וואי ריגשת אותי בתגובה שלך!
ממש מסכימה ומצטרפת לגישה שלך,
לפותחת, מתוך ניסיון עבר- בצוק איתן בעלי גויס באופן פתאומי לחודש ובבית היו לי בן שנתיים שובב ומאתגר מאוד, ותינוקת בת 4 חודשים בהנקה מלאה וצמודת אמא,
בנוסף למילואים גם לא הייתה מסגרת לגדול בגלל איום הטילים בוטל המעון,
שבוע לפני תחילת כל הבלאגן אמרתי לבעלי שאני גאה בעצמי שאני מצליחה להעביר שעתיים שלמות עם הילדים.
ופתאום משעתיים בבת אחת ללא כל הכנה מוקדמת זה צמח להיות 24/7.
אז אני מבינה לגמרי לגמרי את הקושי, אני מדגישה שהכתיבה היא לא ממקום מתנשא שהנה אני יכולה להתמודד.. ממש לא, היה קשה ברמות שאני לא יכולה לתאר...
אז איך בכל זאת שרדנו את התקופה הזאת?
קודם כל לתת לעצמי את המקום שאני לא סופרוומן. מותר לי להגיד עד כאן.
עם כל המכלול הזה אני לא מוכנה להתמודד לבד.
תפרקי את ההתמודדות לנקודות ותראי איפה את יכולה להקל.
למשל כמו שאמרו בתחום ניקיון הבית ובישולים- ללכת על הפשוט ביותר פתיתים עם שניצל תירס לצורך הדוגמה...
לגבי החרפון של הילדה זה הכי הגיוני שבעולם, כשאמא לחוצה היא מרגישה את זה ומתחרפנת ואז זה מעגל שמזין את עצמו,
לכן הפתרון הוא לשבור את המעגל, להיעזר במי שאפשר ביממה הקרובה כדי לצבור כוחות ורוגע,
ואז תראי שגם היא תישן טוב יותר.
כנ"ל לגבי הלימודים- את באמת מצליחה להתרכז בשיעורים עם כל הסטרס וחוסר שינה הזה?? הרבה יותר יעיל לוותר על יום לימודים או שיעור פה, שיעור שם, לעצור להירגע. לנשום עמוק ולהיטען מחדש.
תראי גם מה הנקודה שאם את משחררת בה את שוברת שוויון.
האם זה החוסר נעימות לבקש עזרה? לשחרר בלימודים?
לשחרר כלכלית?
ועוד משהו, את כותבת שאת עמוסה ולכן אין לך זמן לשיטות, אז אני רוצה לשתף, שכשהגעתי למצב שבאמצע הלילה אני זוחלת בין חדרי הילדים(אמיתי! רק על 6 הצלחתי לזוז) וממש זעקתי הצילו, אז כולם אמרו לי קחי עזרה לשעתיים קודם שתצליחי לעמוד על שתי רגליים, אז לא יכלתי כי הקטנה לא הייתה מוכנה להסתכל על בקבוק/ מוצץ, רק אמא בלי להתנתק. הייתה צריכה להרגיש שאמא פה מחבקת אותה
אז הבנתי שהמפתח להצלחה היא לנתק במקצת את התלות המוחלטת רק כדי שיהיה לי מה לתת.
אז השיטה ש
@בהתהוותהמליצה לי עליה (השיטה של עדי יותם) הכי דיברה אלי כי גם אין צורך באדם אחר, וגם הרגשתי שאני עם הקטנה בתהליך. וזאת אולי הנקודה שהייתה לי כ"כ חשובה, כי אם בכל הניסיונות האחרים התחושה הייתה בואי ננסה משהו אחר כי אמא לא מסוגלת לתת יותר, אז בשיטה הזאת התחושה הייתה בואי נעשה שינוי כדי שלשתינו יהיה יותר טוב.
אז הכל טוב ויפה, אבל עדיין הזמן קצר והמלאכה דוחקת לפינה- אז התחלנו לאט לאט, כי גם מסע לירח מתחיל בצעד קטן.
והאמת- עצם התחושה שיש דרך מוצא מהברוך כי כשהיא תיקח בקבוק אוכל לנוח קצת מה שיתן לי כח וסבלנות וחלב ורוגע מה שיוציא אותנו מהמקום הקשה הזה, עצם הידיעה שהתחלנו בתהליך, זה לבד כבר נתן הרבה כח.
אז לכן אני אומרת שברגע שתזהי מה בדיוק הנקודה שאם תטפלי בה תוכלי להתחיל תהליך של יציאה מהברוך, אז אל תפחדי מהדרך. לא משנה אם היא ארוכה או קצרה, אם תתחילי- גם תגיעי לסופה. (ההתחלה הכי קשה כידוע)
בהצלחה רבה רבה!!
