייב אותי להתאפר טוב ולצאת איתו כדי שלא אשקע בעצמי. אני לא יוצרת קשר עם חברות, ולא עונה לטלפונים שלהן. לפני יו"כ כולן תתקשרנה בדמעות לבקש את סליחתי - כי בטוח אני כועסת עליהן ולכן לא עונה ורק מתחמקת כל הזמן מקשר.

עוד חצי שנה תעבור, ובעלי יקרוס. הוא, שכבר כמה שנים מטפל בי- אשתו הבוכיה מאד, בפרנסה, בבית על כל המשתמע מכך (בישולים, כביסות, מקלחות לילדים וכו')    אין לו כוחות לכל הסחרחורת הזאת. הוא התחתן עם אישה כדי לאהוב אותה, ולבנות איתה בית יציב, ולא כדי להלחם עליה ועל ביתו בעור שיניו. 

הוא יפול לתוך עצמו, עמוק עמוק עם השמיכה מעל לראש. 

יהיו ימים שהילדים יסתובבו בבית וגם ישכיבו את עצמם לישון. אמא ואבא לא מרגישים טוב. ואף אחד לא יודע.

שנינו נלך לטיפולים ולשיחות שירוששו אותנו לגמרי... 

הילדים שלנו יאבדו את עצמם לגמרי. אבא ואמא לא מתפקדים, זה יקבל ביטוי במוסדות הלימוד בהתפרצויות חסרות פרופורציה וסיבה, ב"פיספוסים" באמצע יום הלימודים...

יום אחד אני אחליט שאני נלחמת על החיים שלי. אני ארים את עצמי ואלך לבשל צהרים. בעלי עדיין עייף מעצמו. לאט לאט אני אתחיל לקום בבוקר, להפעיל מכונות, ולהכיר את הילדים שלי.

בעלי יתאושש לאיטו והחיים ישובו למסלולם. פתאום אנחנו נהנה אחד מהשניה, נצחק, ונאהב אם היום- יום. 

אנחנו יודעים שעוד ילד- ימוטט את הסירה ויטביע אותה. אנחנו מפחדים לחזור ליאוש העמוק הזה, אנחנו רוצים להתרכז בשני הילדים המלאכים שיש לנו ולאהוב אותם עד כלות, להודות על כל שניה שיש לנו אותם, ושלהם יש אותנו, בנס.

עוד שנה תעבור, ואת תלדי תינוק מקסים. אני אעלה אליך עם מתנה וארים אותו. אני אריח את הריח המתוק, הטהור והממכר שלו, וכשהוא יבכה, אני אפילו ארגיש שהגוף שלי מתעורר להניק את היצור המושלם הזה.

בערב, כשבעלי יחזור מעד יום עמוס בתורה ועבודה, אני אספר לו על התינוק הנפלא שלך, ועל שאת נראית עיפה מאד...  

בלילה אני אבכה לתוך הכרית בדמעות. אני רוצה תינוק, רוצה חיים חדשים בתוך ביתי. אבל אני מפחדת. מפחדת ליפול לתוך האינסוף השחור הזה. אני יודעת שגם לבעלי כבר אין כוחות לשאת הכל על גבו.  רוצה להישאר בטוב שיש לי עכשיו ולמצות אותו עד תום... הרי הקב"ה ציווה עלינו "ובחרת בחיים"- עדיפים חיים של 4 נשמות קיימות, מאשר של אחת חדשה ו4 נשמות פצועות...

בבוקר, כשניפגש במדרגות, או ליד תיבות הדואר הייתי רוצה שתראי אותי בעין אחרת, של זו שבוחרת בחיים ונלחמת עליהם גם אם אני לא מביאה חיים חדשים לעולם- כי תמיד "חייך קודמים".

יש לי חלום כזה, שאשב בשולחן שבת מלא בילדים מגוהצים ושמחים. אבא בראש השולחן ידבר על פרשת השבוע, ואמא שלהם הבריאה והחזקה רק תרווה נחת. 

התפללי עלי שכנתי, התפללי שהחלום הזה יהפוך למציאות.

אז החלטתי כן לעשות בדיקת הריון, מקווה בע"ה שיהיו בשורות טובות!
קניתי תשובה כנה, וכתוב בהוראות שמומלץ לעשות את הבדיקה במתן השתן הראשון בבוקר.
שאני אחכה למחר או שזה לא באמת משנה ושאני אעשה עכשיו?